ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

ע' לציון צופיה

האם ישראל, בת השבעים, צומחת או צונחת? שני נרטיבים בבטננו הלאומית: יש הרואים במדינת ישראל הצלחה מסחררת והתקופה הנוכחית נדמית להם כטובה בתולדות העם היהודי, לפחות מאז חורבן הבית. ויש הממקמים את המדינה על סיפו של תהום, מול עתיד לא ברור ומאיים. מבחינתם, אנו משולים לרוקדים על סיפונה של הטיטניק נוכח הקרחון המתקרב. מי צודק? מסתבר ששני הנרטיבים הסותרים יכולים לעגן את טיעוניהם בעובדות. תלוי להיכן מסתכלים, מה בודקים ובעיקר – למה מייחלים.

מדינת ישראל היא מימוש מרשים של המשימות שנטלה על עצמה הציונות הפוליטית. ארץ ישראל הפכה להיות אבן שואבת למיליוני יהודים מרחבי העולם, והיא כיום הקהילה היהודית הגדולה בתבל. קיבוץ הגלויות, חזון הנביאים, הפך עובדה. בשבעים שנות מדינה גדלה האוכלוסייה היהודית ביותר מפי עשרה. כאן מתקיימת הדרמה המרכזית של העם היהודי במאה העשרים ואחת.

הציונות הפוליטית הצליחה ליצור מרחב טריטוריאלי שנשלט על ידי יהודים ובו הם מממשים את זכותם להתקיים כקבוצה לאומית ונוטלים אחריות על גורלם. לא זו אף זו, ישראל היא מעצמה אזורית, חזקה מכול אויביה, שהצליחה, לאחר שפיכת דם טראגית הדדית, להגיע להסדרי שלום עם החזקה באויבותיה, מצרים, ועם מי ששוכנת מעבר לרצועת הגבול הארוכה ביותר, ירדן. שתי השכנות האחרות, סוריה ולבנון, עסוקות במתחים פנימיים ואינן מציגות איום קיומי. אלפי טילים מכוונים אלינו מקרוב ומרחוק, אך הבית השלישי מבוצר, יציב ואיתן.

למרות ההשקעה באתגרי הענק של קיבוץ גלויות ושמירה על הביטחון הפיזי – כלכלת ישראל במצב נהדר. בשנות החמישים והשישים המחשבה על עצמאות כלכלית למדינת ישראל הייתה נתפסת כהזיה מופרכת. כיום, זו עובדה. בהשוואה לקבוצת ייחוס מאתגרת במיוחד, מדינות ה – OECD, צמיחת המשק הישראלי היא פנומנלית (בקצב כפול מהממוצע); שיעור האבטלה נמוך בשליש; יחס החוב תוצר מתכווץ (רק בנורבגיה המצב טוב יותר). הפריחה הכלכלית בשלושים השנים האחרונות הביאה לגידול בתוצר לנפש פי ארבעה, ברזרבות המט"ח פי עשרים ושבעה, וביצוא פי תשעה. האינפלציה, הנמר המאיים של העבר, הודברה.

הדימוי העצמי של ישראל ביובל הראשון לקיומה היה של מדינת ספר-מדבר מתייבשת, חסרת אוצרות טבע שתלויה באחרים לצרכיה. איזו טעות: תוך שלוש שנים נגיע לעצמאות אנרגטית ואנו הופכים ליצואנים של גז. ישראל הקטנה מובילה בעולם בהתפלת מים לשתייה ובשימוש במים לחקלאות. וכמובן, האוצר הענק מכולם הוא המוח הישראלי, זה שהפך אותנו למעצמת היי-טק, הקטר של כלכלת העתיד, ליצואנית של המצאות ורעיונות, לחממה ייחודית ליזמות שמשנה את פני העולם.

