ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

ראש השנה: בין האישי והלאומי

ביומיום, שעון הזמן שלנו מתכוונן אל הגלובאלי, מצטרף אל העולם, וזונח את הייחודי, המקומי, המסורתי. אבל, זו זניחה חלקית בלבד. דווקא הרגעים הגדולים של החיים מתנהלים בישראל על פי הלוח העברי. הנה עכשיו, החמישי בספטמבר עוטה את החגיגיות המיוחדת של א בתשרי, מועד של סיכומים ושל התבוננות; זמן של תקוות ושל הבטחות. הראשון בינואר הוא, לכל היותר, עת למסיבות ולסיכומי חדשות; ראש השנה, לעומת זאת, חודר אל מתחת לעור. "יום הרת עולם".

הלוח העברי צריך להוביל את חיינו לא רק כפרטים וכקהילה, אלא כציבור וכמדינה. אם אנחנו מבקשים לשמר את עצמנו כקבוצה תרבותית ולאומית עלינו לטרוח על עיצוב מעגל הזמן בדרכנו שלנו. אכן, לוח השנה העברי – מתשרי ועד אלול – הוא תרופה נהדרת לשתי מחלות:

הראשונה היא הפירוד: אנחנו ממעטים לעשות דברים יחדיו. השסעים בין קבוצות זהות וקבוצות אינטרסים – עמוקים וכרוניים. בא הלוח העברי וגורם לנו לעבור חוויות קיבוציות מאחדות: החרדי והחילוני, המתנחל והתל-אביבי, העשיר והעני – כולם יטבלו הערב תפוח בדבש, ישביתו חייהם ביום הכיפורים, ידליקו נרות בחנוכה ובאמצע ניסן 90% מאתנו יסבו על שולחן ליל הסדר. זוהי תרפיה קבוצתית יעילה ביותר שמשמרת אותנו כיחידה לאומית ותרבותית אחת. 

המחלה השנייה שלוח השנה העברי מרפא היא מחלת ההיטמעות וההתבוללות. כידוע, העולם הפך שטוח: אותם מוצרים פיזיים נמכרים בפלורידה, בלונדון ובקרית שמונה. גם המוצרים התרבותיים, המציפים אותנו באמצעות המדיה, דומים בכל מקום. מה, אם כן, מאפשר לנו להישאר "אנחנו"? חלק מהתשובה מצוי במעגל הזמן. הלוח המוסלמי בנוי על הלבנה. הלוח הנוצרי על השמש. הלוח היהודי בנוי על שילוב מרתק: החודשים נגזרים מהלבנה, ואילו השנה כולה נגזרת מהחמה. מעגל הזמן שאנו חיים על פיו – הוא שלנו. ייחודי לחלוטין. כתוצאה מכך, אף שהבורסות בניו יורק, הונג קונג ופרנקפורט תמשכנה לעבוד ב-א' בתשרי, שוק ההון שלנו ישבות. את יום העבודה הרגיל, הגלובאלי, שיתפרש מעמק הסיליקון ועד לשדות האורז בסין, יחליף בישראל קול דממה דקה, שמלאכים בו יחפזון.

אנחנו רגילים למקם את החוויה שלנו כיהודים בעיקר במעגלים אישיים, משפחתיים או קהילתיים. מעטות הן החוויות היהודיות הקולקטיביות, כלל יהודיות, לאומיות. סביר להניח שהדבר נובע מהעובדה שהמסורת התעצבה במשך אלפיים שנות גלות, כשהתקיימנו  כקהילות, קטנות ומפוזרות, ללא מסגרת מארגנת כלאום. עניין זה השתנה בדור התקומה כשנוצר לנו מרחב ציבורי יהודי – מדינת ישראל. המרחב הזה קורא לנו ומבקש שנטען אותו תוכן יהודי. מדובר במשימה כבדה: עלינו לתרגם תכנים מרכזיים של המסורת מהמישור האישי והקהילתי אל המישור הלאומי. זהו מהלך יצירתי שמחייב כתפיים רחבות והרבה השראה. דברים אלו נכונים בכל יום וגם בימים הנוראים:

חיינו הציבוריים גועשים תמיד. השולחן הלאומי מוצף סוגיות הרות-גורל יותר מאשר כל מקום אחר. הימים הנוראים פותחים שער מוכמן להתנהלות במימד אחר – מעין בועה בזמן. פיסת זמן סגולית, ייחודית, שבה הבוער והדחוף מפנה את מקומו למתון ולעמוק. במרוץ החיים תמיד קיימת סיבה טובה להיות במשא ומתן עם העולם; להתקיים מתוך רעש קבוע – של מידע, אינטרסים, עשייה ועמידה במטלות. כמו כריש ענק שכדי להתקיים חייב לנוע ללא הפסקה. אנחנו נעים – משמע אנחנו קיימים. רק לעיתים נדירות מזדמנת לנו האפשרות לחיות את הרגע הלאומי מתוך פרספקטיבה. להתבונן בעצמנו בשקט ובהכרה; להניח בצד "רק לרגע" את ההסברים ואת ההצטדקויות, את ה"כמה" ואת ה"איך" ולהתמקד ב"למה" וב"לאן". הזמן היהודי שמפגיש אותנו השבוע עם הימים הנוראים נועד להכניס אל שגרת החיים גם את נקודת המבט החיצונית על שגרה זו. כביכול אנו פוסעים אל מחוץ לשביל הכבוש ומביטים על הדרך שעשינו, ועל הדרך שבכוונתנו לעשות.

רבים מאתנו חווים באופן אישי את הנס המרתק, שבהגיע התאריך הקבוע בלוח השנה העברי – ימים נוראים – אנחנו מצליחים לעצב מצב רוח אישי של חשבון נפש. ולוואי ונצליח לשחזר מצב רוח זה גם כציבור, כלאום. שנה טובה לכל בית ישראל.  


המאמר פורסם ב"מקור ראשון", בתאריך 4.9.2013