ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

צו 8 לאמפתיה

המאמר פורסם לראשונה בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 7.8.2014

החמאס נכשל בהתקפותיו הפיזיות על ישראל. יכולנו לו, ובגדול, בזכות אומץ לב של חיילים ומפקדים, עמידה איתנה של עורף קשוח ותבונה של ממציאים טכנולוגיים. התוכנית לשבור ולהתיש את הרוח הישראלית כשלה נוכח צונאמי מיטיב של סולידאריות ואחדות פנימית. גם הפטריוטיות קבלה מחדש את שמה הטוב.

ובכל זאת עולה החשש שהמערכה שניהל החמאס נחלה הצלחה אחת, חשובה. כיפת הברזל לא הצליחה לגונן על הישראלים מפני פגיעתו הרעה של טיל מדויק ויעיל – טיל שנאה בין יהודים וערבים אזרחי ישראל – שתוקע טריז משמעותי בין חלקי החברה. מנהרה ארוכה במיוחד, ומסוכנת ביותר, נחפרת במעמקי התודעות האישיות והקולקטיביות של שני הציבורים במטרה למוטט את האמון ומרקם היחסים ביניהם. פעולותיו של החמאס מבקשות להרעיל את חיינו בנשק עתיר כוח, פצצה מלוכלכת, ושמה "גזענות". כיצד נתגונן – יהודים וערבים – מפני הזיהום הגזעני שהחל פושה בנו?

רבים נוהגים להציג תמונה שחורה של יחסי יהודים ערבים בישראל. למרבה הצער, יש לכך תימוכין לא רק בעולם המעשה (השוויון, בהקשרים רבים, לא נשמר), אלא גם בעולם התודעה: שני שלישים מערביי ישראל חוששים מפגיעה חמורה בזכויות היסוד שלהם ומאלימות מצד המדינה. מספר דומה של יהודים חושש מפני תמיכה של ערביי ישראל במאבקו של העם הפלסטיני נגד המדינה. התמונה השחורה, אם כן, איננה מדומיינת, אך – חשוב להדגיש – זו רק תמונה חלקית:

בסקר שנערך לפני מבצע צוק איתן התברר ששני שלישים מערביי ישראל גאים או גאים מאד בהיותם ישראלים (למרות ש – 57% מתוכם חושבים שהם מקופחים). ואצל היהודים, קרוב לשני שלישים מסתייגים ממתן זכויות-יתר לאזרחים היהודים (למרות ששלושה רבעים סבורים שהחלטות גורליות למדינה, בנושאי שלום ובטחון, צריכות להתקבל ברוב יהודי). נתונים אלו ורבים אחרים מלמדים על מצב נזיל ועל בלבול תודעתי. המצב לא טוב, זה ברור, אבל איננו נואש. עדיין יותר ממחצית מערביי ישראל מכירים בזכותה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ומוכנים להצביע במשאל עם בעד חוקה שמגדירה אותה ככזו, ובלבד שיובטחו זכויות אזרח מלאות לערבים. [מקור הנתונים במדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2013 של סמי סמוחה ובמדד הדמוקרטיה 2014 של תמר הרמן, שטרם פורסם; שניהם בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה].

הנתונים משקפים מורכבות והעדר הכרעה בקרב רוב היהודים ורוב הערבים באשר לעתיד השותפות. ניכרת נכונות לדו-קיום בשני הצדדים, אך המתחים והלחצים חותרים תחתיה. מכאן החשיבות של הרגע הנוכחי בחיינו האזרחיים: האם נאפשר ניצחון לקמפיין החמאסי?

התשובה להתקפה על מרקם החברה האזרחית בישראל חייבת לכלול מעשים, ובראשם הבטחת שוויון זכויות מלא לכול האזרחים. אבל תנאי קודם לכך והכרחי הוא שינוי תודעתי הכרוך באומץ לב ובשלות רגשית. נדרש אימוץ של דמיון אמפתי על ידי שני הצדדים: ינסה הקורא היהודי לעטות את עורו של ערבי-ישראלי בימים אלו, כאשר המדינה שלו ובני עמו שמעבר לגבול הורגים אלו באלו. במקביל, ייכנס הקורא הערבי לנעליו של יהודי-ישראלי, שבשעה שילדיו נלחמים על הגנת מדינתו, כמה מאזרחיה הערביים מביעים הזדהות עם מי שמפנה נשק כלפיהם. כיצד כל אחד מאתנו, יהודים וערבים, היה חש ומתנהג לו היה מחליף צד?

קל לאדם להתבצר בזהות שלו ולשפוט מתוכה את הזולת. הרבה יותר קשה, גם כואב ומבלבל ומתסכל, לשפוט את הזולת מתוך אמפתיה למצבו האותנטי. אין כאן קריאה לוויתור על נקודת המבט הייחודית לכל קבוצה, אלא תפילה שנוכל להבין את המצוקה של האחר.

הקריאה לדמיון אמפתי איננה רלבנטית לגזענים. הקנאים לא מסוגלים לראות את המציאות שלא מתוך נקודת מבטם הם. זוהי מוגבלותם. אבל רוב הציבור איננו קנאי וגם לא קיצוני. רוב זה נדרש לבדל עצמו מהשוליים, יהודים וערבים, מרעילי הבארות. בכך ירגיע את חששות הרוב שמנגד ויתרום לתיקון. עכשיו, שהמערכה תמה (זמנית, כנראה), עלינו להאט את מרוצה של רכבת ההרים הרגשית שטלטלה אותנו, ולחזור להיות מי שאנחנו: בני אדם, יהודים וערבים, שחולקים מכנה משותף אזרחי רחב, רקמת חיים משותפת.