ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מעבר למסך הבערות

בעוד מספר חודשים יכריז היועץ המשפטי לממשלה על הכרעתו בתיקי נתניהו. איש איננו יודע מה תהיה ההחלטה, לשבט או לחסד. נערכו חקירות, נאספו ראיות, נחתמו עסקאות עם עדי מדינה, אך מנקודת הראות של התובע הכללי של מדינת ישראל, המכלול העובדתי שנחשף טרם גובש לכדי תמונה שמאפשרת קבלת הכרעה. כיוון שכך, אנו נמצאים כולנו מעבר למסך הבערות. זהו "רגע נקי" שמאפשר דיון ענייני בסיטואציה.

עובדה אחת ברורה: עם היוודע הכרעת היועץ, מחצית הציבור תמצא בה פגם, עד כדי הטלת אשמה ביועץ ובפרקליטות המדינה, כביכול הם משרתים מטרה פוליטית, לא מקצועית, ואינם חותרים לחקר האמת. באופן פרדוקסאלי, נכון להיום, אשמת נתניהו איננה ברורה ואפשר שתתברר כעורבא פרח, אבל אשמת היועץ כבר חרותה בסלע, באותיות של קידוש לבנה, במרחב התקשורתי-פוליטי. מה שנשאר פתוח הוא מי תהיה מחצית הציבור אשר תאשים את היועץ.

אם יכריע היועץ כי יש להגיש כתב אישום, הימין יטען כי השמאל משתמש במשפט כמכשיר פוליטי להדחת ראש ממשלה שלא ניתן להחליפו בקלפי. הלך הרוח השולט בימין גורס כי מערכת המשפט היא מעוז השמאל הליבראלי שמנצלת את כוחה כדי לקדם אג'נדה אידיאולוגית. לפיכך, היועץ ופרקליט המדינה, כמו מפכ"ל המשטרה היוצא, יצוותו, בעל כורחם, לחונטה המבקשת לסכל את הבחירה הדמוקרטית, באמצעות העצמת זוטי דברים (סיגרים) וטפילת האשמות שווא (כל פוליטיקאי מדבר עם אנשי תקשורת).
ומנגד, אם הראיות ילמדו כי אין מקום להגשת כתב אישום, השמאל יאשים כי מערכת אכיפת החוק נכנעה לשלטון. יועלו מהאוב טענות אישיות נגד היועץ – שימש מזכיר ממשלת נתניהו; מנהל עמו שיחות בארבע עיניים, מתוקף תפקידו; אדם דתי בעל רקע משפחתי רביזיוניסטי, ועוד. יועלו טענות בדבר התקרנפות התביעה נוכח שרת משפטים אגרסיבית ונוכח דעת קהל מתלהמת נגד ה"משפטזיציה" של החיים הציבוריים. היועץ ופרקליט המדינה, יצוותו, בעל כורחם, ללהקת אומרי ההן של השלטון, ויתויגו כמי שחיסלו במו החלטתם את המעמד העצמאי של המוסד האחראי על שלטון החוק.

את ההתקפה על היועץ מימין, במקרה של הגשת כתב אישום, ינהיגו גורמים פוליטיים באגרופים חשופים, כשלצדם כלי תקשורת שניתן לזהותם כבר עכשיו. גם את ההתקפה על היועץ משמאל, במקרה של אי-הגשת כתב אישום, ינהיגו גופים פוליטיים וכלי תקשורת ניתנים לזיהוי מראש. הבה נודה: ניתן להעריך ברמת וודאות גבוהה מה תהיה העמדה של הדוברים המרכזיים בחברה הישראלית – פוליטיקאים, אישי תקשורת, מומחי אקדמיה, מנהיגים דתיים וחברתיים – באשר להכרעה של היועץ בשאלה העדינה, רוויית הניואנסים המשפטיים, של הערכת פליליות המעשים של ראש הממשלה. העובדות ישמשו להכשרת העמדה הידועה מראש.

