ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

פסילת מועמדים ומפלגות – דמוקרטיה מתגוננת או חתול ששומר על השמנת?

האם הייתם נותנים לקבוצת כדורגל אחת להחליט מה יהיה הרכבה של הקבוצה היריבה, שמולה היא מתמודדת? השאלה מגוחכת, משום שניגוד העניינים זועק לשמיים. אבל, זוהי סיטואציה זהה לזו המתרחשת בוועדת הבחירות המרכזית, הדנה בפסילת מועמדים ורשימות לכנסת. בוועדה חברים חברי כנסת מכהנים, והרוב בה מסור לקואליציה. לפיכך, הקואליציה יכולה לקבוע מי לא יוכל להתמודד נגדה בבחירות הבאות. מופרך עד כאב.

האינטרס הפוליטי, כמו גם הפופוליזם הגואה, מפתים את הרוב הפוליטי בוועדת הבחירות להשתיק חלקים משוק הדעות הישראלי. האמצעי לכך קיים בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת הקובע עילת פסילה שיכולה להתפרש באופן רחב: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כידוע, קיימת עמימות באשר למשמעות של "מדינה יהודית" ושל "מדינה דמוקרטית" ולכן נפער שער גדול לפסילת מועמדים ורשימות מסוגים שונים. היום אלו הערבים (שברובם מתנגדים לקביעה כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי), ומחר, כשתגבר התעוזה, יתאנו לחרדים (שמחויבותם לדמוקרטיה, במובן המהותי שלה הכולל את ערך השוויון, כלל איננה ברורה).

פסילת מועמד או רשימה היא פגיעה אנושה בזכויות יסוד חוקתיות – שוויון פוליטי, חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הזכות לבחור וכמובן הזכות להיבחר. כיוון שליבת הדמוקרטיה עצמה עלולה להיפגע על ידי ניצול לרעה של הכוח שניתן לוועדת הבחירות, נדרשת מעורבות של גוף לא פוליטי, שיבחן את השימוש שעושה הוועדה בסמכותה הדרקונית. לפיכך קובע חוק היסוד כי החלטת פסילה של הוועדה "טעונה אישור בית המשפט העליון". כך יובטח שהחתול לא יופקד לבדו על השמנת.

הסבר קצר זה מבהיר את מופרכות טענות דוגמת אלו שהשמיעה שרת המשפטים, לפיהן החלטת בית המשפט היא "התערבות בוטה בליבת הדמוקרטיה הישראלית" וכי בג"ץ הפך עצמו, בהחלטתו, ל"גורם פוליטי". האם שרת המשפטים מצפה שבג"ץ יאשר, מעשה קוף, את כל מה שהוועדה הפוליטית, הנמצאת בניגוד עניינים מובנה, תחליט?

כדאי לה, לשרת המשפטים, לקרוא את דבריו של הנשיא אשר גרוניס, מהשמרנים הגדולים שהיו כאן, תשלילו של הנשיא אהרן ברק, שקבע בפרשת זועבי כי "הליך האישור המתקיים בפני בית המשפט העליון אינו אך הליך של ביקורת, הנועד לפקח על חוקיות החלטת ועדת הבחירות, אלא הוא הליך עצמאי במסגרתו לבית המשפט סמכות, שאינה תלויה בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית, לבחון אם הוא עצמו נכון לאשר את ההחלטה אם לאו".

יש להודות שהריטואל של פסילת מועמדים, החוזר על עצמו מידי מערכת בחירות, הוא משחק מכור, ידוע מראש: הפוליטיקאים, שעומדים לבחירה מחודשת תוך מספר שבועות, מתפתים להשתמש בסמכותם לאשר או לפסול מועמדים בדרך שתישא חן בעיני ה"מחנה" שלהם – כך גם מימין וגם משמאל. התבשיל המוקדח במטבח הפוליטי מובא לפתחו של בית המשפט שנאלץ להתערב, שלא בטובתו. המרוויחים האמיתיים הם המסיתים, הפופוליסטים, נגד הרשות השופטת.

כל זה איננו אומר שצריך להסכים עם תוכן ההחלטות של בית המשפט. קיימת דילמה של ממש בשאלת דרך הפעולה הראויה לדמוקרטיה מתגוננת נוכח אנשים ודעות בלתי דמוקרטיים. להערכתי, הדמוקרטיה הישראלית יכולה לשרוד את הנוכחות של מיכאל בן ארי בכנסת. אי אפשר להגזים בגנות עמדותיו הגזעניות ואין לקבל את הסבריו המופרכים להסתה הברורה שלו נגד הערבים, באשר הם ערבים. אף שמדובר בגזען, ואף שחוק היסוד קובע כי "הסתה לגזענות" היא עילת פסילה, ראוי בעיני לצמצם את תחולתה רק למידותיה של הסתה שמעוררת ודאות קרובה לפגיעה ממשית באחרים. היינו, יש להחיל את אמות המידה הרגילות של הגבלת חופש הביטוי גם על אנשים המעוניינים להיבחר לכנסת.

בעולם טוב יותר, במקום לכונן את התותחים הרטוריים כלפי בית המשפט, שעושה את מלאכתו במציאות כאוטית, על בית המחוקקים לבטל את סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. יתמודדו כולם לכנסת, ומי שיפר את החוק הפלילי, יישא בחטאו.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.