ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

שתיקת הרבנים

חלק מאנשי הימין טוענים שרשויות אכיפת החוק מתאנות לראש הממשלה ומבקשות להחליפו באמצעים לא כשרים. זו טענה קיצונית, קונספירטיבית, שאין לה שום ביסוס במציאות הגלויה לנו. ואכן רוב אנשי הימין אינם מחזיקים בה. מנגד, חלק מאנשי השמאל "יודעים" שנתניהו אשם עוד בטרם החליטו על כך הגורמים המוסמכים. גם זו טענה מופרכת, שחותרת תחת שלטון החוק בישראל משום שהיא מבקשת להתעלם מהתהליכים ההכרחיים לשם קביעת אשמתו של אזרח בישראל. ואכן רוב אנשי השמאל אינם מחזיקים בה.

בין שני הקצוות נמצא הציבור הרחב: על פי בדיקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב הציבור סומך על המקצועיות של הגופים האמונים על חקירת פרשיות נתניהו – 70% תמיכה במשטרה ו-57.5% תמיכה ביועץ המשפטי לממשלה. הישראלים נותנים אמון ביושרה של רשויות המדינה המוסמכות להפעיל את שלטון החוק ולכן הם משעים בינתיים את שיפוטם ביחס להתרחשויות, בכל הנוגע לאחריות הפלילית של ראש הממשלה.

ואולם, אחריות פלילית אינה חזות הכול. מנהיגי ציבור – גם אם אינם דמויות מופת – אמורים להתנהג לא רק בהתאם לנורמות של חוק העונשין, אלא גם באופן המכבד את עצמם ואת הציבור שאותו הם משרתים. לגבי חלק מהפרשיות שבהן מעורב ראש הממשלה, העובדות טרם התבררו (בזק, צוללות). ואולם, לגבי חלק אחר, התפרסמו עובדות מוצקות שאינן מוכחשות: כך בעניין ה"קח ותן" בין ראש הממשלה לבין טייקון התקשורת נוני מוזס שהוקלט, וכך בעניין ה"תן ותן" (לפי גרסת ההגנה!) בין ראש הממשלה למיליארדרים מעבר לים, שתועד. עובדות אלו, גם אם נניח כי אינן מקימות יסודות פליליים, דין שתדלקנה סומק עז של בושה צורבת על לחייהם של כל הישראלים. הן מדגימות כשל מוסרי עמוק מצד המנהיג החשוב ביותר שקם לנו בדור האחרון.

והנה, ראו זה פלא: אף שלכאורה לא אמור להיות קשר כלשהו בין מיקומו של אדם על הציר ימין-שמאל או על הציר קואליציה-אופוזיציה לבין דרך שיפוטו את המוסריות של מעשי נתניהו, בפועל, הקשר קיים באופן מובהק: השמאל הפוליטי וגם מפלגת המרכז שאינה בקואליציה שופטים את נתניהו לשבט מוסרי, ואילו הימין הפוליטי וכל מי שהוא חלק מהקואליציה אינו מוצא בהתנהגותו פגם המחייב התנערות ממנו. השר בנט החריג עצמו לחיוב ("מנהיג מדינת היהודים לא צריך לקבל מתנות ממיליארדרים"), אך זה היה קול בודד וגם הוא לא היה עצמתי ועקבי.

ככל שמדובר בפוליטיקאים, ניתן אולי להבין – גם אם לא להצדיק – את התגובה הציבורית ההפוכה בימין ובשמאל. הפוליטיקאים רואים עצמם כאחראים לקידום האינטרסים שלשמם נבחרו: השמאל מנצל את ההזדמנות כדי לקעקע את הלגיטימיות הציבורית של ראש הממשלה על מנת לקדם את הפלתו; הימין מבקש לשמור על המשך קיומה של "הממשלה הימנית ביותר". תגובתם, אם כן, נגזרת אוטומטית ממקבילית כוחות שהמוסר איננו ציר מרכזי בה.