כיוון שההחלטה טרם נפלה, זהו מועד מתאים לומר את הדבר הפשוט, המתבקש מאליו, אך הבלתי מתקבל על הדעת במציאות הישראלית: ראוי לקבל את ההכרעה העתידית של היועץ בלי לחשוד בו כמי שפועל ממניעים לא ענייניים. בהעדר ראיות של ממש, ראיות מוצקות, להטיה בהפעלת הסמכות, על כולנו לעמוד מאחורי ההחלטה, תהא אשר תהא. החשדנים משמאל ומימין – קרי: כמעט כולנו – יתקשו בכך, אבל התמיכה בלגיטימיות של ההחלטה מתבקשת מנקודת ראות המתבוננת בעובדות, ונדרשת מנקודת ראות אסטרטגית, הבוחנת את המציאות כולה:
על השמאל להודות כי היועץ והתביעה הלכו דרך רחוקה בניסיון להגיע לחקר האמת. תוכיח השורה הארוכה, חסרת התקדים, של עדי מדינה שגויסו לשם העמקת והרחבת החקירה. העובדה שהיועץ כבר החליט, בלא מצמוץ, להעמיד לדין את אשת ראש הממשלה, מצמצמת את החשש שמדובר ביועץ מטעם. היועץ הוא עובד מדינה מוכשר – עוסק כשלושים שנה בתיקים פליליים הן כתובע והן כסנגור – והתאמתו המקצועית למשימה ברורה מאליה. הוא לא עובד לבד. מאחוריו ולצדו מערכת רבת משתתפים של פרקליטים מקצועיים שהקריירה שלהם מלמדת על חוט שדרה מקצועי ועל העדר פניות.
גם לימין אין סיבה עניינית לחשוד כי הנבחרת הנוכחית, העומדת בראש המערכת, החליטה "להוציא חוזה" נגד ראש הממשלה מסיבות אידיאולוגיות. ידו של היועץ איננה קלה על ההדק. הוא מנהל את החקירה ביסודיות ולעומק על אף לחץ פופוליסטי מתמשך בין היתר באמצעות הפגנות מידי מוצאי שבת מזה שנתיים, גם בסמוך לביתו. כשהתברר לו שראש הממשלה איננו מעורב בפרשת הצוללות – מיהר להכריז על כך, בלי היסוס, למרות הביקורת שספג.

אבל, חשוב מכל אלה, הינו הניתוח האסטרטגי של המצב: החיים הלאומיים שלנו מתנהלים מתוך משבריות מתמשכת. אי ההסכמות בינינו זולגות תדיר מהמישור הפוליטי והאידיאולוגי אל המישור המשפטי. הצדדים מבקשים הכרעה, והמשפט הוא הזירה שבה מוכרעות השאלות הגדולות שהם טעם ותוכן חיינו המשותפים. עקב התרבות המקרים שבהם החלטותיה של מערכת המשפט אינן מרצות חלקים בחברה הישראלית – בעבר, בעיקר בימין, ולאחרונה, במידה גוברת גם בשמאל – היא עצמה הפכה לנושא שבמחלוקת.

מרכיב מרכזי במערכת המשפט שלנו הוא מוסד היועץ המשפטי לממשלה. זהו חלק מהרשות המבצעת שמופקדת על שלטון החוק. יש, כידוע, מחלוקת לגבי מהות תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בהקשר של ייעוץ וחקיקה, האם הוא משרת ציבור או משרת של הממשלה, אך דומה שאין כל מחלוקת שהוא אמור להיות עצמאי לחלוטין בתפקידו כתובע כללי. החלטתו בעניין תיקי ראש הממשלה – אף שמהותית איננה קשורה לשאלות שסביבן מתנהלת מלחמת התרבות – עלולה להפוך לקו פרשת המים שתתיר את דמו המקצועי של היועץ גם בנושא הקריטי של האחריות על מימוש סמכותו לאכיפת דיני העונשין בישראל.
אין לנו מנגנון חלופי להפעלת "מוראה של מלכות" כנגד כל אזרח, ובכלל זה ראש הממשלה. כל מי שיישום הדין הפלילי בישראל יקר לליבו חייב לשקול היטב את עמדתו העקרונית והמעשית, כלפי הגורם השלטוני שאחראי על כך – היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות. אין מניעה, כמובן, שתשמע ביקורת מקצועית כנגד ההחלטה, לכשתתקבל, אך יש להתנגד באופן נחרץ לכל חתירה תחת הלגיטימיות של המוסד ולהימנע מכל אמירה או רמיזה על הטיית הדין, לכאן או לשם, בהעדר הוכחה מוצקה לכך.
יפים כאן דבריו של המדרש: "אוי לו לדור ששופט את שופטיו".

פורסם לראשונה בהארץ.