ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

סופו של עידן ספרותי

פטירתם השנה של פיליפ רות ועמוס עוז איננה רק סיפור אישי. היא מסמלת את קיצה של תקופה ספרותית שבה יכול היה סופר אחד לשקף את החוויה היהודית של בני דורו

פיליפ רות (2018־1933) ועמוס עוז (2018־1939) הותירו אחריהם מגוון רחב של יצירות ספרות וספרי עיון. אולם מעבר לכל יצירה בודדת, רות ועוז סימלו בחייהם – ויצירתם הספרותית ממשיכה לסמל גם לאחר מותם – חוויה יהודית דורית. אצל רות זוהי החוויה היהודית באמריקה וקולו מייצג את בני דורו היהודים האמריקאים. אצל עוז זו החוויה הישראלית. פרופ׳ גרשון שקד כינה את עמוס עוז, א״ב יהושע וסופרים אחרים, ילידי שנות השלושים והארבעים, סופרי דור המדינה. האוטוביוגרפיה של עוז, ״סיפור על אהבה וחושך״, הדגימה עד כמה סיפורו האישי השתרג בזה הלאומי – סיפורה של מדינת ישראל, לפחות כל עוד נמשך כאן שלטון מפא״י והאליטה הסוציאליסטית נוסח ההתיישבות העובדת והזרם הקיבוצי.

שינוי תרבותי

כסופרים דוריים, רות ועוז חולקים היבט ביוגרפי משותף: היותם בנים ונכדים למהגרים יהודים ממזרח אירופה, אשר משפחתם וחייהם הקודמים נקטעו ונחרבו. משפחותיהם היגרו, זו לניו יורק וזו לירושלים, במטרה לבנות חיים חדשים, תוך שימור זהותם היהודית, באמריקה ובישראל. רות כתב על החוויה של בני הדור השני והשלישי בארה״ב. מי שזכו לקבל חינוך יהודי ולמדו מן המחנכים היהודים על נבחרותם־מובחנותם היהודית, אולם סביבם ראו רצון עז להתבולל, להפוך לאמריקאים, וחשו בלבול נוכח המסרים הסותרים והצביעות היהודית העמוקה. רות הוכיח את הצביעות הזו ובתחילת דרכו גם זכה לגינויים והשמצות מצד הקהילה היהודית הממוסדת. עוז כתב על החיים בישראל הבראשיתית, על הקיבוצים וארצות התן, על ירושלים המנדטורית שבה גדל ועל המאבק של יחידים ויחידות בחברה קולקטיביסטית מאוד, שמעורבת, בו זמנית, בסכסוך אלים וקשה ובחלומות על חברה חדשה, סוציאליסטית ומתוקנת.

יהודים אמריקנים צעירים כיום אינם זקוקים למרד של רות, להוקעת הקהילה היהודית או חשיפת צביעותה. בעידן הפוסט המודרני הזהות היהודית מפוצלת ומגוונת, המוסדות היהודיים איבדו מכוחם, ביקורת על ישראל אינה מעוררת גינוי וגם נישואין ללא יהודים הם חלק מהמיינסטרים. באותו אופן, בישראל, ימי התקומה הבראשיתיים כבר חלפו, קבוצות רבות ממלאות את הזירה הציבורית והספרות הישראלית מבטאת את קולן. התרבות הישראלית היא מגוונת ורבת ממדים, יש בה ייצוג לדתיים ולחרדים, למזרחיים, לאתיופים ואפילו לערבים. מותם של עוז ורות מסמל אפוא את מותה של תקופה ספרותית, ומעבר לכך, את מותו של הסופר היהודי הגדול – סופר דורי או תקופתי שנהנה ממעמד על, מיוקרה בלתי מעורערת, ונחשב, כמו עוז ורות, למכשף השבט הישראלי והיהודי. קשה למצוא עוד סופרים, כמו רות ועוז, שמספרים סיפור דורי, יהודי אמריקני או ישראלי, ייצוגי ורחב היקף.

ארבעה סופרים חשובים נוספים שנפטרו לאחרונה מדגימים עוד את את השינוי המרכזי בספרות ובתרבות הישראלית. חיים גורי (2018־1923), אשר ייצג את דור הפלמ״ח באותה טרמינולוגיה מפורסמת של שקד; עמליה כהנא כרמון ( 1926־2019), שבלטה בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת ומאז כמעט נעלמה מבמת הספרות בארץ, אולי הוכחה לגבריותה של התקופה הספרותית ההיא; אהרן אפלפלד (2018־1932), סופר שואה, אשר נשא בגאווה את זיהויו כסופר גלותי; ורונית מטלון (2017־1959), שייצגה קול מזרחי בתקופה שבה בלטה הדומיננטיות האשכנזית בתרבות ובחברה הישראלית.

אהרן אפלפלד ורונית מטלון זכו מצד אחד להיכנס לקאנון ונחשבו לסופרים מוערכים, אולם הם ישבו על משבצות מוגדרות היטב בתקופה שבה הנרטיב המרכזי היה זה של עמוס עוז וא"ב יהושע. לעומת זאת, כיום בולטת היצירה הססגונית והמגוונת, כאשר הפריפריה החברתית הממשית נעה אל מרכז הבמה התרבותית. הסיפור החרדי, הערבי והאתיופי, ובוודאי הסיפור המזרחי, אינם מודרים וגם לא נמצאים עוד בשוליים, הם חלק אינטגרלי מהלב והליבה התרבותית.

