ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

נפתולי בנט

קריאה לסרבנות מופיעה בצורות מגוונות: יש המבקשים לסכל מימושן של החלטות לאומיות, שהתקבלו בדרך דמוקרטית, לפיכך הם קוראים למרי אזרחי המוני או לסרבנות של אלו שאמורים לממש את ההחלטה הלאומית – כגון טייסי חיל אוויר שנדרשים שלא להפציץ באיראן. קריאות מופקרות אלו מהוות סכנה מוסרית ואיום מעשי על קיומנו. זוהי שבירת כלים דמוקרטית שמחייבת תגובה חמורה.

בשונה מאלו, יש הנמנעים מלקרוא לאחרים לסרב, אך מעידים על עצמם שאינם יכולים, מסיבות אידיאולוגיות ומצפוניות, לקבל את הכרעת הרוב ולכן הם נוקטים סרבנות אישית. סרבן המצפון נאבק על דעותיו ואמונותיו, אך הוא מבין ומזדהה עם ההכרח לקיים הכרעות דמוקרטיות. ביודעו שסרבנות המונית עלולה להפקיר חייהם של רבים ולמוטט את הריבונות הוא מוכן לשאת בעונש, ואף אמור לבקש כי יושת עליו עונש בגין הכרעותיו האישיות. מדינה דמוקרטית אמורה לדעת להכיל סרבנים מהסוג הזה: לכבד אותם ולהעניש אותם.

מני מזוז, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, היה ער לאבחנה זו כשגילה "הבנה לצעירים הנאבקים על אמונות" וכשהוסיף ביחס לסרבנות אישית אידיאולוגית כי "כשלעצמה זו יכולה להיות לכאורה תופעה חיובית המייצגת מעורבות ואכפתיות חברתית". ואולם, גם הוא קבע בצדק כי "הפרט צריך לשאת במחיר אמונתו, ואותו אזרח יישא במחיר סרבנותו".

היכן עומד נפתלי בנט האיש והיכן עומדת מפלגת "הבית היהודי" בשאלת הסרבנות? בנט לא קרא לסרבנות מהסוג הראשון. הוא אומר מפורשות שחייל חייב למלא את פקודות הצבא ואני מאמין שזו עמדתו האותנטית. ואולם, הוא העיד על עצמו, שקיימים מצבים בהם הוא ייאלץ לנקוט בסרבנות מהסוג השני, האישי. לדידי, זוהי אמירה כנה שראויה ליחס מכבד, ברוח הדברים של היועץ המשפטי לממשלה. כמובן, באותה נשימה ראוי להוסיף כי עליו לשאת בתוצאות של אמירה זו. חובה עליו להתגונן כנגד סילוף דבריו על ידי יריבים פוליטיים אינטרסנטיים, אך אם יתברר כי דבריו גרמו למפלגה נזק פוליטי, עליו לשמוח – כאידיאולוג ואיש אמת – על שבחירתו בסרבנות אישית נתקלת במחיר ציבורי.

ואולם, עדיין פתוחה ועומדת השאלה הגדולה יותר: האם המפלגה שבנט מוביל מוכנה לסבול סרבנות מהסוג הראשון, שתכליתה מניעת הביצוע של הכרעה לאומית, למשל בפינוי מאחזים? כידוע לכול, חלק מרבני הציונות הדתית קוראים לסרבנות מהסוג הזה. בשם תפיסותיהם הדתיות, הם מורים לאחרים, תלמידיהם חיילי וקציני צה"ל, לסרב לפקודות מתוך כוונה לסכל את ביצוען. האם "הבית היהודי" מתנערת מרבנים אלו וממשנתם ההרסנית? על בנט ומפלגתו לתת תשובה ברורה וחדה לשאלה זו.

ה"בית היהודי" יכולה לעשות היסטוריה אם תדע להחזיר לפוליטיקה הציונית-דתית את האוטונומיה של הפעלת שיקול דעת מדיני, חברתי וכלכלי בניתוק מהכתבה של פסקי הלכה או "דעת תורה" רבניים. מבחנה האמיתי איננו מול הספינים של יריביהם הפוליטיים, אלא מול מצפונם ובוחריהם: עליהם להכריז, בלשון ברורה, כי הם מתייצבים לצד הממלכה, ותומכים במימוש החלטותיה הדמוקרטיות, גם אם רבנים יוציאו בעתיד פסקי הלכה הקוראים לסירוב פקודה. המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה – דתיים כחילוניים – חייבים לקבל תשובה ברורה. 


המאמר פורסם ב'ידיעות אחרונות' בתאריך 24.12.2012