ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

קודם כל דמוקרטיה, אחר כך דמוקרטיה תוססת

בסרט "בריאן כוכב עליון" של חבורת מונטי פייתון, המתאר את חייו של ישו, יש רואים את בריאן הולך בשוק בין 'דוכני נביאים', כשבכל אחד מהם נביא אחר מטיף את מרכולתו. כיכר פריז, בלפור, נראית דומה לאותו שוק ירושלמי עתיק. שורה של קובות סדורות אחת ליד השנייה, ובכל אחת מהן קבוצה אחרת מוכרת את מרכולתה הרעיונית לעוברים ושבים. בלפור, מוקד ההפגנות של אנשי "רק לא ביבי" לגווניהם, מסמלת תופעה עולה ופורחת בחודשים האחרונים בישראל – הדמוקרטיה של הרחובות.

מחאות הרחוב שהתעצמו לפני הבחירות האחרונות הפכו, עם עליית גלי הקורונה, למופע דמוקרטי מרהיב. למחאת הדגלים השחורים שהציתה את גל המחאות הזה הצטרפו רבים אחרים, ועכשיו נראה שאם אתה לא שם, אתה לא קיים. דפדוף קצר ב'דף ההפגנות' של המשטרה מוכיח זאת. מראשית הקיץ ועד היום התקיימו, על פי רישומי המשטר, 133 הפגנות, מחאות, ומשמרות מחאה ברחבי מדינת ישראל. אנשי "קריים מיניסטר" ושאר ארגוני "רק לא ביבי", מחאות כלכליות, מחאות חברתיות, מחאות סקטוריאליות, מחאות עובדים ועוד. כולם ברחובות. עומדים על הגשרים, מצטופפים בכיכרות, חוסמים כבישים, מניפים שלטים, מניפים דגלים בכל הצבעים, מנסים להשמיע את קולם.

זו כמובן אינה הפעם הראשונה שהישראלים יוצאים לרחובות. במלחמת יום כיפור, במלחמת לבנון הראשונה, באוסלו, בהתנתקות, וגם בין לבין. הציבור הישראלי, המעורב מאוד בחיים הפוליטיים בישראל, הביע את מחאתו העזה והמבעבעת, לעתים, גם באמצעות הכלי הדמוקרטי החשוב הזה. ועם זאת, דומה שבתקופה האחרונה, ולמרות הסיכון הבריאותי שיש בכך, הפכו ההפגנות לרכיב מרכזי במשחק הפוליטי הישראלי.

לנוכח המצב הפולטי, הכלכלי והבריאותי הקשה, ולנוכח מחדלי הממשלה בטיפול בכל אלו, כמו גם הביקורת הציבורית החריפה על ראש הממשלה ועל הממשלה, ריבוי ההפגנות מובן. הפגנות הן דרך מרכזית לביטוי של ביקורת על הממשל ופעולותיו, ואפשרות למוחים המשתתפים בהם, לממש באופן המוחשי ביותר את חופש הביטוי והביקורת שלהם. ריבוי ההפגנות, למרות החום והלחות והחשש מהדבקה במהלכן, תוך נכונות לצאת מהמזגן ומאזור הנוחות, מבטא את הבערה הרעיונית הפנימית של המארגנים והמוחים ואת הרצון שלהם בתיקו או שינוי. בכך הם מהווים ביטוי חיובי ואות כבוד לרוח הישראלית ולנכונות של מאות אלפי ישראלים (במצטבר) להתאמץ כדי להשמיע את זעקתם.

אבל בדמוקרטיית הכיכרות ההולכת ומתעצמת לנגד עינינו, יש גם סיכונים. ראשית, חלק, קטן אמנם, מן המוחים, לא בוחל באמצעים וגולש לאי ציות לחוק ולאלימות. שנית, היא יוצרת תחושה של מלחמת כל בכל, דווקא כשיש צורך ביותר אחדות אל מול האויב המשותף-הקורונה. אבל רע מאלו, היא עלולה לזרוע בליבם של המוחים ושל אחרים את התחושה, ובחלק מהמקרים, השאיפה המוצהרת, שניתן יהיה להחליף את השלטון באמצעות יצירת אנרכיה וכאוס ברחובות.

מקומן של ההפגנות וחשיבותן ככלי מרכזי לביטוי ביקורת על השלטון, לא צריך לסחרר את המפגינים, מאף צד של המפה הפוליטית. המחאות הללו, באשר הן, יכולות להביא לידי ביטוי את הקולות השונים, כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל דעת הקהל. אבל הן בשום אופן לא יכולות להיות הנתיב להחלפת הממשלה בדרך לא דמוקרטית. כדי לאפשר את המחאות באופן מרבי אבל גם למנוע אנרכיה ופגיעה בבריאות הציבור, רשויות החוק והאכיפה להגדיר באופן ראוי את גבולותיהן ולפעול באופן מדוד ומידתי כדי לא לאפשר להן לגלוש לאלימות ממנה הדרך לאנרכיה עלולה להיות קצרה.

בעת הקשה הזו, להפגנות יש תפקיד חיוני במשחק הדמוקרטי הישראלי. כדי שהם ימשיכו להיות דרך ראויה ובונה, על כל המעורבים בהם, המארגנים, המפגינים ורשויות האכיפה, לקיים אותן מתוך אחריות, ולמנוע מקולות קיצוניים, אלימים ומסוכנים להשתלט עליהן, כדי שבסופו של דבר, נישאר דמוקרטיה תוססת, אבל דמוקרטיה.

פורסם לראשונה בהארץ.