ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

רעלה, כיפה, צלב

עם סיום לימודי המשפטים התחלתי לעבוד כעורך דין צעיר שבצעירים במשרד עורכי הדין אמריקני מפורסם במנהטן. מעמדי היה ברור: אחרון בשרשרת מזון יוקרתית העשויה מחמש מאות עורכי דין שכל אחד מהם מחייב את הלקוח במאות רבות של דולרים לשעת עבודה. התרגשתי, כדרכם של מתחילים.

ביום השני לעבודתי נכנס לחדרי שותף בכיר בפירמה, עניבת פרפר אדומה לצווארו, שלייקס מהודרים ותואמים לכתפיו, וסגר מאחוריו את הדלת, בניגוד למקובל. נדרכתי: מדוע הכריש בא לבקר את הסרדין? ומה פשרה של הסודיות? לאחר דברי נימוסין, כמנהג קהילות הפוליטקלי קורקט, הנמיך הבכיר את קולו ולחש: אני רואה שאתה חובש ירמולקה (כיפה, בלשונם). זה מאד יפה. גם אני יהודי וכשאני הולך לבית כנסת גם אני חובש ירמולקה. אבל, הוסיף בנימה דרמטית, זה לא טוב לעסקים. אנחנו משרתים את כולם ולכן רוצים להראות כמו כולם. אם אתה רוצה להשתלב, וותר על הכיפה.

הבהרתי לבכיר שהכיפה איננה נושא למשא ומתן. אף שחשיבותה ההלכתית זעומה, הכיפה היא סממן זהות מרכזי עבורי. הרהבתי עוז והשוויתי את הכיפה לעניבת הפרפר ולשלייקס. הבכיר נד בראשו בעצב על קוצר ראותי: לטענתו, לבושו הייחודי מוסיף למכובדות של הפירמה ולמיתוג שלה ואילו הכיפה עושה בדיוק את ההפך. החצפתי פנים ואמרתי שהכיפה איננה שונה מהצלב שעונדת המזכירה הקתולית או מעץ האשוח שהוצב בכניסה למשרד בחג המולד. הבכיר הרים ידיים בייאוש ויצא מחדרי. כשנפגשנו, מעת לעת בשבת בבית כנסת במרכז מנהטן, הסב עיניו ממני.

ואולם בית הדין האירופאי לצדק החליט השבוע שניתן היה לפטר אותי בגין הכיפה שלראשי. הובא לפניו עניינה של מוסלמית בלגית שפוטרה משום שהחליטה ללבוש כיסוי ראש במקום העבודה, בעת שהיא משרתת לקוחות. טענות העובדת כי הופלתה באופן פסול על בסיס דתי – נדחו. על פי הערכאה השיפוטית הכלל-אירופאית העליונה, איסור על עובד ללבוש בגלוי סמלים דתיים איננו יוצר הפלייה ישירה נגד העובד. אם יש לאיסור מטרה לגיטימית – שהלקוחות ירגישו בנוח – ואם האמצעים שננקטו הם מידתיים ונחוצים להשגת המטרה, הרי שבמסגרת החופש לנהל את העסק כרצון בעליו מותר לפטר את העובדת.

הבלגים בפרט, והאירופאים בכלל, חוששים מפני שינוי פניה התרבותיים של היבשת הישנה. אכן, ריבוי טבעי שלילי של אירופאים, הגירה מאסיבית של זרים ופיגועים המונעים על ידי אסלם רדיקאלי, יוצרים "סערה מושלמת" שהלאומנים הקיצוניים מהוונים אותה בקלפי. אבל, הפסיקה האחרונה היא הסלמה מדאיגה במיוחד, משום שהמשפטנים הבכירים של אירופה, בערכאה שאמורה להגן על זכויות האדם והמיעוטים, היא זו שמפיחה אש זרה בגחלים הלוחשות, שמעולם לא כבו, של הסתייגות אירופאית מ"זרים", ובמיוחד מאנשים ממוצא שמי.

מסתבר שהליברליות המערבית היא ציפוי דק שממהר לקרוס בעתות מצוקה. כך בארה"ב – איסור גורף על כניסה לארה"ב לאזרחים של מדינות מסוימות; וכך באירופה – פגיעה בוטה בחופש הביטוי והדת בשם ה"חופש לעשות עסקים". האם אנחנו, הישראלים, שונים? ככלל, התנהגותנו סבירה: ישראל היא מקום שבו יש לכולם מקום במרחב הציבורי – נשים עם רעלות ובחורים לבושי שחורים מתקבלים באופן מובן מאליו ללא אפליה ממסדית. עם זאת, חוק המואזין, המגביל את חופש הדת של מוסלמים, בהסוואה מגוחכת של שמירה על השקט, מסמן שינוי לרעה. האם יש כאן הצטרפות ישראלית לגל העולמי העכור?

הפסיקה האירופאית היא הדגמה עגומה לדבריו של קהלת: "עוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע".