ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

פצצת הזמן מתקתקת

הדרמה השיפוטית סביב עניין (אי) גיוס בני הישיבות שוברת כל שיא אפשרי. העניין נידון תשע פעמים בפני בית המשפט העליון במשך ארבעה עשורים. חוקתיותו של דבר חקיקה בנושא זה נידונה ארבע פעמים ובשני מקרים – האחרון שבהם אתמול – פסל בית המשפט את חוק הכנסת. לא היה כדבר הזה.

השופטים אינם מהססים בגינוי החוק הנוכחי: "נשף מסכות סטטוטורי", "סוג של אחיזת עיניים", "פיקציה מביכה", "עלי תאנה שנתפרו… על ערוות ההפליה". קשה להימנע מתחושה של שבירת כלים מצד הרשות השופטת אשר פעם אחר פעם נתקלת בקיר המוצק שמציבה לפניה המציאות הפוליטית בישראל.

נוגעת ללב, וסמלית, המילה הפותחת את פסק הדין של השופט אליקים רובינשטיין, בשבוע האחרון לתפקודו כשופט: "ייאוש". הנשיאה הנכנסת, אסתר חיות, מודה כי לא שיערה שלאחר המסע המשפטי המפרך "תעמודנה רגלינו באותו מקום ואולי אף למטה ממנו, בלא שנמצא לנו עד כה… אפילו נתיב מסומן וסלול העשוי להוליך לפתרון הולם וחוקתי כנדרש". אכן, המחלוקת על הגיוס היא האיום הגדול ביותר על ברית הגורל בין יהודים בישראל.

החרדים חוששים שהמעבר בגיל 18 ממסגרת ישיבתית מוגנת למסגרת צבאית, שמחזיקה בכוח מעשי וסמלי רב כלפי המתגייס, עלול לשחוק את מאפייני הזהות החרדית של הדור הבא. רוב החרדים אינם מתנגדים למדינה או לצבא; מבינים שלא כל חרדי מסוגל או מעוניין ללמוד תורה כל חייו; יודעים שאי אפשר לשמר את החברה החרדית בעוני מנוול לאורך זמן. הם אינם שמחים לדימוי הטפילי שדבק בהם, אך חוששים מאיבוד הזהות ולכן נכונים למאבק נוקשה.

מנגד, גדשה סאת הסבלנות של הציבור מפני ההפליה בין דם לדם. התבוננות על רצף הזמן מלמדת על עומקה של ההתנגדות הציבורית להסדרים הקיימים – מימין (צומת, ישראל ביתנו), משמאל (העבודה בראשות ברק, מר"צ) ובמרכז (שינוי, יש עתיד). שתי ממשלות קודמות סיימו את חייהן על רקע הקריאה ל"שוויון – עכשיו".

שני הווקטורים ההפוכים, אותנטיים ורבי-עוצמה, מונחים כפצצת זמן מתקתקת על השולחן הלאומי. המשפט, לבדו, לא יכול לפרק אותה. הוא אחראי על הגנת זכויות האדם, ובהקשר הנוכחי על השוויון. אבל מידת ההשפעה שלו על פתרון הסוגיה – כפי שמוכח – מוגבלת.

הפתרון שהציעה הממשלה הקודמת – מתווה עולה לגיוס על פי מכסות וסנקציות פליליות – קיצוני מידי. האיום בכליאה של אלפים אין בו ממש, והוא מזמין מרי אזרחי על בסיס דתי. החוק הנוכחי – מריחת זמן ללא חובת גיוס עד שנת 2023 – קיצוני בכיוון ההפוך. פתרון שלישי מציע השופט יצחק עמית: להעניק לחרדים פטור מלא מגיוס למשך תקופה לא קצרה, מתוך תקווה שיצטרפו לשוק העבודה, יתערו בחברה, כך שלבסוף יתגייסו כמו כולם. ואולם, האם מודל "צבא העם" ישרוד פתרון שכזה? פטור משירות לכל חייב גיוס שביעי – באמצעות חוק – הוא מתכון בדוק לפירוק המחויבות הישראלית לשירות בצה"ל.

תחת כל אלה יש לאמץ מתווה גיוס המכיר בחשש החרדי מפני פגיעה בזהות, איננו כופה גיוס על הפרט, אך מעודד גיוס רחב היקף מתוך שימוש בתמריצים כלכליים – חיוביים ושליליים. עולם הישיבות מבוסס במידה רבה מאד על תקציב המדינה, והשימוש בעובדה זו, בדרך מכבדת ויעילה, הוא הכיוון הנכון.

על המדינה לקבוע את העלות הכלכלית הסבירה של תקצוב לימוד תורה, כפי שהיא נוהגת בכל עניין אחר – בטחון, חינוך או בריאות. את גובה התקציב ניתן לקשור, בדרך של גזר ושל מקל, למספר המתגייסים לצבא מקרב הקהילה. או אז יתעורר האינטרס החרדי לחלק את הסכום המוקצב אך ורק לתלמידי חכמים של ממש. ההגנה על הזהות החרדית תושג באמצעות דחיית הגיוס לגיל 22 – כאשר החרדי הממוצע כבר נשוי, ולכן זהותו יציבה יחסית. תהיה לכך עלות לא מבוטלת ואין זה הסדר שוויוני, אבל בראייה לאומית זוהי השקעה שתשיא מאה שערים.

בית המשפט קצב שנה אחת לפירוק הפצצה. האם ההנהגה – הכללית והחרדית – מוכנה לאתגר?

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"