ואולם, להיכן נעלמו הקולות המוסריים של ראשי הציבור? במיוחד כואב להאזין לשתיקה הרועמת של רבני הקבוצה הדתית-לאומית. רובם המכריע בוחרים לסכור את פיהם בעת הזאת או לגמד את הפיל שבחדר לממדי עכבר (הרב סדן: "להגיד שיש בעיה שקיבלת סגריה, זה סקנדל"). הזירה הציבורית בישראל התרגלה לשמוע את קולם המוסרי של ראשי ישיבות ומוסדות, רבני ערים ויישובים, רבני קהילות ופוסקי הלכה במגוון רחב של עניינים. רבנים חותמים על עצומות ועל מנשרים חדשות לבקרים בנושאים מגוונים, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, גם אם אינם מוסדרים בארבעת חלקי השולחן ערוך. זהו ציבור דעתן מאד, וטוב שכך.

מסורת היהדות מבקשת מהרבנים לשמש מגביר קול לשאלה הקיומית "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" ולתשובה שמציע רבי יהודה הנשיא: "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". והנה, דווקא בעניין המכריע, הנוגע לנורמות המוסריות של ראש הממשלה שמשמש דמות חיקוי לצעירי ישראל, הגלריה המפוארת של הרבנות הדתית לאומית נאלמת כליל – "דום שתיקה".

זאת יש להבין, בעוד שעבור החרדים ראש הממשלה איננו בעל חשיבות סמלית, שהרי הוא רק "ראש ועד הבית" של מסגרת ארגונית ממוכשרת הקרויה מדינה, עבור הציונות הדתית שרוממות הממלכתיות בגרונה, למדינה, ל"ראשיה, שריה ויועציה" יש משמעות דתית נשגבה. כיצד, אם כן, ניתן לברך את ראש הממשלה ברוב עם ובהתרגשות דתית בתפילת השבת, ולהתעלם ממעשיו הבלתי מוסריים בשאר ימי השבוע?   

המתבונן שואל את עצמו: האם יתכן שרבותינו סבורים שהמשפט לבדו הוא חזות הכול? קשה להאמין שהרי  שנינו: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה" והמהר"ל מסביר כי החורבן לא היה בגדר עונש, אלא תוצאה טראגית הכרחית של המחשבה העקומה כי ניתן לקיים חיים של קהילה כשהמחויבות היחידה של חבריה היא לציית למשפט. והרב ליכטנשטיין זצ"ל הבהיר כי "התנהגות מעבר לנורמות המשפטיות מהווה מלט עבור חברה אנושית. בהיעדרה, התוצאה היא התפוררות" (מוסר אביב, 30). והדברים קל וחומר: אם לדעת חכמים אפילו דין התורה שיסודו בהררי קודש, איננו ממצה את חובת האדם בעולמו, קל וחומר שאין לראות בדיני העונשין של מדינת ישראל את החזות הבלעדית של המידה הטובה.

ואולי, אף שהרבנים מבינים את חשיבות השמירה על התנהגות מוסרית, שתיקתם מקורה בסברה שלא קיים קשר בין דת לבין מוסר אנושי טבעי, ולכן העמידה על המוסר איננה בגדר אחריותם כאישי דת? גם זאת אין לקבל שהרי ברור שבצד ההיבט הנורמטיבי הפורמאלי של ההלכה יש בהלכה גם הנחיה ערכית כוללת (שיש המייחסים לה גם חשיבות פורמאלית) שבאה לידי ביטוי בציוויים "קדשים תהיו", "ועשית הישר והטוב" ובקביעה ש"דרך ארץ קדמה לתורה" במובן היוצר היררכיה שבראשה ההתנהגות המוסרית.  

מסתבר אם כן, שעילת השתיקה המביכה של רבותינו היא בכך שלדעתם החשיבות של שמירת הממשלה הימנית על כנה עולה על החשיבות של קיום חיים ציבוריים מוסריים. מתגנבת המחשבה המטלטלת שלא רק הפוליטיקאים של הציבור הדתי-לאומי, אלא גם רבותיו, בוחרים בין שני חלקי הצימוד "דתי-לאומי" את ה"לאומי" על פני ה"דתי".

כל אחד מרבותינו שבוחר לשתוק נוכח ההשחתה המוסרית של ראש הממשלה חייב לשאול את עצמו: האם ישעיהו, ירמיהו ועמוס היו מאשרים התנהגות זו.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון".