מאמרי דעה

כך יכולים "הסכמי אברהם" לסייע גם בשיקום יחסי ישראל עם יהדות ארצות הברית

 

זה עתה חזרתי מסיבוב הרצאות שני בן שבוע בארצות הברית, כשנושא הרצאותי הוא "הסכמי אברהם". מטרת ההסכמים היתה לקרב בין צאצאיו של אברהם אבינו – יצחק וישמעאל. אולם יתכן שהם עשויים לסייע גם בקירוב בין צאצאיו של יצחק, דהיינו לתיקון הקרע ההולך ומתרחב בין מדינת ישראל לבין יהדות אמריקה.

בראשית חודש נובמבר, יצאתי לארה"ב, בראש משלחת מטעם הארגון הבלתי-ממשלתי "שאראקה" (מילה ערבית שפירושה "שותפות"), במטרה לדון בהסכמי אברהם ובמזרח התיכון החדש. במהלך הנסיעה, הועבר לי, בדאגה רבה, מאמר מאת מארק טרייסי, שפורסם ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "בתוככי התפרקותה של הציונות האמריקנית: כיצד דור חדש של מנהיגים יהודיים החל לחשוב מחדש על התמיכה בישראל". זהו מאמר הוגן ומאוזן, המספר על הקרע המתרחב, ומציע תובנות לגבי הגורמים לקרע זה.

הקרע הזה לא יזעזע קוראים בעלי ידע בנושא, לא בארצות הברית ולא בישראל, וגם לא את קוראי מאמרו של נדב אייל המתפרסם בגיליון זה של "ג'רוזלם סטרטג'יק טריביון (JST)" , המודעים לכך שיהודים אמריקנים צעירים נוטים יותר ויותר להתרחק מישראל ולבקר את מדיניותה.

העימות הצבאי שהתחולל באביב האחרון בין ישראל לבין ארגון הטרור חמאס, שבסיסו בעזה, גרם לרמות חסרות תקדים של ביקורת וזעם כלפי ישראל מצד צעירים יהודיים באמריקה, כולל כאלה שצופים להם עתיד כמנהיגי יהדות ארה"ב.

הביטוי הפומבי ביותר לביקורת זו, כפי שתואר ע"י אותו כתב הניו יורק טיימס, היה מכתב חתום ע"י 93 תלמידי סמינרים לרבנות מכמעט כל הסמינרים לרבנות שאינם משתייכים לעולם האורתודוכסי. הוא נכתב בעת שרצתי לחדר המדרגות עם רעייתי ושלושת ילדינו הקטנים באמצע הלילה, בכמה וכמה מקרים, במשך העימות שנמשך 11 ימים. מערכת ההתרעה נתנה לנו רק דקה אחת כדי להוציא אותם ממיטותיהם. מחברי המכתב, שרובם בילו תקופה ניכרת בישראל והידע שלהם על ישראל רב יחסית, גערו בישראל על השימוש שהיא עושה בכוח צבאי נגד הפלסטינים, וביקשו מן העולם היהודי "לשנות את התנהגותנו ולדרוש משהו טוב יותר". הם קראו לחשוב מחדש על הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל, ו"תבעו" כי "מחנכים יהודיים יעמיקו את חומר הלימודים לגבי הקמתה של ישראל, במגמה להעביר את "האמת הסבוכה בדבר עם נרדף ששאף לביטחון, שהיגר לארץ רבת משמעות עבור העם היהודי, אך רבת משמעות גם לעמים רבים אחרים, וגם גדושה בבני אדם שלא ביקשו לעצמם שכנים חדשים". הם כלל לא הזכירו את החמאס, ארגון הטרור העומד מאחורי המלחמה בישראל, ואת שלטונו המוחלט ברצועת עזה.

אני סייעתי בהובלתה של משלחת נואמים, שיצאה בחסותו של ארגון בלתי-ממשלתי בשם "שאראקה" ("שותפות" בערבית) כדי לקיים דיונים על הסכמי אברהם ועל המזרח התיכון החדש ביותר מ-20 דיונים ומפגשים עם קבוצות וקהילות באזור מפרץ סאן פרנסיסקו. בעקבות זאת ו למראה תגובות המאזינים, אני משוכנע כי הסכמי אברהם, שיצרו מערכת יחסים חדשה בין מדינת ישראל לבין מדינות המפרץ הפרסי, סודאן ומרוקו, יכולות להציע מסגרת שלא תטפל רק באיחוי הקרים ובהרגעת הסכסוכים במזרח התיכון, אלא גם בקרע המתרחב בין ישראל לבין יהדות ארצות הברית.