אין זהות הומוגנית

השינוי התרבותי אינו אלא השתקפות של שינויים חברתיים עמוקים, המתחוללים בחברה היהודית האמריקאית ובחברה הישראלית. בארה״ב זהו בעיקר שינוי באופי הקהילה היהודית, וליתר דיוק אי היכולת לדבר על הקהילה בלשון יחיד, אלא על קהילות יהודיות אמריקאיות, משמע על מנעד זהויות רחב ומגוון יותר. בישראל זוהי הדינמיות של החברה הישראלית, חברה שצמחה בהיקף עצום (מ־650,000 תושבים יהודים בשנת 48׳ ל־6.7 מיליון יהודים כיום), ידעה גלי עליות רחבים, שינויים וזעזועים פוליטיים, ותרבותה משקפת את סך התהליכים הללו ומעבר להם.

בארה״ב, אי אפשר לדבר כיום על קהילה או זהות יהודית הומוגנית, המתאפיינת בקווים כללים משותפים, כמו חברות במוסדות ובארגונים יהודיים, זהות יהודית אתנית חזקה, מעגלים חברתיים יהודיים דומיננטיים וזיקה מובהקת של תמיכה ואהדה כלפי ישראל. הזהות היהודית האמריקאית כיום היא מגוונת ומפוצלת; הזיקה לישראל משתנה, והיחס אליה הופך מורכב ואמביוולנטי במקרה הטוב, וביקורתי והתנגדותי במקרה הרע.

ישראל אינה עוד מדינה מדומיינת רחוקה כפי שהייתה עד שנות השמונים והתשעים, אלא מדינה ממשית שמבקרים בה וגם מבקרים אותה. בנוסף, הקהילה היהודית בארה״ב חווה עדיין משבר זהות, ומתמודדת עם איומים שונים מחוץ ומפנים: עליית האנטישמיות ופשעי השנאה מחד, ומאידך היטמעות והתבוללות בחברת האם האמריקאית. פיליפ רות הטיב לתאר את התחושה של גדילה כנער יהודי אמריקני או היות יהודי אמריקני, אולם חוויה זו הולכת ומתעמעמת כחוויה דורית משותפת. למעשה, היא נרמסת תחת הגיוון בזהויות ובחוויות יהודיות אמריקאיות שונות מאוד.

באותו אופן, בישראל הולכת ומתבססת חוויה יהודית ישראלית ייחודית. זוהי יהדות ישראלית, כפי שהגדירו שמואל רוזנר וקמיל פוקס בספרם החדש "יהדות ישראלית" (2019). היהדות הישראלית לפי המחקר שערכו היא יהדות טבעית, לאומית וציבורית. ישראל כמדינה יהודית הופכת את הקיום היהודי למשהו טבעי ופשוט, מובן מאליו. היהדות הישראלית היא דינמית, היא תוצר של הגשמת הציונות והקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. היא משקפת את התהליכים השונים המתחוללים כאן, תוך זיקה ליהדות, כי זו מדינה יהודית, אך גם זיקה לישראליות, שלעיתים משנה ומגוונת מאוד את היהדות.

התרבות היהודית שמתהווה כאן קשורה בטבורה לשאלות של זהות והתוויית דרך, שאלות שהן עדיין פתוחות וכתהליך טבעי ונורמלי של צמיחה חברתית ומדינית הן מתעוררות מחדש ומתקיימות במרחב הציבורי. הגיוון התרבותי שאנו חווים והכניסה של קולות חדשים משקפים את תהליכי הצמיחה החברתיים ומדגימים עד כמה התרבות הישראלית עדיין מתעצבת, עדיין נבנית.

כפי הנראה, לא נגלה בקרוב סופר או סופרת שימלאו את הוואקום שהותירו רות ועוז, זה בספרות היהודית האמריקאית וזה בספרות הישראלית. ניתן למצוא שלל הסברים וסיבות לשוני בין דור הסופרים הנוכחי לזה הקודם, אך נראה כי הסיבה העיקרית אינה ספרותית או תרבותית גרידא. המציאות, הלך הרוח, החברתי והכללי, מחלחלים גם אל הספרות והתרבות ומובילים אל הפלורליזם, הריבוי, גיוון הקולות והייצוגים.

לכן, איש לא מחפש עוד סופר ענק, שיתפוס את מלוא המשבצת הספרותית, שיספר לנו סיפור גדול, סיפור דורי. מעניין יותר לגלות קולות שונים, חדשים, להתבונן בריבוי מציאויות וקבוצות, להרכיב לבד את המציאות השבורה, דרך סיפורים שבורים, פיסות פיסות וטלאים טלאים. לכן, הפרֵדה מפיליפ רות ומעמוס עוז איננה רק פרדה מסופר אהוב ומסיפורים שעסקו בתקופה לא כל כך רחוקה ובכל זאת נשכחת, אלא פרדה גם ממערכת ספרותית קודמת, מתפיסה חברתית־תרבותית אחרת.