ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

שתי תעודות זהות

בשנת 1948 נוסחה תעודת הזהות הישראלית, הלא היא מגילת העצמאות. רק שלוש שנים עברו מתום מלחמת העולם וסיום השואה שהשמידה שליש מהעם היהודי. רק חצי שנה עברה מהכרזת האו"ם על החלטת החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. בו ביום הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ושבעה צבאות ערביים תקפו את המדינה. יתר על כן, היישוב היהודי כלל רק  600,000 תושבים שהיוו שליש מתושבי הארץ. הם היו שרויים במחלוקת עזה, בין פלגים שונים, שגלשה לכמעט מלחמת אחים. ובכל זאת, על אף הנסיבות הקשות, הצליחו האבות המייסדים להסכים על תוכן המגילה שהפכה למסמך קנוני; טקסט קדוש, ככל שמסמך חילוני יכול להיות כזה.

מגילת העצמאות איננה מסמך משפטי מחייב. היא מכשיר מגבש זהות, בעל ערך חינוכי ותרבותי. היא המכנה המשותף שממנו יוצאים הישראלים למאבקי הזהות, ואליו הם חוזרים. אז, ביום הקמת המדינה, בעלי המחלוקת הזהותית ידעו היטב שהחזונות שלהם לגבי המדינה החדשה שונים ואף סותרים זה את זה, אבל הם התעלו מעל המחלוקות והצליחו לעמוד יחדיו מאחורי טקסט רב תוכן והשראה. הם הציגו לדורות הבאים את האפשרות של יצירת מכנה משותף מוסכם המכיל העדפות ערכיות וזהותיות שונות, לגבי היקר להם מכל.

לפני שנתיים ימים בדיוק נמרץ, התגייסה הכנסת להמשיך את מפעל הגדרת הזהות הישראלית, והפעם באמצעות מסמך משפטי מחייב ברמה החוקתית: חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. התנאים הסביבתיים היו טובים לאין שיעור מאלו של בן גוריון ובני דורו: את ישראל השברירית, בת יומה, החליפה מדינה מבוססת, בת שבעים, שכוחה רב עמה בכל המישורים – פנימה והחוצה. אמנם מחלוקות הזהות ממשיכות להתקיים בעוצמה, אך ניתן היה לצפות שסביב המאמץ החוקתי, יצליח הדור הנוכחי לחזור על ההישג של האבות המייסדים. שגם אנחנו נתרומם מעל המחלוקות לשם גיבוש תעודת זהות חוקתית שאף אם, כדרכן של הסכמות ממצעות, לא תבטא את החלום המדויק של אף אחד, היא גם לא תממש את הסיוט של אף אחד. הקריטריון העליון להסכמה היה צריך להיות שיפור משמעותי של המצב, מנקודת הראות של כולם, תוך שמירה על כך ש"ציפור הנפש" הזהותית של אף קבוצת זהות לא תפגע. 

הרעיון שמאחורי חוק הלאום – קיבוע חוקתי של ישראל כמדינת לאום יהודית – ראוי ביותר. גם עיקר סעיפי החוק מקובלים על רוב מכריע בציבור. אף על פי כן, קבלתו לוותה במחלוקת סוערת שנבעה מהתעלמותו מהחובה להבטיח יחס שוויוני לאזרחי המדינה שאינם יהודים. הדבר נוגד את ההתחייבות שבמגילת העצמאות ("תקיים שוויון זכויות .. לכל אזרחיה"), את הנהוג בכל מדינות הלאום המערביות וגם את המוסר היהודי והכללי. חשוב להדגיש כי אין מדובר ב"מתנה" שהרוב "מוכן" להעניק למיעוט, אלא במתן ביטוי לזהות העצמית שלנו כאומה המחויבת לשוויון.

והנה חדשות מעניינות: בסקר עדכני של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה התברר שמספר הישראלים שמרוצים מהנוסח הנוכחי של החוק, ללא השוויון, נמוך במיוחד – פחות מרבע (23%). מספר נמוך יותר (18%) תומך בביטולו, והרוב (40%) סבור שיש לתקנו, כך שיובטח השוויון – אם בדרך ישירה, של הוספת סעיף שוויון, ואם בדרך עקיפה, של הוספת התחייבות חוקתית לפעול ברוח הכרזת העצמאות, שבה, כאמור, הובטח השוויון. מרתק ומעודד לגלות שהתומכים בהשארת החוק כמו שהוא הם מיעוט בקרב המצביעים לכל אחת מהמפלגות. כך, לא רק במפלגות השמאל (מרץ-עבודה – 5%), המרכז (כחול לבן – 8%) והערבים (הרשימה המשותפת – 16%), אלא אפילו במפלגות ימין (הליכוד – 34%; ישראל ביתנו- 26%).

ממשלת האחדות – שמייצרת הזדמנות ייחודית להסכמה חוצת מחנות – חייבת להקשיב לרצון הרוב ולהוסיף לחוק הלאום סעיף התחייבות לפעול ברוח הכרזת העצמאות. כך יחוברו יחדיו שתי תעודות הזהות שלנו: ההיסטורית והחוקתית. כל שנדרש מחברי הכנסת הוא לזנוח את הפוליטיקה הרגילה ולהתרומם לשעה המיוחדת שמזמן לנו הרגע החוקתי.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.