"שאראקה" הוא ארגון בלתי-ממשלתי ובלתי-פוליטי ללא כוונת רווח, שנוסד ע"י צעירים מישראל וממדינות המפרץ הפרסי לאחר חתימת הסכמי אברהם. (גילוי נאות: המחבר מועסק על ידי "שאראקה"). מטרת "שאראקה" היא לתרגם את ההסכמים הדיפלומטיים לרמה האנושית, ולקדם את הקונצפט של הסכמי אברהם לעולם הערבי והמוסלמי בכללותו. המשלחת כללה את עומאר אל בוסיידי, אזרח האמירויות הערביות המאוחדות, זוכה מילגת פולברייט (מלגה יוקרתית הניתנת לסטודנטים זרים ללימודים בארה"ב, במימון ממשלת ארה"ב), סופר, מרצה ויזם, המייצג כיום את "שאראקה" בארצות הברית; פאטימה אל-חרבי, סופרת ופעילת שלום מבחריין, אשר לאחר שביקרה בישראל כחברת משלחת מטעם "שאראקה" ביקשה לייצג את הארגון במפרץ הפרסי; שא מה מז'טאלי, אמנית , אינטלקטואלית ויזמת מרוקאיית המתגוררת בדובאי, והמקדמת שלום ופלורליזם באזור באמצעות האמנות; הייבי בוזו, עיתונאית אמריקנית שנולדה והתחנכה בסוריה , הפעילה ל קידום המתינות והפלורליזם במזרח התיכון, כמו גם שלום עם ישראל; לורנה חאטיב, דרוזית ישראלית, הפעילה בתחום המנהיגוּת החברתית בקרב מיעוטים בישראל, ועוסקת בדיפלומטיה דיגיטלית למען ישראל בערבית; ואנוכי, יהודי מישראל, יליד ארצות הברית, קצין צה"ל לשעבר, מנתח מדיניות, חוקר, סופר ומרצה, העומד כיום בראש הנושאים הגלובליים של "שאראקה", לצד היותו חוקר במכון למדיניות העם היהודי. ארבע נשים ושני גברים, שכולם הסכימו להצטרף למשלחת "השלום", של "שאראקה", במטרה לקדם את הסכמי אברהם בארצות הברית. התלווה אלינו העיתונאי הישראלי הבולט, בן-דרור ימיני.

נפגשנו עם קהילות יהודיות (בתי כנסת מכל הזרמים הדתיים, פדרציות יהודיות, מרכזי קהילות יהודיות, מועדונים פוליטיים יהודיים) – שרובם המכריע נמצאים בצד הליברלי של המפה הפוליטית. נפגשנו עם פעילי המפלגה הדמוקרטית, פוליטיקאים פרוגרסיביים, מנהיגים של החברה האזרחית, אינטלקטואלים ואנשי עסקים בולטים. נתמזל מזלנו לקבל את הבמה ב"מועדון הקומונוולת'" (Commonwealth Club) ההיסטורי שבסאן פרנסיסקו.

בכל אחת מכ-20 הופעותינו, דיברנו על המזרח התיכון המשתנה, אזור המחולק לשני סוגי מדינות: מדינות הסכמי אברהם – אלה מדינות השואפות לשתף פעולה לטובת הכל, ולעומתן המחנה הרדיקלי, הנחשל, הריאקציוני, שהמדינות השייכות לו רוצות להסיג את האזור בחזרה לימיו החשוכים. הסכמי אברהם, הסברנו, מספקים את המסגרת הקונצפטואלית לעיצוב היסודית מחדש של האזור.

רבים במזרח התיכון, בעיקר הדור הצעיר, פחות ופחות נוטים לראות בישראל את הבעיה (העיקרית לפחות), ויותר כחלק מפתרונה. מסקנה זו מבוססת על שיחות אישיות רבות עם ערבים ומוסלמים במהלך 18 החודשים האחרונים שבהן ערכנו, אני ועמיתַי וידידַי ב"שאראקה" ובארגונים אחרים. נערכו ביקורים רבים במדינות המפרץ הפרסי. ביחד, כצוות, אנו במגעים יומיומיים עם מאות אלפי אנשים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי, באמצעות הפלטפורמות העומדות לרשותנו ברשתות החברתיות.

