ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

תמונת ברירת מחדל

מתי החלו הניסיונות לעצב חוקה לישראל?

אפשר לומר שהניסיון הראשון לעצב חוקה למדינת היהודים היה ב-1919, אולם הוא קצר ולא כל כך מעניין. ההתעניינות הממשית ברעיון החוקה החלה לאחר ועדת פיל. ועדה זו קבעה בפעם הראשונה כי תקום מדינה יהודית בארץ ישראל, והיא גם העלתה על פני השטח שאלות חוקתיות ומשטריות הנוגעות למדינה זו. המעניין הוא שהגורמים שהבינו כי זו השעה לחשוב על עיצוב המדינה היו דווקא החוגים הדתיים. הם הבינו את גודל השעה ולמעשה הרבה מהדיונים של הנהלת הסוכנות בשאלות חוקתיות – בעיקר בענייני דת ומדינה – נערכו על רקע הצעות של המפלגות הדתיות. ואכן אנו מוצאים שכאשר הופיעו הנציגים הדתיים לפני ועדת וודהד ב-1938 (הוועדה שבאה לבחון את היישום הטכני של החלטות ועדת פיל) הם הגישו הצעות מגובשות למדי.

האם מצאתם תימוכין לטענה הנפוצה שלציבור הדתי יש התנגדות עקרונית לכינונה של חוקה?

הטיעון שלציבור הדתי יש בעיה מהותית עם רעיון החוקה הוא טיעון בעייתי. אם אנו בודקים את התהליכים ערב קום המדינה, אנו למדים כי התפיסה השלטת של פוליטיקאים דתיים ושל רבנים הייתה שתהיה לישראל חוקה ושעליהם, נציגי הציבור הדתי, להיות שותפים בעיצובה.

כשאתם אומרים ציבור דתי למי אתם מתכוונים – האם אין הבדל בין החרדים לדתיים הציונים?

גילינו שההבדל העיקרי בין המחנות הוא המניע לרצון להיות שותפים. החרדים, שלא הזדהו עם הרעיון של מדינה יהודית חילונית, ניסו להציע חוקה שעיקרה הוא ההגנה על זכויותיו של המיעוט הדתי. אנו מכנים את הגישה הזאת 'חוקה מתגוננת'. רק בשלב מאוחר – כשהם קיבלו את מכתב הסטטוס-קוו ומצד אחר החלו לחשוש מקבלת חוקה שלא תיתן להם את ההגנה הרצויה – הם התחילו להעלות טיעונים עקרוניים כביכול נגד חוקה באופן גורף. אבל חשוב להדגיש כי גדולי התורה וראשי אגודת ישראל של שנות השלושים והארבעים לא חשבו כך בתחילה, והם דמויות מוערכות מאוד עד היום בציבור החרדי.

יותר מעניינת היא העמדה של העסקנים והרבנים בציבור הציוני-דתי. גם להם חשוב ההיבט המתגונן שבחוקה, אבל הם מגַנים את אגודת ישראל על התרכזותה בעניין זה. הם רוצים יותר מכך: להיות שותפים בעיצוב החוקה, לעצבה למסמך ראוי למדינה יהודית לפי השקפתם. גישה זו אנו מכנים 'חוקה מעצבת'. לא במקרה התנועה המעורבת ביותר בפרויקט החוקה לישראל ערב קום המדינה הייתה המזרחי והפועל המזרחי. לא במקרה זרח ורהפטיג בחר לעמוד בראש ועדת החוקה, משום שהוא האמין בצורך שבחוקה והאמין שהוא יכול לעצבה באופן שנראה בעיניו ראוי למדינה יהודית. אבל גם ורהפטיג נרתע כאשר הוא ניתח את יחסי הכוחות בכנסת הראשונה והניח שהחוקה שתתקבל תהיה רחוקה מאוד מציפיותיו, ותהיה בה למשל הפרדת דת ממדינה, נישואים אזרחיים וכו'.

ובכל זאת, בעניין הציבור החרדי – האם מועצת גדולי התורה לא החליטה להתנגד לכל חוקה שהיא?

החרדים מהכנסת הראשונה ואילך התנגדו לכל חוקה שהיא. עמדתם היא עמדתה של מועצת גדולי התורה מתחילת 1950: 'על הצירים לעשות כל מיני טצדקי ולאחוז בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע שתתקבל החלטה בכנסת על תחוקה כללית ויסודית שלא על פי תורה"ק'. כמו כן היה אסור לתמוך בהצעת הררי, אולם אם עלה חשש שהצבעת-נגד תגרום לקבלת הצעה אחרת שמשמעותה קבלת 'חוקה כללית ויסודית תכף', אזי יש לעזוב את המליאה בשעת ההצבעה. הימנעותם של חברי הכנסת הדתיים כולם (למעט ורהפטיג שהיה בעד ופנקס שהתנגד) הביאה לקבלת הצעתו של הררי.

אבל לא כך היה תמיד. דעתה של מועצת גדולי התורה בעבר הייתה שונה, ולא שללה על הסף חוקה אלא ניסתה להתערב בתכניה. כך כתב רבה של וילנה, הרב חיים עוזר גרודזינסקי, במכתב מקיץ 1937 אחרי מסקנות ועדת פיל; הוא הניח שמדינה יהודית תקום בארץ ישראל – גם אם הוא לא ממש רצה בכך, 'ואז עלינו להתאמץ ולהשתדל בפנים ובחוץ ולעמוד על המשמר לראות שבהקונסטיטוציא שתנתן יובטחו עניני הדת וכל המשאלות העומדים על בסיס התורה בכל הפרטים'.

