ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

עמונה מבעד למשקפיים האידיאולוגים

מדוע השמאל שמח? משום ש"פינוי" עמונה מסמל – אמנם לרגע קטן אחד, וכ"שמחת עניים"- שקיימת עדיין האפשרות לעצור את מגמות הסיפוח, מה שיאפשר את חלוקת הארץ לשתי מדינות, שאחת מהן תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית. זהו ערך לאומי חשוב, אבל עבור איש שמאל אמיתי, יש דבר שקודם ללאומיות: הרגישות ההומאנית לסבלו של אדם באשר הוא אדם. אין ספק שאנשי עמונה חווים בימים אלו סבל ממשי, שעיקרו איננו מצוקת דיור, אלא תחושת שבר של חלום. אנשים המפונים מבתים שחיו בהם כעשרים שנה, בתנאים לא תנאים, מתוך הקרבה לשם מימוש חזון אידיאולוגי, ליבם נסדק. ערכי היסוד של אנשי שמאל אמורים לפתוח את ליבם, אינסטינקטיבית למצוקת המפונים, מצד האנושיות הטבועה בהם. שמאל שבוחר לאטום את ליבו לכאב הזולת אינו ראוי לשמו.
בעולם בוגר יותר, של אנשים מורכבים, בלב כל אחד מאיתנו, ימין ושמאל, אמורים להתרוצץ רגשות סותרים של עצב ושל שמחה.

הימין, בצד צערו הברור מאליו, אמור להיות שמח וגאה במדינת הלאום שמצליחה לממש את שלטון החוק, גם אם הדבר נוגד את התכנית המדינית של הימין. זהו מבחן אמת לבדיקת מידת ההפנמה של מחויבות הימין לממלכתיות. ככל שהפינוי יתבצע ללא אלימות קשה – ובשעת כתיבת הדבר הדבר איננו ודאי – כך גם ייחשב האירוע כאבן דרך בחיזוק הממלכתיות הישראלית שהיא ערך לאומי ראשון במעלה.

השמאל, בצד שביעות רצונו הברורה מאליה, אמור להפנים את הדרישה האנושית והפשוטה, שבמקורה התייחסה לאוייבים, "בנפול אחיך על תשמח". אכן אנשי עמונה בנו את ביתם על קרקע לא להם ולכן פינויים הוא הכרח. עם כל זאת, מולנו עומדים אנשים ברגע של משבר אישי נוכח הריסות ביתם. איש שמאל אמיתי, אמור לחוש כלפיהם תחושה בסיסית של שותפות, דומה לזו שהוא חש כלפי מפונים אחרים, בדואים בנגב או מוחלשים בדרום תל-אביב. סבל הוא סבל הוא סבל.
ניטיב להתמודד עם המחלוקות הפנימיות אם, בשלב ראשון, כל מחנה אידיאולוגי יחזור אל ערכי היסוד, ממלכתיות לאומית מכאן והומאניות ליבראלית משם. זהו בסיס טוב לשותפות חברתית וערכית רחבה בין המחנות האידיאולוגיים המרכזיים בישראל.

* המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.