ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

על חשיבות ה"חוץ"

פרשת השבוע מלמדת שיעור מורכב יותר:

בפרשת "ויצא" מתואר מסעו של יעקב לחו"ל: הוא עוזב את כנען בודד וחסר כול וחוזר כבעל משפחה ענפה ורכוש רב. השינוי הגדול בחייו מתרחש דווקא בחו"ל. מהו המסר החבוי בכך?

זוהי תבנית חוזרת בספר בראשית: המשכיות האומה תלויה ב"חוץ", שהרי הכלות של האבות מיובאות מחו"ל (משום האיסור להתחתן עם "בנות כנען"). חו"ל נתפס כמקום מבטחים אליו יורדים אברהם ויעקב (בשל רעב), ושוב יעקב (בפרשתנו, בשל חשש לביטחונו), יוסף (כדי שינצלו חייו), משפחת יעקב כולה (רעב). המשפחה הופכת לעם והתורה ניתנת לעם – דווקא בחו"ל. ההתרחשויות המתוארות בכל ארבעת החומשים הבאים ממוקמות כולן בחו"ל. מדוע?

המסר החבוי כאן מלמד על היחס המורכב בין ה"פנים" לבין ה"חוץ": מושכל יסוד זהותי הוא פיתוח זיקה עמוקה עם ה"פנים"; החלק הפרטיקולארי של חיינו. אבל, אין הבור מתמלא מחולייתו. נדרשת זיקה גם עם מה שיש לאחרים להציע הן כדי שניתן יהיה להתחדש ולהשתבח באמצעות ה"חוץ" (בבחינת חכמה בגויים תאמין), והן כדי שניתן יהיה להגדיר את ה"פנים" דווקא באמצעות התבדלות מן ה"חוץ" (לא שינו ישראל במצרים שמם, מלבושם, לשונם).

השלב הראשון, של ביסוס תודעת ה"פנים", נעשה, בהקשר הטריטוריאלי, על ידי חיבור עם אתרים קונקרטיים, תוך שימוש בסמלים מקומיים, המבטאים תכנים דתיים, תרבותיים והיסטוריים. בהווה, אלו טיולי תנועות נוער וסיפורי מורשת קרב; בעבר, אלו ערים קדושות, מצבות ומזבחות. הסמלים הללו הם המסמרות שמקבעות את האדם לארצו. זוהי תבנית נוף מולדתנו שמעוצבת בספר בראשית.

כך, בפרשתנו, לקראת יציאת יעקב, מודגש מאד המקום: "ויפגע במקום", "ויקח מאבני המקום", "וישכב במקום ההוא". הסולם מוצב "ארצה" והחלום כולו עוסק בארץ: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך.. והשיבותיך אל האדמה הזאת". ויעקב מפנים: "מה נורא המקום הזה". היינו, ערב הקשר עם ה"חוץ", וכתנאי ליצירת קשר נכון אתו, אדם צריך לדעת מהו המקום שלו, נמל המבטחים הזהותי, שממנו הוא יוצא ואליו ישוב.

השלב השני, הוא פיתוח קשרים עם חברות במקומות אחרים. זרימה של אנשים, רעיונות, סחורות תוך הצבת גבולות. המקרא מבהיר, פעם אחר פעם, שיש ב"חוץ" טוב מגוון – אנושי, כלכלי, רעיוני – שראוי להיזקק לו. כאשר האבות יורדים מהארץ הם מבטאים בעוצמה את ההכרה כי אין זה נכון לפתח את ה"פנים" מתוך הפניית גב אל "החוץ". כשאנו קוראים את "ויצא יעקב" אנו לומדים על הפוטנציאל המורכב של ה"חוץ" עבורנו: גם הבטחה וגם איום. יתרונותיו וסכנותיו משתקפים בסיפורו של יעקב.

יש ערך חשוב לקונטקסט התרבותי, הכלכלי, החברתי שבו ניצב ה"פנים" שלנו. יש מה ללמוד מאחרים. הכרת האחרים איננה מהווה סכנה אם יודעים להציב גבולות. ואכן, באופן סמלי, כשיעקב חוזר לכנען הוא מציב גל אבנים – גבול בין הפנים ובין החוץ. יעקב ולבן נותנים לו שני שמות בשתי שפות – גלעד ויגר שהדותא, כדי להבהיר שהגבול איננו רק גיאוגרפי אלא גם גבול תרבותי.

הוא הדין כיום: חלק לא מבוטל מהערכים הדמוקרטיים-ליברליים נחצבו מהמכרות העשירים של היהדות והם בבחינת "פנים". אבל גם אותם שהם בבחינת "חוץ", אינם בגדר איום שיש לדחות באופן אוטומטי. מעשה אבות סימן לבנים: נעשיר עצמנו מהם תוך שאנו יודעים לשים גבול.

פורסם לראשונה בשבתון.