העושר אינו מתחלק בשווה ויש ביננו יותר מידי עניים. רובם באים מקהילות מובחנות – ערבים וחרדים, המהווים יחדיו שליש מהאוכלוסייה. בניכוי שתי קבוצות אלו, שיעור העוני בישראל דומה לממוצע ה – OECD והוא נמוך יותר ממדינות בעלות כלכלה איתנה דוגמת ארה"ב, קנדה, יפן או דרום קוריאה. היינו, אתגר הרווחה האמיתי של ישראל ממוקד, בעת הזו, בשילוב הערבים והחרדים בכלכלה. וקטר השינוי יצא כבר לדרכו: החרדים, שבעבר לא התקרבו להשכלה הגבוהה, מגששים דרכם אליה בזהירות אך בעקביות ואצל הערבים חל זינוק של 80% במספר האקדמאים בעשרים השנים האחרונות. גם נתוני התעסוקה ושיעורי הפריון של שתי הקבוצות הללו במגמת שיפור מתמדת, כך שלמרות הקשיים הנוכחיים, מותר לקוות שאנו בדרך הנכונה.

רוב מדינות המערב מזדקנות ומתכווצות מבחינה דמוגרפית. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה, החברה והביטחון העצמי. אוכלוסיית ישראל היא הצעירה ביותר במדינות ה- OECD ומחזיקה בפריון הגבוה ביותר לאישה מכל המדינות המפותחות. יתר על כן, הפריון היהודי בישראל, שהיה נחות בפערים גדולים מהפריון של ערבים אזרחי ישראל מאז ומתמיד, השתווה לו ובשנתיים האחרונות אף עבר אותו. המשמעות של צירוף העובדות הללו – אף ללא העלייה, הממשיכה לזרום – היא שהרוב היהודי במדינה, בתוך גבולות הקו הירוק, כלל איננו מאוים. בטחון דמוגרפי הוא נכס רב חשיבות וראוי היה שתהיינה לו השלכות מיטיבות על המדיניות הישראלית כלפי האזרחים שאינם יהודים.

עובדות אלו ורבות נוספות מסבירות היטב מדוע במדד האושר העולמי ישראל מדורגת במקום ה- 11 לפני "מדינות חלום" כמו ארה"ב או גרמניה ומדוע? על פי מדד הדמוקרטיה 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 81% מהישראלים מעידים על עצמם שאין להם רצון להגר למדינות זרות גם לו הייתה האפשרות מוצעת להם ללא מגבלות.

ניתן לקבוע בבהירות ובחדות: החלום הציוני התגשם עד כה מעל למצופה. עם זאת, ככל מסע אנושי – אישי או קבוצתי – כיבוש ההר האחד, גדול ונישא ככל שהוא, הוא רק תחנה בדרך אל ההר הבא. ממרום הישגנו, ומבלי להמעיט בהם, אנחנו רואים את מה שמשתרע מולנו: את האתגר הציוני הבא – פיתוח "ציונות דור שניים". אלו מתוכנו, והם אינם מעטים, שמכירים בעובדות שלעיל ובכל זאת מתנהלים בחוסר שקט או אף הרואים שחורות, עושים זאת משום חששם שמא מדינת ישראל לא תעמוד באתגר זה. מהו האתגר? על פי מה נשפט בשנת המאה למדינה?

לאחר שהתבססנו בממדים הפיזיים – אוכלוסייה, בטחון, כלכלה – הגיעה העת לעסוק באתגר הזהותי של המדינה היהודית והדמוקרטית. במובן זה אנו עדיין מתהלכים בארץ לא זרועה והמשימה המרכזית של הדור הבא של ישראלים היא להפריח שממה זו. במה מדובר?
הנשיא ריבלין הצביע על קיומו של "סדר חדש" בישראל, שבו אין הגמוניה אחת. ישראל היא שמיכה העשויה ארבעה טלאים זהותיים: חילונים, חרדים, דתיים וערבים. לכל אחד מהמגזרים חזון משלו בדבר תכלית המדינה ויעדיה. גם אם אנו חולקים ביננו "ברית גורל", איננו שותפים ל"ברית הייעוד".