עם זאת, מועצת גדולי התורה החליטה שהמדינה חייבת להכיר בחוקי התורה, לראות בהם את חוקתה היסודית ולהתייעץ עם המועצה בכל מהלך הנוגע לעיצוב היישוב היהודי בארץ. ואכן אנשי אגודת ישראל החליטו לעצב חוקה ברוח דואלית זו, אף שמתקיים ויכוח בנוגע לכך. יש בידינו שתי הצעות שכתבו אנשי אגודת ישראל: משה בלוי ויצחק ברויאר. בשתי ההצעות דנו המחברים רק בנושאי דת ומדינה. ברמה המשטרית הם כמובן מציעים כי שלטונה של המדינה יושתת על דין תורה, אבל הצעה זו נראית כאמירה לא מפותחת. יצחק ברויאר היה משפטן והוא היה מספיק ישר כדי לכתוב בהצעתו: 'יש לעבד הצעות מפורטות לכל שטח המשפט הציבורי והפרטי על יסוד משפט התורה'.השוו לגישתו של הרב הרצוג, שגם הוא טען כי יש לפתח את המשמעות של משפט התורה ולעשותו יסוד במדינה יהודית.

ולמרות זאת הצעתו נפתחת בהצהרה: 'התורה היא משפטו של העם הישראלי'. אולם מרבית הצעתו (ולא כולה) מתרכזת בהבטחת הצביון היהודי הציבורי של המדינה: דיני משפחה, שבת, כשרות, חינוך וכו'. (מעניין להעיר שבהצעתו נכללות גם זכויות חברתיות. לדוגמה בפרק השישי: 'דאגה לשלום הסוציאלי ולצדק הסוציאלי בהתאם למשפט התורה ולרוחה'.)

חשוב לעמוד על הדואליות שבהצעה: בצד הערך ההצהרתי שהתורה היא חוקת ישראל ישנה גם הכרה במציאות, וכאן העיקר: השימוש בחוקה בתורת מכשיר להבטחת זכויותיהם של החרדים. בסעיפים 9-10 של הפרק הראשון בהצעתו נאמר כי גם אם לא תצלח דרישתה של אגודת ישראל שהתורה תהיה בסיס המשפט הישראלי, 'היא אינה רשאית לותר על חלקה ומקומה בציבור העברי האותונומי […] אדרבא, מחובתה הוא ללחום בלי הרף להגשמת משמעת התורה במלואה בתוך הציבור העברי' (סעיף 9). 'אין לדרוש איפוא הפרדה בין מדינה ודת בציבור העברי בא"י, אא"כ יתברר, כי באין הפרדה בין מדינה ודת לא תהיה לחרדים האפשרות לפתח חיי צבור חרדיים אפילו בינם ובין עצמם' (סעיף 10).

הדברים ברורים עוד יותר בהצעתו של משה בלוי. יש לומר כי ההצעה של בלוי מעשית יותר ומשקפת יותר את עמדתה של אגודת ישראל. גם בלוי הצהיר בפתח דבריו הצהרה כללית, ש'המדינה היהודית מתבססת על יסוד הכרה בסמכות התורה בחיי הציבור. עקרון זה נכנס בחוקה היסודית בתורת חוק ולא יעבור'. אבל חוץ ממנה החוקה מתרכזת בהבהרה שחוק המדינה צריך להכיל יסודות דתיים: שמירת שבת, כשרות, משפחה, חינוך ובתי דין רבניים. הפרק המשמעותי ביותר בהצעה של בלוי הוא הפרק השישי, שם נקבע שאם לא תהיה הכרה ציבורית כוללת בצווים הדתיים הנזכרים לעיל בחוקי המדינה אזי תובטח האוטונומיה לחרדים להתארגן בקהילות עצמאיות בעלות סמכות, ואם ענייני הדת במישור הציבורי לא ייעשו כהוגן אזי יובטח כי חיילים, שוטרים, עובדי ציבור וכו' יוכלו לשמור שבתות וחגים ולא לעבוד בהם וכי הם יקבלו מהשלטונות אוכל כשר.

הפער בין החזון הגדול של מדינת התורה ובין הדרישות הללו ברור לכול. חשוב להדגיש שני דברים: א) כאמור ההצעות הללו משקפות את דעתם של מועצת גדולי התורה והעומד בראשה. ב) החוקה בסופו של דבר – בחלקה המעשי ולא בחלק החזון – היא מבחינת המנסחים מכשיר להגנה על המיעוט ולהבטחת זכויותיו.

מה אפשר ללמוד מההיסטוריה של הניסיונות לגיבוש החוקה על יישום היזמה 'חוקה בהסכמה' של המכון הישראלי לדמוקרטיה?

לנו נראה כי הלקח הראשון הוא שחוקה כשלעצמה אינה עניין פסול מבחינת הגופים הדתיים והעמדה ששוללת חוקה באשר היא היא לאו דווקא העמדה הדתית המסורתית. ייתכן כי דווקא חוקה בהסכמה תהיה כלי יעיל יותר לביצור מעמדה של ישראל בתורת מדינה יהודית ודמוקרטית ותגן על זכויותיהן של קבוצות באוכלוסייה באופן טוב יותר מההגנה שניתנת להן היום על ידי המשטר החוקתי.