אולם אינכם חייבים להאמין רק לנו. סקרי דעת קהל בעולם הערבי גם הם ראויים לתשומת לב, מבחינה זו. סקרים שונים וניסוחים שונים של השאלות מגלים דרגות שונות של תשובות חיוביות לתחושה זו. כל, על פי סקר שנערך בקרב אזרחים סעודיים ע"י מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית, 41 אחוזים חשבו כי הסכמי אברהם הם חיוביים, ו-37 אחוזים הסכימו כי יש לאפשר לאלה הרוצים לעשות עסקים עם ישראל לממש את רצונם. סקר זוגבי משנת 2019 של כ-8,000 בוגרים בשמונה ארצות ערביות מצא כי 70 אחוזים הסכימו לכך ש"רצוי כי מספר מדינות ערביות תפתחנה יחסים נורמליים עם ישראל, אפילו מבלי ששורר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים". עם זאת, בטרם נתרגש יותר מדי, כדאי לזכור כי מחקרים אחרים שנערכו לאחרונה, כמו ה"ברומטר הערבי" מצאו כי 88 אחוזים בעולם הערבי מתנגדים להכרה דיפלומטית בישראל. בדומה לכך, רבים מאוד בעולם הערבי עדיין רואים את ישראל כמדינה המציבה את האיום הגדול ביותר על מדינות ערב.

היעדר העקביות בסקרים מקשה על קבלת תשובה ברורה. ועם זאת, מה שמעניין וברור, כפי שניתן לראות בניתוח זה של דיוויד פאטריקאראקוס הוא ההשוואה בין אותם סקרים לאורך השנים. כשעושים השוואה זו, מדד דעת הקהל הערבית מראה ירידה משמעותית בשיעור אלה הרואים בישראל את האיום הגדול ביותר, וגידול בשיעור אלה הרואים את איראן כאיום הגדול ביותר. על פי פאטריקאראקוס, מחקר של זוגבי הראה גידול משמעותי מאוד בשיעור המצרים המוכנים לשלום עם ישראל (בתנאי שיימצא פתרון לבעיה הפלסטינית), וגידול דומה בערב הסעודית. הנתון של 37 אחוז בין נשאלים סעודים שחשבו כי יש לאפשר לאלה הרוצים לעשות עסקים עם ישראל לממש את רצונם, אותו מצא מכון וושינגטון, גדול פי 4 משיעור אלה שחשבו כך זמן קצר לפני שנחתמו ההסכמים. דיוויד פולוק, חוקר במכון וושינגטון, העיר: "הגידול המהיר ממחיש כי הדעות הרווחות בנקודה זו, הנחשבת לרגישה, הינן נזילות למדי, וכנראה מגיבות גם לאירועים חדשים וגם להכוונה שלטונית".

קולות אלה בקרב עמי המזרח התיכון, ויותר ויותר – בקרב ממשלות האזור, מבינים כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך יותר מדי זמן ונופח מעבר לכל פרופורציה, ויותר אי-אפשר להאשימו בכל הבעיות הקשות שמהן סובל האזור. הן מבינים כי גם הפלסטינים נושאים באחריות לפתרון הסכסוך. הן פחות משוכנעים כי עליהם לוותר על אינטרסים לאומיים משלהם למען הבעיה הפלסטינית הנחזית כבלתי-פתירה. והם גם מאמינים כי קשר חיובי עם ישראל יוכל, אולי, לתרום לפתרון הבעיה, אשר חרמות והשמות לא הצליחו לפותרה.

עמי המזרח התיכון, ורוב הממשלות בו, מזהים בזמן הזה אתגרים גדולים כמו שינויי האקלים, קיימות, ביטחון מזון ומים, חינוך, ותעסוקה, שבהם לישראל יש הרבה מאוד להציע, ולא ניתן להתעלם מכך. יותר ויותר מבינים תושבי המזרח התיכון כי עוצמתה הצבאית של ישראל עשויה לרסן את איראן ואת עושי דברה הקיצוניים, וכי ישראל איננה השד שממנו חינכו אותם לפַחֵד. אלה הם אנשי המזרח התיכון שראו מה עוללו איראן ועושי דברה לערבים ולמוסלמים אחרים בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן. חלקם אף ראו שכאשר איראן, סוריה, חזבאללה ודאע"ש טבחו בערבים מוסלמים, בכורדים, ביאזידים ובאחרים, ישראל סייעה בשקט לסורים פצועים על גבולה.

בכל הזדמנות העברנו מסר של תקווה. בכל דיון דחקנו באמריקנים לוותר על המשקפיים המפלגתיים הפנימיים שלהן, כאשר הם ניגשים אל המזרח התיכון. למותר לציין שרוב אלה שעימם נפגשנו לא היו רפובליקנים, ולא תומכי טראמפ או נתניהו.

