Identity

ממשלתה החדשה של ישראל: הזדמנות לאיתחול מחדש של היחסים עם יהדות ארצות הברית והדמוקרטים

ממשלתה החדשה של ישראל משכה תשומת לב בשל כמה חידושים חשובים. בנימין נתניהו כבר איננו עומד בראש הממשלה; הממשלה החדשה מגוּוֶּנת (מאוד) מבחינת הרכבה הפוליטי; לראשונה עומד בראשה ציוני-דתי, והיא כוללת מפלג ערבית דתית-אסלאמית. עצם הרכבה, יחד עם קצת עיתוי מוצלח, מציעים הזדמנות ל"איתחול" נחוץ מאוד עם יהדות צפון אמריקה, ובאופן רחב יותר – עם הדמוקרטים בארצות הברית.

הממשלה הקודמת שבראשות נתניהו עמדה בפני שלושה מצבים ואתגרים שהפריעו למערכת יחסים זו. ראשית, הקואליציה של נתניהו היתה ימנית-דתית. בעצם הרכבה והשקפת עולמה, היא התנגשה עם אלה של רוב יהודי אמריקה והדמוקרטים. נתניהו מצא את עצמו מרגיע באופן קבוע את שותפיו לקואליציה, לא אחת באופן שהדאיג והרגיז את יהודי אמריקה. שנית, ארבע השנים האחרונות של כהונת נתניהו בראשות הממשלה היו במקביל לתקופת נשיאותו של טראמפ. נתניהו היה חייב ליצור יחסים קרובים עם הנשיא שפילג וקיטב את ארצו, כפי שהיה חייב לנהוג מול כל נשיא אמריקני. המימשל של טראמפ אמנם היה נוח מאוד למעצבי המדיניות של ישראל, אולם סיום כהונתו של טראמפ מסלק מכשול רציני ביותר הגורם למתח ביחסים בין ישראל לבין רוב יהודי ארה"ב. שלישית, נתניהו ויועציו עשו הימור מחושב (ומוגזם) על העתיד העמום של היהדות האמריקנית והליברלית ועל הקו האנטי-ישראלי של המפלגה הדמוקרטית.

ודאי שהממשלה החדשה לא תוכל לפתור את כל המתחים הקיימים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר. חילוקי דעות ניכרים לגבי מדיניות יחד עם מציאות פוליטית ימשיכו לאתגר את מערכת היחסים. לדוגמה, בכל הנוגע לנושא הפלסטיני, רוב הישראלים מתנגדים כיום לפתרון שתי המדינות. דוגמה חשובה אחרת נוגעת לפלורליזם בענייני דת; המציאות הישראלית בתור מדינה בעלת רוב יהודי המושפעת רק מעט מזרמים יהודיים ליברליים שונה בתכלית מן המציאות של "הפרדת דת ומדינה" בארה"ב, שם האורתודוקסים מהווים מיעוט. ואף על פי כן, הרכבה של הממשלה החדשה, אופיו של המימשל האמריקני בעת הזאת, ומה שנראה כמאמץ מתואם לבנות מחדש את מערכות היחסים עם יהודי אמריקה ועם הדמוקרטים עשוי להשיג התקדמות רבה בשיקום קשרים אלה, שניזוקו בשנים האחרונות.

שותפיו והימוריו הכושלים של נתניהו

בעלי בריתו הפוליטיים המסורים ביותר של נתניהו היו מפלגותיהם של הציונים הדתיים הלאומניים הקיצוניים והחרדים. מנהיגיהן של מפלגות אלה גינו בחריפות את תומכי הביטויים הפלורליסטיים של היהדות, למשל כאשר לחצו להקפאת תוכנית פשרה לבניית משטח שלישי בכותל המערבי לצורך תפילה שוויונית (גברים ונשים ללא הפרדה).