ארבעת החזונות הם מרכיבי היסוד של המחלוקת הישראלית. כל אחד מהם מנביע תפיסת מציאות אחרת ומתחייבות ממנו דרכי פעולה שונות ביחס לדילמות שמאתגרות אותנו ביום יום. היקף המחלוקת רחב מאד: משמעות, מכוונות תרבותית, אופיו של המרחב הציבורי, מקומה של הדת בו, מנגנוני הכוח להכרעה במאבקים ועוד.

דוגמה מרכזית אחת היא היחס להגדרה החוקתית של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" והפרשנות שלה. זהו נייר לקמוס מעולה להבהרת המחלוקת על רגל אחת: עבור הציונות החילונית, "יהדות" היא בעיקרה לאום, לא דת; ו"דמוקרטיה" היא מארג של ערכים ליבראליים. עבור החרדים, "יהדות" היא אך ורק דת, ואילו "דמוקרטיה" היא שיטת ממשל גרידא. עבור הציונות הדתית "יהדות" היא שילוב של דת ולאום, גם וגם, והיחס אל ה"דמוקרטיה" שנוי במחלוקת בין דתיים ליבראליים לאחרים, חרד"ליים. ערבים אזרחי ישראל מתנגדים ליהדותה של המדינה ומבקשים לראות בה דמוקרטיה בלבד, שערך היסוד שלה הוא "שוויון".

כל אחד מהחזונות איננו מסתפק בהסדרת החיים של הקבוצה התומכת בחזון, אלא מעוניין להסדיר את המציאות הישראלית כולה. בהינתן האופי האימפריאליסטי של החזונות, אנחנו מתנהלים בתוך משחק סכום אפס, כך שכל הישג של אחת מהקבוצות פוגע, בהכרח, בזולתה.

חשוב גם לבחון את ההקשר שבו מתנהל המאבק הזהותי: ההצלחות בממדים הפיזיים, שתוארו לעיל, נטועים בחולות נודדים. למדינה אין גבולות מוסכמים. ממילא לא ברור מהי האוכלוסייה הנתונה לאחריותה. עובדה זו מקרינה כמובן – ובאופן חריף – על שאלת הדמוקרטיות של המדינה ועל שאלת היהודיות שלה, גם יחד. אין זו שאלה פוליטית: כשם שאינך צריך להיות איש ימין כדי לחשוש מההיבטים הביטחוניים של חזרה ל"גבולות אושוויץ" של הקו הירוק כך גם אינך צריכה להיות אשת שמאל כדי לחשוש מההיבטים הזהותיים של ישראל גדולה, מהים ועד הנהר, שכ – 40% מאוכלוסייתה, נכון להיום, אינם יהודים.

זאת ועוד: למדינה אין מגילת זכויות אדם. ממילא ברור שהיכולת של כל אחד מאתנו להיות חלק מההישג הציוני איננה מובטחת לו. בהעדר חוקה, המיעוטים שביננו – וכולנו מיעוטים – עלולים למצוא עצמם, ברגע מתלהם, כמי שאינם חלק מההצלחה שפורטה.

כמו כן המשטר של מדינת ישראל איננו מעוגן בכללים חוקתיים, כך שרוב רגיל בכנסת יכול לפגוע בסמכות רשויות השלטון האחרות, ובראשן בית המשפט. כך, למשל, ההצעות הנוכחיות לביטול הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת משמען שרוב קואליציוני – מימין או משמאל – יוכל לחוקק כאוות נפשו, ולפגוע אפילו בכללי היסוד של הדמוקרטיה. העדר הבקרה החוקתית, במציאות של מלחמת תרבות על זהות, עלול לפתות את מי שמחזיק בשלטון לבקש הכרעה חד-צדדית במאבק הזהות ולהכווין את ישראל אך ורק בהתאם ליעדיו. התפתחות כזו תיתפש על ידי המחנות הזהותיים האחרים כאסון.

ההעדר המשולש – של הסכמה על גבולות המדינה, על מגילת זכויות האדם ועל עיגון המבנה המשטרי בחוקה – מבהיר כי הקיום הישראלי המרשים עדיין איננו מבוסס על יסודות איתנים. דווקא משום כך קיימת נחיצות גדולה, כדי הכרח קיומי דחוף, שנלמד את עצמנו לקיים את הריבוי הזהותי שלנו מתוך יכולת הכלה של הזולת.