מצאנו כי אמריקנים רבים מדי כלל לא היו מודעים להסכמי אברהם ולהשפעתם המהפכנית על האזור. ואמריקנים רבים שכן היו מודעים להסכמים הדביקו להם תו של אי-כֵּנוּת בשל הקיטוב הפוליטי הפנימי באמריקה. רבים לא היו ערבים להסכמים ולמידה שבה האזור הולך ומשתנה, משום שהתקשורת המערבית נוטה להיות תקועה בפרדיגמות ישנות אודות המזרח התיכון, פרדיגמות המקובעות על סכסוך, ולהציב את הבעיה הפלסטינית בלב כל דבר. הדמוקרטים בארצות הברית, ורוב היהודים האמריקנים שפגשנו, נראו כבלתי-מסוגלים, לפחות בהתחלה, להיחלץ מחשיבה פרדיגמטית זו. במשך יותר מדי זמן, הם התרגלו לדון בישראל רק בהקשר הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

כצפוי, בכל מצגת היה מישהו ששאל האם ההסכמים אינם דרך צינית להתעלם מן הבעיה הפלסטינית ולקבור אותה. וזו שאלה הוגנת. הם שאלו האם ההסכמים לא היו ביסודם הסכם עסקי שהוסווה בתור "שלום" על ידי המנהיגים שיזמו והשיגו את ההסכמים. אחרי הכל, ישראל מעולם לא היתה במצב מלחמות עם המדינות שחתמו על ההסכמים.

כולנו, כל אחד ואחת בדרכו, מנקודת הראות של מדינתו והאזור שלו, לא הכחשנו את התגמולים הכלכליים הצפויים למדינות החתומות על הסכמי אברהם. העמקה והרחבה של קשרים כלכליים עשויות לשמש כמרכיבים מרכזיים בשלום ובדו-קיום. וכל אחד ואחת מאיתנו, בדרכו הוא, לא התחמק מן הבעיה הפלסטינית. מה שהיה ברור לאמירותים, לבחריינים, למרוקאים ואפילו לישראלים, היה כי שבעה עשורים של החרמת ישראל לא הביא לתוצאה המיוחלת.

בתור היהודי-ישראלי היחיד בהרכב, עניתי לאחד השואלים בקהל, כי אילו האסטרטגיה הקודמת של העולם הערבי – החרמת ישראל עד שהיא תמשיך לעשות ויתורים על מנת לפתור את הבעיה הפלסטינית – היתה עובדת, הייתי בהחלט מבין את המניעים לגישה זו. ואף על פי כן, כל אחד מאיתנו, בדרכו הוא, אמר כי כולנו שואפים לראות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני נפתר, אולם הפרדיגמה שהיתה שלטת בשבעת העשורים האחרונים פשוט לא הביאה תוצאות. אם בכלל, היא רק גרמה לפלסטינים לדחות פשרות, ולהתחפר בעמדותיהם עמוק עוד יותר. אחרי הכל, העולם הערבי תומך בהם. וזה, כמובן, גרם לישראלים להתחפר עמוק עוד יותר בעמדות שלהם.

האמירתי, הבחרייני והמרוקאי, כל אחד בדרכו הוא, הדגישו כי ההסכמים נועדו לכך שארצותיהם תהיינה מעורבות יותר, ובצורה חיובית, בסיוע לפתרון הסכסוך, באמצעות קשרים ידידותיים עם שני הצדדים, לא רק אחד מהם. כולנו הדגשנו כי אנו מקווים בכנות שהפרדיגמה של "האזור תחילה" תצליח, לאחר שהפרדיגמה של ה"פלסטינים תחילה" נכשלה כמה וכמה פעמים. כולי תקווה שעל ידי הפרדיגמה של "האזור תחילה", ובעידודו ובתמיכתו של האזור במובנו הרחב יותר, הפלסטינים יראו את ישראל בצורה יותר נורמלית וחיובית, וכי גם הישראלים יראו את הפלסטינים בצורה יותר חיובית. אחרי הכל, לרוב הישראלים אין מגע סדיר חיובי עם פלסטינים. למרבה הצער, מה שהישראלי הממוצ ע רואה, לרוב בחדשות, הוא טרוריסטים, קיצונים ותומכיהם. במצב הנוכחי, שבו כל כך הרבה ישראלים נוסעים אל העולם הערבי, ובאים במגע חיובי עם ערבים ומוסלמים, גישת "האזור תחילה" עשויה ליצור בבוא היום את התנאים הנחוצים לפתרון הסכסוך-ישראלי פלסטיני, לאחר שהוא "יתכווץ" ויצטמצם אל ממדיו האמיתיים.