לנוכח היותם של יותר מ-80% מיהודי אמריקה ליברלים מבחינה דתית, לפי סקר "פיו" על יהודי ארה"ב שנערך לא מכבר, פעולות אלה גרמו לניכור ולזעם. יתכן שנתניהו עצמו גילה אהדה ליהדות הליברלית, אולם הוא נאלץ כל העת לבחור בין שמירה על שלמות הקואליציה שלו לבין ניצחונות מוסריים שיזכו להערכתם של אלה שאינם יכולים להצביע בעדו.

נתניהו גם עשה הימור מחושב בנוגע לקיטוב הפוליטי הגדל והולך בזירה הפוליטית האמריקנית. הוא ראה את עליית התנועה הפרוגרסיבית, האנטי-ישראלית, במפלגה הדמוקרטית (עם דמויות בולטות ממה שמכונה "the Squad" – הפלוגה) בתור עובדה מוגמרת, בעוד הרפובליקנים מאמצים יותר ויותר עמדות פרו-ישראליות מוצקות.

במהלך נשיאותו של אובמה התנגש נתניהו לא פעם עם הנשיא בשל חילוקי דעות על מדיניות (לדוגמה, כאשר הופיע, למורת רוחו של אובמה, בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס כדי לנאום בחריפות רבה נגד הסכם הגרעין עם איראן). לאחר מכן, כאשר יצר קשרים הדוקים עם הנשיא טראמפ, שהעמיק את הקיטוב בחברה האמריקנית, התרחב הפילוג בין ישראל לבין היהודים והמפלגה הדמוקרטית. אין זה סוד ששמרנים ישראליים נוטים להסתדר טוב יותר עם שמרנים אמריקנים, כלומר הרפובליקנים. אולם יש הכרח חיוני בכך שראשי ממשלה ישראלים יקיימו קשרי עבודה הדוקים עם כל נשיא אמריקני, ללא הבדל מה השתייכותו המפלגתית. יתר על כן, נתניהו הימר על רתימת העגלה שלו אל הרפובליקנים, הנוצרים האוונגליסטים והיהודים האורתודוקסים, ובכך דחק הצידה את הקשר המאתגר יותר, עם יהודים ליברלים ועם המפלגה הדמוקרטית.

דומה שמדיניות זו מקדימה את זמנו: בהתאם לסקר "פיו" שנזכר לעיל, 70% מיהודי אמריקה הם דמוקרטים או ליברלים, וברובם תומכים בישראל (עדיין) וקשורים אליה.

דומה גם שנתניהו ויועציו הפריזו בהערכת השפעתם של הפרוגרסיבים האנטי-ישראליים במפלגה הדמוקרטית, שהתגלתה כנוטה למרכז וכפרו-ישראלית ברובה, לפחות כאשר בוחנים את תוצאות הבחירות. נכון שהקיטוב גדל והולך, וצעירים יהודיים בארצות הברית פחות קשורים לישראל מאשר דורות קודמים. עם זאת, אנו יודעים כי בזכות תוכניות חינוכיות דוגמת "תגלית", נבואות הזעם על נטישת ישראל אינן חייבות להתממש.

נקודות חשובות המופיעות לראשונה – הזדמנויות לאיתחול

עצם הרכבה של הממשלה הנוכחית מציע הזדמנות חשובה לאתחל מחדש יחסים אלה. ראשית, זו הממשלה הראשונה מזה קרוב לעשור שאיננה כוללת את המפלגות החרדיות והציוניות-דתיות השמרניות. ראש הממשלה בנט, אף שהוא דוגל בקו נוקשה לגבי ענייני ביטחון, נמצא יותר בצד ה"ליברלי" של הספקטרום הדתי (חרף היותו אורתודוקסי), מקיים קשרים אישיים עם היהדות האמריקנית הליברלית, וכיהן בעבר כשר התפוצות. נציג ארגון הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (JFNA) לשעבר המעורב זה שנים באופן עמוק ביחסי ישראל – תפוצות, נחמן שי, נתמנה לשר לענייני התפוצות בממשלה החדשה.

