ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

"תרבות הסמוך"

יש לנו בן בגיל של הנספים באסון נחל צפית. הוא שקל להצטרף לקראת השנה הבאה למכינת "בני ציון", המעולה, אך בחר לבסוף במקום אחר, מצוין גם הוא. אדם קרוב אצל עצמו, ולכן מיד התחבטתי בשאלה האם הייתי מונע ממנו לצאת למסע הגיבוש הקטלני, לו היה נרשם למכינה? ואתם הקוראים, האם הייתם מוכנים, כחניכים או כהורים, בזמן אמת, לעמוד מול הזרם, תרתי משמע, ולהימנע מהסכנה למרות שהמכינה הבטיחה ש"הכול בסדר"? זו שאלה מערערת ומזעזעת.

עשרות רבות של אנשים – חמישים הורים, עשרים וחמישה מטיילים, ואנשי המכינה עצמה (שאני רוחש הערכה אישית רבה לעומד בראשה) – היו מודעים לקיומו של המסע. כולנו תמהים, בדיעבד, לגילוי הקיצוני של חוסר האחריות, כשהכתובת על הקיר. אבל ראוי להודות כי רבים מאתנו היו שולחים את ילדיהם לנחל צפית, נכנעים ל"תרבות הסמוך".

נהוג לגנות את תרבות הסמוך, אך היא ראויה ליחס מורכב יותר. מצד אחד היא ביטוי לחוסר משמעת, ליהירות, להעדר מקצועיות ולחפיפיות (המוזכרים בנאומו של יצחק רבין, לפני מחצית יובל, בסיום קורס פו"ם). אבל מהצד השני תרבות הסמוך יוצרת מרחב המאפשר מימוש של יתרונות יחסיים וכישרונות שמאפיינים את הישראלים. אנחנו משתבחים, בצדק, בשילוב בין חוצפה, יצירתיות, העזה וכושר אלתור. תרבות הסמוך היא ביטוי חיובי לרצון להיות "ראש גדול"; לנכונות להתמודד עם מציאות קשה בתנאים לא צפויים.

אכן, התכנון והניהול הישראלי אינם מהמצטיינים; אבל היכולת שלנו להגיב למציאות ולהתמודד עם אתגרים תוך כדי תנועה היא פנומנלית. אלו התכונות שמאפשרות לאומה קטנה להבריק בביצועיה בתחומים שדורשים מחשבה מחוץ לקופסה, דוגמת ההיי-טק. אלו התכונות שפתחנו לשם הישרדות מתוחכמת בנדודים בגולה והן שעמדו לנו כשפעלנו להשגת קוממיות בארצנו, נגד כל הסיכויים.

אבל, הרוח החופשית הזו, שברכה עצומה בה, אסור לה שתשתולל חופשי. מולה חייבים להעמיד, כסכר, את הסמכות. "סמכות" עניינה הצבת גבולות באמצעות חוק, כללים, הצבת יעדים ותכניות להשגתן. כל אלה, גם אם נקבעו, אינם מועילים, אם לא קיימת תרבות שמטפחת כיבוד של הגבולות ואם לא קיימת נכונות, ממסדית ואישית, לעמוד עליהם. בעניין זה אנו חלשים במיוחד.

כל חברה צריכה להתאים לעצמה את המינון הנכון שבין ה"סמוך" וה"סמכות". היפנים חנוקים ברשת הסמכות עד צוואר; גם האמריקנים, למרות כושר היזמות המאפיין אותם, מרובעים מאד ולכן לא מממשים את הפוטנציאל שלהם. ישראל, לעומתם, בצד היתרונות שהיא שואבת מרוח הסמוך, סובלת גם, לעיתים תכופות, מקללתו: הזלזול בשלטון החוק בישראל קשור בטבורו ל"סמוך". השמירה על כללים היא בגדר המלצה בלבד. כך היה בפלמ"ח מול הבריטים וכך גם היום, במלאת לנו שבעים שנות ריבונות. התנהלותנו בנושאים מגוונים – בטיחות בעבודה, תעבורה בכבישים, אלימות בבתי ספר – נגועה ב"סמוך" ממאיר.

האסון בנחל צפית הוא מקרה קיצוני. עוד יתברר מי היה אחראי להחלטה הרשלנית. אבל סביר להניח שהפעלת הסמכות על ידי האחראי היתה נגועה ב"סמוך" וכך גם שיתוף הפעולה של כל המעורבים – ההורים, המחנכים, המנהיגים וגם הנערות והנערים שהפכו לקורבנות.

המכינות הקדם צבאיות הן ביטוי נהדר של הרוח הישראלית המתחדשת. טובי הנערות והנערים בוחרים מרצונם להקדיש שנה ויותר לעיסוק בערכים – חברתיים, רוחניים, לאומיים – כל אחת ואחד על פי דרכו. מקבלים את פניהם המעולים שבמחנכים, שמקדישים את מיטב שנותיהם למשימה. אסור שהאסון יהווה אבן נגף להמשך תפקודן החשוב של המכינות. אבל, עליהן להוביל מהלך חינוכי עמוק שיפנים את המשמעות של הטרגדיה באמצעות חתירה לאיזון מחודש, זהיר בהרבה, בין הסמוך לבין הסמכות.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.