ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

ממשלת שני הראשים

ההסכם הקואליציוני, חיבוק דוקרני של שני קיפודים, טוב יותר מהחששות של רבים ורע יותר מהתקוות שלהם.

מגיע קרדיט לשני הבניימינים: גנץ פסע בחזה חשוף אל תוך שטח אש. רבים מעידים שהסכם עם נתניהו הוא בבחינת הליכה אל פטרה, הסלע האדום, "שאיש ממנו חי עוד לא חזר". בחבירתו לנתניהו גדע גנץ את תקוות מחצית העם לחילופי שלטון מלאים והפר הבטחה מרכזית. אך, לשיטתו, ואני מאמין לו, מימש הבטחה אחרת – ישראל לפני הכל. נתניהו, אשף ההישרדות האולטימטיבי, סימן את תאריך התפוגה של שלטון היחיד שלו. גם המפקפקים במימוש ההבטחה יודו שנפל דבר בישראל. השניים נענו למה שהשעה דורשת מהם. הסערה המושלמת – משבר בריאותי, כלכלי, חברתי, מקומי וגלובלי, שממדיו לוטים בערפל – מחייבת יציבות שלטונית. את זאת, יש לקוות, ישיג ההסכם.

אף שהושקע בהסכם מאמץ משפטי יצירתי מרשים, התוצאה מעוררת אי נחת משפטית, לשון המעטה. ההסכם מחייב עריכת שינויים משמעותיים בחוקי יסוד קיימים. זוהי רעה חולה: שינוי כללי המשחק הדמוקרטיים כדי להתאימם לנסיבות משתנות, הופך להיות נורמה. ניצני החוקה הישראלית, הארוגים בחוקי יסוד, נקרעים לגזרים. על מנת להשיג יציבות פוליטית לשעה, פוגעים ביציבות המשטרית לטווח ארוך.

כך, למשל, שינוי מועד הכהונה של הכנסת מארבע לשלוש שנים נוגע במנגנון דמוקרטי מרכזי ורגיש. זהו משחק חוקתי מסוכן – אם ניתן לקצר, האם גם ניתן להאריך?! הוסכם על "חוק נורווגי מדלג", שמבקש לשנות בדיעבד את סדר הכניסה לכנסת של המועמדים שהציבור בחר בכל רשימה. זוהי פגיעה בזכות להיבחר של מי שדלגו עליו ופגיעה בזכות הציבור שבחירתו תקוים. הסדרים אלו ועוד אחרים חשופים לתקיפה משפטית.

הישגו הגדול של גנץ הוא ב"חבילה הדמוקרטית" שבהסכם. לכן דרש את תיקי המשפטים, התקשורת והתרבות. מטרתו היא לבלום את הצונאמי המאיים, מצד הכנסת, כלפי הרשות השופטת ושלטון החוק. כיוון שכל חקיקה תיעשה בהסכמה, לא תהיה פסקת התגברות פוגענית המאיימת על זכויות אדם; יימנע השינוי בדרכי המינוי של שופטים ותשמר עצמאות השפיטה; היועץ המשפטי לממשלה ומשניו, כמו גם פרקליט המדינה, ימונו בדרך שבה מונו עד היום, ובאופן כללי תמנע הפוליטיזציה של מערכת אכיפת החוק. כל זה הוא בגדר הודנה, לתקופת הממשלה הנוכחית, ולכן רעוע. על גנץ ונתניהו לפעול מידית, יחדיו, למען עיצוב מחודש של מערכת היחסים בין "הפוליטי" לבין "המשפטי" מתוך פתיחות לדרישה לערוך שינוי המצב, אך מתוך אחריות לשמירה על הפרדת הרשויות. ההיסטוריה תודה לגנץ על שעמד בפרץ, בינתיים, אך עיקר המאמץ לביצור הדמוקרטיה, עדיין לפניו.

החבילה הדמוקרטית אמנם מנעה פגיעה ברשות השופטת, אך פגעה גם פגעה ברשות המחוקקת ובכך קשרה את ידיו של הריבון. גודלה העצום של הממשלה, שערורייה בפני עצמה, מקטין את מספר חברי הכנסת המתפקדים. ההסכם מתיימר למנוע חקיקה שאינה קשורה לקורונה בזמן תקופת החירום, לפחות חצי שנה. גם לאחר מכן הקואליציה מתחייבת להתנגד לחקיקה שלא אושרה על ידה. האפשרות להצביע אי אמון בממשלה מתאיינת למעשה. האופוזיציה נדרסת כאשר היא מסולקת מראשות ועדות שעל פי הנוהג היו שמורות לה. זאת ועוד, שלוש פגיעות נוספות בכנסת, שבוודאי יידונו בבג"ץ וקיים סיכוי ניכר שהוא יתערב בהן: שינוי הנוהג שלאופוזיציה יש נציג בוועדה למינוי שופטים, המעבר לתקציב דו שנתי שמקטין את פיקוח הכנסת על הממשלה, והעברת ההחלטה על יעדי הגיוס של החרדים מהכנסת לממשלה. בכל אחד מהנושאים הללו, בג"ץ כבר התערב בעבר או שהרים דגל אדום והתריע כי יעשה זאת בעתיד.

בלב הקשיים המשפטיים, עומדת העובדה שהממשלה העתידה איננה ממשלת רוטציה, שבה יש ראש ממשלה אחד, שמתחלף, אלא ממשלה בעלת שני ראשים לכל אורך התקופה. שני הקיפודים, שאינם סומכים אחד על השני, יוצרים קונסטרוקציה משפטית חדשה: ממשלת הידרה, אותו דרקון מיתולוגי מרובה ראשים. במיתולוגיה, הרקולס הצליח להכניע את ההידרה. עדיף לו, לבית המשפט העליון שלא ייקח על עצמו את התפקיד ההרקוליאני. אבל, האם יש לו ברירה?

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.