הכנסת הנוכחית גם כוללת, זו לראשונה, רב רפורמי, גלעד קריב. זאת בנוסף על רבים בממשלה הנוטים לשמאל או למרכז ומזדהים עם השקפותיהם של רוב יהודי אמריקה בנושאים רבים הנוגעים ליחסי דת – מדינה, זכויות להט"ב, נושאים סביבתיים, והגנה על הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק. יאיר לפיד מ"יש עתיד", ראש הממשלה החליפי המכהן כשר החוץ, הביע גם הוא תמיכה איתנה בנושאים אלה.

ולבסוף, נודעת חשיבות רבה להחלטתו של בנט לא מכבר למנות את מיכאל (מייק) הרצוג, מומחה לענייני ביטחון וחוץ, נושא ונותן מנוסה, הזוכה להערכה רבה ואינו מזוהה עם מפלגה פוליטית כלשהו, לשגריר ישראל בוושינגטון, מתוך מגמה ברורה לשקם את התמיכה הדו-מפלגתית לישראל בארצות הברית. נוסף על היותו תא"ל במילואים ויועץ בכיר לארבעה שרי ביטחון, מייק הרצוג הוא בנו של נשיא המדינה לשעבר, חיים הרצוג, ואחיו של נשיא המדינה שנכנס לתפקידו לא מכבר, יצחק הרצוג. (גילוי נאות: מייק הרצוג היה עמיתי במכון למדיניות העם היהודי).

המזל האיר פנים לישראל וליהדות ארה"ב גם בבחירתו לנשיא של ג'ו ביידן. מועמד יותר פרוגרסיבי דוגמת סנדרס, וורן או אחרים במפלגה הדמוקרטית היה עלול לנקוט גישה יותר ביקורתית ויותר תוקפנית כלפי ישראל. הנשיא ביידן וסגנית הנשיא האריס ידועים כדמוקרטים הנוטים למרכז וכפרו-ישראלים. אף שהם אולי חלוקים עם מדיניות ישראלית זו או אחרת, גישתם הכללית הינה אוהדת. הם מייצגים את הגישה לישראל הפחות רעשנית, אך המבטאת את הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית. יתירה מזו, השקפת העולם של ביידן, כמו של אמריקנים מבוגרים רבים, עוצבה בעת שישראל היתה ה"דָּוִד" מול ה"גוֹלְיַת" הערבי, בעוד שהאמריקנים צעירים יותר מכירים רק את ישראל רבת העוצמה.

מובן מאליו שיחסים אלה שבין ישראל לבין רוב היהודים בארה"ב והמפלגה הדמוקרטית היו נעשים מתוחים עוד יותר, אילו טראמפ היה זוכה בכהונה שנייה.

האופי המגוּוָן של הקואליציה השלטת החדשה בישראל יכול כשלעצמו לסייע באיתחול קשרים אלה, וארגונים יהודיים באמריקה שיבחו את הייצוג הרחב שיש בה למרכיבי החברה הישראלית. ממשלה מגוונת מסוג זה יכולה לסייע בשינוי תפיסות, ולהזכיר ליהודי ארצות הברית כי ישנם כיום ישראלים רבים יותר מבעבר המזדהים עם חשיבתם.

עמדה, מדיניות, ועיתוי מוצלח

לנוכח העובדה שמפלגתו של בנט, "ימינה", ומפלגתו הימנית של גדעון סער, "תקווה חדשה", הינן חברות חשובות בקואליציה, קשה להאמין כי יהיו תזוזות ניכרות במדיניות לגבי מספר נושאי ליבה, שיהודים אמריקנים והדמוקרטים מייחסים להם חשיבות רבה. זה נכון במיוחד ביחס לנשוא הפלסטינית ולגורלן של ההתנחלויות ביהודה ושומרון, שם אין לצפות לשינויים גדולים, או לאיראן, שלגביה ספק רב אם הממשלה הנוכחית תאמץ עמדה שונה מעמדתה של קודמתה.

בדומה לכך, ביחס לקהילת הלהט"ב ונושאים כמו נישואים חד-מיניים, הרי למרות שבממשלה יש שר (ניצן הורוביץ, יו"ר מר"צ) הומוסכסואל שאינו מסתיר את נטייתו המינית, לא ברור עד כמה בנט יהיה מוכן להרחיק לכת, ואילו שותף הקואליציה מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, המפלגה האסלאמיסטית השמרנית, מתנגד בתוקף לשינויים בנושאים אלה.

למרות זאת ניתן לראות תזוזה אמיתית מסוימת בנושאי דת ומדינה ופלורליזם דתי.

הואיל והחרדים והציונים-דתיים השמרנים אינם נכללים בממשלה, המשרד לשירותי דת נמסר לידי מתן כהנא, חבר מפלגת "ימינה" היותר ליברלית, אורתודוקסית מודרנית. כהנא כבר הודיע על תוכניותיו להציג סדרה של רפורמות נדרשות מאוד באופן שבו מטופלים כיום ענייני דת בזירה הציבורית – החל מניהול תעודות כשרות וכלה בניהול גיורים. יתר על כן, ראש הממשלה בנט הבהיר את כוונתו להחיות את פשרת הכותל שהוקפאה, כמחווה ליהדות העולם.

עם זאת חשוב לציין כי לא צפוי שכהנא, שהוא אורתודוקסי, יקדם באופן ישיר את הזרמים הדתיים הליברליים בישראל. ואף על פי כן, זעזועים מסוג זה עשויים, לעיתים קרובות, ליצור הזדמנויות בלתי-צפויות.

מגבלות לאיתחול

בהינתן המציאות ישראלית בתור מדינה יהודית בסביבה קשה, ומעמדה של יהדות אמריקה בתור מיעוט המתקבל בברכה (ברוב המקרים) במדינה הנמנעת מזהות לאומית דתית, ישנן מגבלות אינהרנטיות למידה שבה איתחול כזה יכול להתרחש. האמירה, “where you sit is where you stand”, שמשמעה הוא – המקום שבו אתה נמצא קובע את השקפותיך, מסביר רבים מבין המתחים הבולטים בין יהודים אמריקנים, שברובם הם ליברלים, לבין יהודי ישראל, שברובם הם יותר שמרניים.

ישראל אינה יכולה לאפשר שדעותיהם של יהודי ארצות הברית או של המפלגה הדמוקרטית יכתיבו את המדיניות בנושאי ביטחון לאומי או בנושא הפלסטיני. בסופו של דבר, גם עניינים פנימיים של דת ומדינה צריכים להיות מוכרעים על ידי המצביעים הישראליים. ועם זאת, יש עדיין הרבה שניתן לעשות על מנת להיות מתחשבים, מכבדים ומכלילים את יהדות התפוצות, אף מבלי להזכיר את הזירה היהודית הפלורליסטית בישראל.

אל לנו להתעלם מכוחם של רטוריקה ושל רצון טוב בשיקולים מערכות יחסים. גם אם אין לצפות לתזוזה בכמה נושאי ליבה, הרי הרכבה של הממשלה החדשה בישראל ושינוי המימשל בוושינגטון מציעים הזדמנות קריטית ונדירה לאיתחול ביחסים המתוחים עם יהדות אמריקה ועם המפלגה הדמוקרטית כולה.

דן פפרמן הוא אמית במכון למדיניות העם היהודי. הוא חוקר מגמות בזהות היהודית בקהילות היהודיות של ישראל ושל ארצות הברית ואת יחסי ישראל – תפוצות, ומשמש כמארח משותף של פודקאסט Jewanced.