ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מפלים את הציונים

בשבוע האחרון הודיעה המדינה כי ההקצאה הזעירה שהובטחה לארגונים העוסקים ב'התחדשות יהודית' – כבשת רש אנורקטית – "מוקפאת בשלב זה". בזמן שמאות מיליונים המיועדים לקידום "תרבות יהודית" מוקצים בעיקר לארגונים אורתודוקסיים, המדינה מתנערת מתקצוב ארגונים שמעוניינים להנגיש תרבות יהודית לחברה הישראלית, ברוח ציונית של כלל ישראל.

ידיעה זו, בשפה יבשושית וטכנית, מבטאת העדפה סקטוריאלית לקידום תפיסה אחת של "יהדות", זו האורתודוקסית, על פני אחרות – חילוניות-תרבותיות או דתיות שאינן אורתודוקסיות. כך, במחי החלטה אחת, פוגעת המדינה בשלושה ערכי יסוד: הממלכתיות, שאמורה להנחות נושאי משרה ציבורית במילוי תפקידם; השוויון, שאמור היה להבטיח לארגונים את חלקם היחסי בכספי משלם המיסים; והפלורליזם הרעיוני, שהופך למוניזם תחת המדיניות הנוכחית.

אבל מעבר לכל אלה, ביטול התקצוב להתחדשות יהודית מבטא אפליה נגד ציונות חילונית במדינת ישראל. כיצד? ככל שהמדינה מזהה "תרבות יהודית" עם השקפה אחת, דתית אורתודוקסית, היא מסכלת את היכולת של ההולכים בדרכם של הרצל, אחד העם, גורדון וז'בוטינסקי לזכות היום בחינוך יהודי ציוני משמעותי מתקציב המדינה. המסר ברור: הדתיים יופקדו על היהדות והחילונים על אנגלית ומדעים. מי נשאר יתום? הציונות והציונים.

הציונות היא ביטוי מודרני של הלאומיות היהודית, מעבר לדת. היא זהות לאומית, זיכרון היסטורי משותף, וחווית חרדה ותקומה. היא מורשת, היא מולדת, היא רוב, ריבונות ודמוקרטיה. היא תרבות, היא עברית, היא ערכי מוסר. היא שאיפה לחברת מופת. היא שרות צבאי להגנת המדינה. היא גורל משותף, אחריות הדדית, אחווה ותקווה לעתיד. היא החזירה אותנו לכאן אחרי אלפים שנות גלות. היא גם הערובה לעתידנו, אם לא נפקיר את ילדיה.

נער ציוני במדינת ישראל זכאי להעמיק בתנ"ך לא כספרות תורנית אלא כספר הספרים של האומה, כמתנה היהודית לציביליזציה האנושית, כספר מוסר, כתעודה היסטורית, כספר גיאוגרפיה של ארץ ישראל. נערה ציונית זכאית להכיר את הארץ ברגליה, לטייל עם התנ"ך, עם מגדיר הצמחים של החברה להגנת הטבע ועם מורשת הקרב של הראשונים והאחרונים. בני משפחה ציונית צעירה זכאים לחוות את מועדי ישראל ולחדש בהם, על פי דרכם, ולעצב את השבת שלהם כיום של צדק חברתי ומשפחתיות. חנוכה שלהם הוא לא רק סיפור של נס, אלא גם חג של גבורה, עצמאות ואור ליהודים ולגויים. בסוכות מותר להם להעמיק במשמעות האישית, הלאומית והאנושית של ישיבה בסוכה ארעית; בפסח לחגוג את ראשית הקציר בארץ ישראל ואת החרות האישית והקיבוצית; ובשבועות לחגוג עם ספר הספרים וארון הספרים העברי העכשווי, לחשוב עם נעמי ועם רות על ירידה ועלייה, על גיור ואהבת הגר.

מי מפסיד מכך שהממשלות שלנו מקפחות את הציונות והציונים, אינן מעודדות יהדות ישראלית פתוחה ומגוונת, ומכפיפות את הלאומיות היהודית לפרשנות דתית?

כמובן שהציונים הצעירים נפגעים מכך שלא מסייעים להם לנווט את דרכם היהודית-ישראלית, אך לא רק הם. גם הציבור הדתי יוצא נפסד. המכנה המשותף קטן, הסולידריות נשחקת והקיטוב גדל. ישראל הופכת דלה יותר מבחינה יהודית. אנשים המקיימים מסורת באהבה, זונחים אותה כשהיא מלווה תחושה של כפייה. הרחקת היהודים מזהותם היהודית, והניסיון "להראות להם את האור" דרך צוהר דתי, לא מקרבת רחוקים אלא מרחיקה את הקרובים.

אבל, המפסידה העיקרית היא המדינה. היהדות הישראלית חיונית לעתידה. אופייה היהודי – דמוקרטי לא ייקבע על פי הכתוב בספר חוקיה, אלא לפי מה שישכון בלבבות צעיריה. לכידותה החברתית תוכתב על ידי מידת המכנה המשותף והאחווה בין חלקיה. עושרה הרוחני יושפע מכך שהיצירתיות היהודית ישראלית תתרום לא רק למדע ולטכנולוגיה אלא גם לתרבותה. חוסנה הכלכלי תלוי בכך שצעיריה המוכשרים ירצו לגדל את ילדיהם בארץ. עצמתה הביטחונית מותנית במוטיבציה של בניה ובנותיה לשרת בצבאה ולסכן למענה את החיים.
צעירי ישראל זקוקים לבית לאומי, חם, פתוח, רלבנטי, שלהם. עד מתי יתאפשר לממשלות ישראל לפגוע בהם ובמדינה?

סלי מרידור הוא חבר הועד המנהל של המכון; פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא למחקר

המאמר פורסם ב"הארץ"