ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

שבירת כלים דמוקרטיים

כיצד אמורה מדינה דמוקרטית להכריע בדילמה? דעת הקהל איננה הגורם המכריע. היא, כמובן, רלבנטית – תמיכה רחבה בהחלטה לתקוף היא מרכיב בחוסן הלאומי שיידרש לאחר התקיפה והתנגדות רחבה לתקיפה תחזק את כושר העמידה של ישראל מול איראן מגורענת – אך הכוח הריבוני איננו מופעל על פי משאלי דעת קהל, אף אם גורלו של הציבור מונח על הכף. גם הצבא ושאר זרועות הביטחון אינם בעלי סמכות הכרעה. הצבא חייב למלא פקודות, כל עוד הן חוקיות, ואיננו בן חורין להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי עצם ביצוען. הוא הדין באשר לרשות השופטת: זו אחראית אך ורק לבדיקת החוקיות של המהלכים – לפני ואחרי קבלת ההחלטה – אך מעבר למתחם הלגיטימיות החוקית, אין ואסור שיהיו לה יד ורגל בקבלת ההחלטה.

בין אם נאהב זאת ובין אם לאו – מושכל היסוד הדמוקרטי הוא שההכרעה מסורה בידי ההנהגה הנבחרת. זוהי מהותה של הדמוקרטיה הפרלמנטארית, שמפקידה את ההכרעות הלאומיות, שוטפות כגורליות, בידי פוליטיקאים. אין בנמצא שיטה טובה יותר.

אלא שלא כולם מסכימים למושכל יסוד זה. מאות ישראלים – ובהם משפטנים בכירים – החליטו לחתום על עצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב פקודה לתקוף באיראן. על בסיס הכרות אישית עם כמה מהחותמים אנו מעידים שהם פטריוטים ישראלים שמתפקדים מתוך חרדה ומצוקה כנים. להערכתם, התקפה ישראלית היא טעות גורלית שעלולה לעלות לפרויקט הציוני במחיר נורא ולכן החליטו לנקוט מעשה שלדעתנו עולה כדי שבירת כלים דמוקרטיים.

האם פקודה לתקוף באיראן היא בלתי חוקית בעליל? העצומה איננה טוענת זאת. אדרבא, מי מהחותמים גילה דעתו שההתקפה איננה מעוררת בעיות משפטיות. יתר על כן, איש מהם לא עתר לקבלת צו מניעה להתקפה ישראלית באיראן בטענה של העדר חוקיות. מסתבר, אם כן, שהחותמים אינם מבססים את קריאתם לסרבנות על עניין זה. לכן, בהנחה שמדובר בפקודה חוקית, אין מנוס מקביעה כי מדובר בעצומה שערורייתית מנקודת ראות משטרית, קלת דעת מהזווית החברתית ופגומה מהבחינה המוסרית. בשם הרצון להיות "מבוגר אחראי" ננקט מהלך חסר אחריות במובן העמוק של המילה.

מנקודת הראות המשטרית, העצומה מבקשת לאיין את הפרוצדורה הדמוקרטית ולהתעלם מההליך הפוליטי. החותמים מסבים כתף קרה לדמוקרטיה. אין הם מסתפקים בפניה אל החברה האזרחית – בוחרים ונבחרים, אלא פונים ישירות אל סרן אלמוני וסא"ל פלמוני במטרה לשכנע אותם לסכל החלטות לגיטימיות, גורליות, של ממשלה חוקית. האם החותמים מוכנים ללכת צעד נוסף, ובשם החרדה והמצוקה לפנות ללוחמי סיירת מטכ"ל בקריאה להשתלט על בניין ראש הממשלה, משום שהוא עלול להוביל אותנו לאסון?! אם המטרה של סיכול המשגה הנורא מקדשת את האמצעים, מדוע הפנייה היא "רק" לסרבנות פאסיבית ולא לפעולה אקטיבית? באופן פרדוקסאלי, ככל שההחלטה העומדת לדיון היא גורלית יותר, כך גם חיוני יותר לשמור על סדרי השלטון ועל תקינות ההליך הפוליטי.

מהזווית החברתית מדובר בעצומה שחובטת קשות ברקמת השותפות הישראלית. הנטייה לסרבנות פקודה היא עניין שלא מעטים שוקלים ברצינות, על בסיס דתי, מצפוני ואחר. יש, כמובן, הבדל בין סוגים שונים של סרבנות בהתאם להצדקות שבגינם מסרבים, ופילוסופים ומשפטנים דנים בכך בהרחבה ובעומק. ואולם, מנקודת ראות חברתית ההבדלים חסרי משמעות: אין ספק כי בעתיד תשמש העצומה הנוכחית הכשר לסרבנות מצד הימין, דתי וגם חילוני. פינוי המתיישבים בגוש קטיף נחווה על ידם כמצוקה רבת פנים: מפעל חייהם החזוני, עקרונות אמונתם, כבודם ופרנסתם ניטלו מהם. אף על פי כן – ולמרות הוראות של חלק מרבני הציונות הדתית – כמעט לא נרשמה סרבנות סביב הטראומה של הפינוי. זה היה ביטוי מרשים לאחריות כלפי הכרעה דמוקרטית ולרמת מחויבות גבוהה של הקהילה לשמירה על אחדות האומה. צר לנו לקבוע שהחותמים על העצומה הנוכחית כשלו במבחן שבו עמדו חבריהם מהימין.

העצומה פגומה גם במישור המוסרי: החותמים מטילים את האחריות לתוצאות המלחמה על הטייסים ("גורלנו ועתידנו נמצאים במידה רבה מאד בידיכם"). הם מזלזלים בלוחמים באופן מביש (מוזכרים "סיכונים של אובדן קריירה", כשמדובר באנשים שמסכנים את חייהם למעננו). הם נוקטים טקטיקות של איום (הטייסים יואשמו בפשעי מלחמה) ואף אינם בוחלים בהפחדתם באופן עקיף (נפילה בשבי). האם חוויית המצוקה של החותמים מצדיקה כל אלה?! זאת ועוד: הם משדלים אחרים לנקוט באי-ציות אזרחי בעוד הם עצמם אינם עושים מעשה או מחדל שעולה כדי אי-ציות. לא צריך רגישות רבה כדי לחוש בושה, בשם החברה האזרחית, כלפי הטייסים, בנינו הלוחמים, שכך מתאנים להם.

הטייסים אינם אוטומטים מבצעיים, אלא אינדיבידואלים בעלי ערכים, אינטלקט ועולם רגשי. כמו כל אחד אחר, אין הם פטורים מלשקול את מעשיהם ולפעול על פי מצפונם. ואולם, הם חיילים בצבא הגנה לישראל ותפקידם ואחריותם היא לבצע את המשימה, על פי חוק, בשמנו ולמעננו. את הוויכוח הלגיטימי על רציות המשימה אין לבצע על גבם. 


ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

אבי שגיא הוא פרופ' לפילוסופיה וראש התוכנית לתרבות ופרשנות באוניברסיטת בר-אילן ועמית בכיר במכון שלום הרטמן.

המאמר פורסם במקור ראשון בתאריך 17.8.2012

טייסים