ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

על חורבן, משפט ומוסר

חכמי הדורות התחבטו באשר לסיבת חורבן בית המקדש וירושלים. המקורות התלמודיים והמדרשיים מעלים מגוון רחב של אפשרויות, שכולן תולות את האשמה בהתנהגות של בני התקופה. אחד ההסברים המרתקים מופיע בתלמוד הבבלי (בבא מציעא, ל): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה… ולא עבדו לפנים משורת הדין". במבט ראשון, הדברים תמוהים: שמירת דין התורה היא אידיאל דתי ראשון במעלה. כיצד ניתן לייחס דווקא לצייתנות הדתית את האסון הכבד של אובדן המקדש, ובהמשך את אובדן הריבונות?

ובאופן כללי יותר, ומעבר לשיח הפנים-דתי: המשפט, שלטון החוק, הוא החישוק המחזיק יחדיו כל חברה. בלעדיו, אם כל אחד מאתנו ינהג על פי הבנתו, נקלע לכאוס חברתי ו"איש את רעהו חיים בלעו". אם כך, כיצד זה קובעת המסורת כי דווקא השמירה על שלטון החוק, דתי או אחר, היא סיבת החורבן?!

רבי יוחנן היה חלק מהממסד התורני האליטיסטי של התקופה. דין התורה היה לחם חוקו והשמירה עליו עמדה במרכז הווייתו. ברור כי לא מדובר באנרכיסט המטיף לאי-ציות לחוק. נראה כי המסר שביקש ללמד הוא שהסתפקות בסטנדרט התנהגות של שמירה על החוק אין בה די. מי שמתחפר במינימום הזה, סופו שיחרב ביתו הלאומי.

המשפט – הכללי והדתי – הוא אוסף של ציוויי התנהגות שמגדיר את הדרישות שאי עמידה בהן מהווה "עבירה" שלצידה סנקציה. אבל, האם כל התנהגות שאיננה אסורה על פי החוק, היא בהכרח גם התנהגות ראויה? האם חיים אך ורק על פי הספר מבטיחים קיום של "מידה טובה"? האם "חוקי" זה גם "הגון" ו"מוסרי"?

התרבות היהודית עונה על שאלות אלו בשלילה מהדהדת. טבועה בכולנו האמירה ש"דרך ארץ (המוסר) קדמה לתורה (המשפט)". אפילו האל עצמו כפוף לחובת התנהגות מוסרית, כעולה מדברי אברהם אבינו לאל, בפרשת סדום: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית, יח, כה). הרב ליכטנשטיין זצ"ל הוכיח שהמסורת היהודית מכירה בקיומו של מוסר טבעי שאיננו תלוי בהלכה ואף קודם לה. מוסר זה, שאיננו חלק מהדין המחייב, הוא מה שרבי יוחנן מכנה "לפנים משורת הדין". אי שמירה על המוסר שאיננו חלק מהדין, היא סיבת החורבן.

ומהמסורת הקדומה לחיינו הלאומיים, כאן ועכשיו: ישראל עברה תהליך מרחיק לכת של משפטיזציה. כל מחלוקת וכל אי-הסכמה מובאים מיד להכרעה שיפוטית. הצדדים הניצים מבקשים להיעזר במשפט ובכך להכריע את המחלוקת, תוך שהם חשים צודקים. ואולם, חיים שהם אך ורק בצילה של הנורמה הם חיים בנאליים ואף אכזריים. הדין יודע לחתוך, להוריד גליוטינה, שבה יש מנצחים ומפסידים, אך הוא מחמיץ במקרים רבים את המורכבות של הקיום האנושי, את הרוך הנדרש ביחס לאחר, את ההתחשבות וההבנה ולא רק את הזכות המוצקה.

לא בכדי השופט החכם באדם, שלמה המלך, קבע כי "מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת ג, טז). והדהוד דומה, בהקשר מעט שונה, נשמע אצל המשורר הירושלמי, יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב; המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר".

המהר"ל מפראג, בן המאה ה-16, מסביר שרבי יוחנן לא ראה בחורבן ענישה, שהרי דין התורה נשמר, אלא החורבן הוא תוצאה טבעית של התנהלות קהילתית שהתבססה אך ורק על המשפט, אך לא היתה בה רגישות מוסרית. זהו מסר חשוב מאד לישראל בת השבעים.

פורסם לראשונה במקור ראשון.