ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

רגע האמת של מערכת המשפט

קרוב למחצית מהישראלים אינם נותנים אמון בבית המשפט העליון. הביקורת מייחסת לבית המשפט הטיה אידאולוגית שמאלנית ואקטיביזם קיצוני המפר את הפרדת הרשויות. כביכול, זהו ראש החץ של ה"דיפ-סטייט" החותר תחת השלטון הנבחר. טענות נגד שלטון המשפטנים הן סיבת הקיום של חלק מהפוליטיקאים והן מלוות את פס הקול הישראלי, בעוצמה גוברת, זה שנות דור.

והנה, הגיע רגע האמת לבחינת האשמות אלו: בית המשפט אוחז בגביע הקדוש – האפשרות לסלק מהשלטון באופן סופי את המנהיג הגדול של הימין. האצבע של השופטים מונחת על כפתור הגיליוטינה שיכולה לקפד את ראשו (הפוליטי, כמובן) של ראש הממשלה. בהרכב המורחב רק שניים מתויגים כשמרנים. הבמה מוכנה למימוש אולטימטיבי של המזימה.

המשימה קלה לביצוע: אין זה דיון פלילי, הנגזר מהוכחת עובדות שאינן בשליטת בית המשפט, אלא דיון לגבי פרשנות החוק והפסיקה, שתלויה בהחלטת השופטים לבדם. כידוע, שערי פרשנות אף פעם לא ננעלים. כל שנדרש הוא להעדיף דרך פרשנית מסוימת של תנאי הכשירות של ראש ממשלה, ובכך ייתם עידן נתניהו. היוונים הקדמונים הכירו באלסטיות הנוחה שמאפיינת את המעשה הפרשני. הפרשן, ברצותו, יכול לגנוב את הדעת. לכן הם ייחסו לשליח האלים, הרמס, את הפטרונות הן על הגנבים והן על הפרשנים, שני משלחי יד דומים במהותם. אם בית המשפט הוא אכן מוסד תאב כוח, עוכר הימין, זהו הרגע שבו הוא אמור לעשות שימוש בכוחו הפרשני ולגנוב החלפת שלטון.  

אבל, הדיון המשפטי ששודר השבוע מצביע על המרחק האינסופי שבין הדימוי לבין המציאות – הן לגבי אופן התנהלות הדיון והן לגבי תוכנו. הדיון, טקסי בצורתו, נוהל על פי כללים ברורים ללא חריגות, נתן הזדמנות שווה לכולם, שידר ענייניות מדודה, קור רוח ושליטה מלאה בנעשה. הצדדים חמושים בטיעונים משפטיים, שהשופטים בוחנים בכלים אנליטיים. בכל מקרה שסיר הרגשות החל לגלוש והמכסה התרומם, הנשיאה חיות שפכה עליו, מידית, מי קרח. כשמשווים זאת לדרך התנהלות הדיונים בכנסת, אפשר לחשוב ששני הבתים השוכנים בצמידות על גבעת רם ממוקמים בשתי פלנטות נפרדות.

ומהצורה אל התוכן: בכל צומת פרשנית, בחרו המשפטנים האקטיביסטים באופציה הפסיבית. כך, היועצים המשפטיים של הממשלה ושל הכנסת – אלו שמכונים בזלזול "הפקידים" – טענו בכישרון ובנחרצות נגד הפעלת הגיליוטינה. לשיטתם, אסור לבית המשפט להתערב בשיקול הדעת של חברי הכנסת עד שתהיה הרשעה חלוטה. התערבות כזו אפשרית רק במקרה הנדיר של חוסר סבירות קיצוני, וזה איננו המקרה. לכך ייקרא אקטיביזם?

השופטים לא נגררו אחרי הסיסמאות הנשמעות בכיכר העיר, כביכול אי פסילת נתניהו, כשלעצמה, היא "הרס הדמוקרטיה". הנשיאה, זו שמחממים נגדה את מנועי ה-D9, אמרה שזהו פופוליזם שאין לקבל אותו. השופטים התבטאו בבירור באשר לקושי למצוא "וו" משפטי שעליו ניתן לתלות את הטיעון של העותרים. נראה שהם עתידים להותיר בידי הכנסת את ההכרעה מי יהיה ראש הממשלה. כך מתנהגת ה"דיפ סטייט"?

דברים אלו בלטו גם בדיון על ההסכם הקואליציוני: בעקבות עמדת היועמ"ש מנדלבליט, בית המשפט רמז שלא יכריע לגבי חוקתיות החלק הארי של סעיפי ההסכם בעת הזו. אפשר שיעשה זאת לאחר שההסכם יתגבש לכדי חוק, אך ככל שמדובר בתיקון של חוק יסוד, סביר להניח שבית המשפט יימנע מלערוך עליו ביקורת חוקתית, לאחר שיחוקק. לכן, ההימנעות מפסילת סעיפי ההסכם כעת, משמעה מתן אור ירוק דה-פאקטו לשינויים המשטריים שבהסכם.

אינני יודע כיצד יכריעו השופטים בשתי העתירות, אבל רוח הדברים שדרה איפוק שמרני בהפעלת הכוח בסתירה מוחצת להאשמה המופנית אליהם תדיר. זה היה מחזה מרתק: תמונה קבוצתית של אחד עשרה אנשים, פניהם מכוסים במסכות – הדהוד מרוחק לאלת הצדק כסויית העיניים, המתנהלים בענייניות מקצועית, כשבידיהם ההכרעה בגורלו של מי שמבקש להחליש את כוחם ומניע מהלך מחושב ליצירת דה-לגיטימציה של שלטון החוק, שהם אמונים עליו. האם יש ברגע ההיסטורי הזה כדי לעצב מחדש את יחסי הפוליטיקה והמשפט בישראל?

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.