בצד התודה העצומה שאנו חבים לדור המנהיגים בתקופת הקמת המדינה, יש להכיר בכך שהוא השאיר לנו ירושה לא פשוטה. הוגי כל אחד מהחזונות לא השכילו לאמץ אסטרטגיות ראויות לכתחילה, לשיטתם, לקיום משותף עם בעלי החזונות האחרים: דוד בן גוריון שאף להתיך את כולנו בדמות אחת, שהעדיף, וראה בה דגם אפשרי יחיד להצלחת המפעל הלאומי. החזון אי"ש קידש את ההתבדלות הקהילתית ואת ההתבצרות מאחורי שערים סגורים של אורח חיים תורני. לשיטתו, לא קיימת חלופה ראויה לחיים יהודיים בסגנון החרדי. הראי"ה קוק הציע ראיה דיאלקטית של המציאות, שמעניקה לציונות ממד מיתי. אך חבויה בה המחשבה שהתודעה העצמית של החילונים היא תודעה כוזבת והם כלי משחק על שולחן סרטוט אלוקי שהם אינם ערים לו. זו פטרוניות, שבעומקם של דברים איננה מכירה באחר, לכתחילה. אין צורך לומר שגם המנהיגות של הערבים בדור הקמת המדינה התנגדה בחריפות למתן לגיטימיות כלשהי לזהות יהודית בארץ ישראל. כך, למשל, המנהיג הגדול של הערבים בפלשתינה באותה תקופה, המופתי אמין אל-חוסייני, לא רק שהתנגד בקיצוניות לציונות, אלא היה נגוע באנטישמיות של ממש.

כל אחד מהמנהיגים המרכזיים של אותו הדור האמין שעמדתם של החולקים עליו, באשר לתכלית הראויה של מסע חיינו הלאומיים, עתידה להיות מובסת וסופה שתידחק אל שולי הדרך. הם "ידעו" שההיסטוריה (או האל) לצדם; פיתחו אתוסים עצמאיים וסותרים להבנת המציאות; נמנעו מדיאלוג ממשי. כך התגלגלנו, לאחר שבעים שנה, לקיום משותף ללא שותפות. מ"דמוקרטיה הסדרית" ל"דמוקרטיה במשבר" שחייה הציבוריים מתנהלים מתוך הורדת ידיים מתמדת וללא תכנית עקרונית רצינית כלשהי לחיים מספקים מתוך מחלוקת. לפיכך, פלורליזם, שמקבל את האפשרות ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", נדיר במחוזותינו. אפילו סובלנות, הגורסת "חייה ותן לחיות", איננה חזון נפרץ.

אינני סבור שעלינו לחתור לרידוד המחלוקת הזהותית או להכרעתה. החיים מתוך מחלוקת מעשירים את החברה הישראלית. המאבק הרעיוני הוא שאור מתסיס המעשיר את החברה הישראלית ויש לו חלק ממשי בהצלחותיה של המדינה. האתגר הציוני החדש, המוטל לפתחנו, הוא ללמוד לחיות יחדיו, מתוך שיח משותף, לא מתנשא, מכיל ומקבל.

הדבש הנהדר הזה, הנקרא מדינת ישראל, מכיל גם עוקץ: בעוד שבגלות יכולנו לחיות מתוך מחלוקת, כיוון שלא שלטנו במרחב ציבורי ולא נדרשה הכרעה, בישראל, הריכוז של יהודים בעלי השקפות שונות אל מקום אחד, שבו הם ריבון המקבל החלטות בכל נושא, מכריח אותנו לקבל הכרעות משותפות. אנו נדרשים לשאת באחריות לגורלנו מתוך אי הסמכה רעיונית ומעשית – שעתידה להימשך שנים רבות קדימה – בדבר סיפור המסגרת של חיינו הלאומיים. האם נעמוד באתגר?
במלאת לנו ע' שנים, עין לציון צופיה.

פורסם לראשונה במקור ראשון.