דומה שהמסר שלנו נשמע. התגובות שקיבלנו לאחר כל אחת מן המצגות היו רעם של מחיאות כפיים בעיניים דומעות. "לא היה לנו שום מושג", "נתתם לנו תקווה", שמענו כמעט מכל מי שפגשנו. "בדיוק כאשר כמעט איבדנו כל תקווה ביחס לישראל ולמזרח התיכון, אתם הענקתם לנו תקווה".

ועכשיו נחזור למאמר ב"ניו יורק טיימס".

כפי שמציין- בצדק – טרייסי, אחד מגורמי המפתח העומדים מאחורי הקרע המתרחב בין מדינת ישראל לבין יהדות ארה"ב, הוא ההבדל הדורי. יהודים אמריקנים מתחת לגיל 30 מכירים רק ישראל ימנית, המונהגת ע"י בנימין נתניהו הלאומני, תנועת התנחלויות בטוחה בעצמה, ומערכות צבאיות כמעט בלתי-פוסקות מול החמאס בעזה. יהודים אמריקנים מתחת לגיל 30 אינם יכולים לזכור את התקופה שבה הגישה ישראל הצעות שלום מרחיקות לכת לשכניה הפלסטינים, וכיצד הצעות אלה נדחו, והתגובה עליהן היה אלימות וקיצוניות, כפי שהתגלמו באינתיפאדה השנייה, או בהשתלטות החמאס על עזה לאחר ההתנתקות. הם אינם זוכרים את שמעון פרס או את יצחק רבין, אהוד ברק, או אפילו את שרון הבוגר יותר, זה ששינה את השקפותיו – שמאמציהם נדחו, פעם אחר פעם, על ידי הפלסטינים.

מה שפחות מובן הוא כי במידה רבה, התפכחותה של החברה הישראלית בשל מאמצי השלום שנכשלו, היא שהובילה ישראלים רבים אל מחנה הימין. בניגוד חריף לכך, יהודים אמריקנים מתחת לגיל 30 מתקשים לזכור מדינת ישראל שהושיטה את ידה לשלום, או שראתה כפגיעה, אלא רק ישראל ששליטתה הצבאית מלאה ומוחלטת. הם גם אינן זוכרים תקופה שבה יהודים היו פגיעים, או שלא זכו להתקבלות בתור מיעוט בארצות הברית.

גם נכונה הנקודה שמציין טרייסי , כי רבים מן היהודים האמריקנים הצעירים הביקורתיים כלפי ישראל מנסים כל העת להכניס את הבעיות המורכבות של המזרח התיכון לתוך מסגרת גזעית, הרלוונטית לארצות הברית, אך לא למזרח התיכון. "יהודי אמריקה היו חלק מחשבון נפש לגבי הגזענות, שהתרחש בקהילה שלנו", הם אמרו. "אולם", אותם צעירים הוסיפו, "כה רבים מאותם מוסדות עצמם דוממים כאשר שימוש פסול בכוח ואלימות גזענית פורצים בישראל ובפלסטין".

בתשובה למכתב זה, הרגישו שני דיקנים של סמינרים לרבנים בארצות הברית, הרב ברדלי שביט ארטסון ממכללת זיגלר והרַבָּה שרון כהן אניספלד מ"היברו קולג'", צורך להשמיע את דברם, וכתבו כי יתכן שהדור הצעיר של המבקרים נעדר "אהבת ישראל". במילים אחרות, דומה שאמריקנים יהודיים צעירים לוקים בהיעדר אמפתיה כלפי ישראל וכלפי אחיהם הישראליים.

ישראל של העשור האחרון נתפסת, בין בצדק ובין שלא בצדק, כמי שאינה שואפת לשלום. יתכן אף שההפך מזה. היא נראית כמי שהתאמצה באופן אקטיבי לקבור את סיכויי השלום עם הפלסטינים באמצעות החרבת ההתנחלויות ורטוריקה תוקפנית, לעיתים לאומנית קיצונית. השקפה זו, אף אם היא שגויה, תואמת את המסגרת הגזעית-מבנית שדרכה יהודים אמריקנים צעירים, ובאופן רחב יותר – צעירים אמריקנים בכלל, רואים את העולם.

באופן בסיסי, יהודי ארצות הברית רואים יותר ויותר את הישראלים כתוקפנים וכמדכאים, ובתור הצד הדומיננטי במבנה חסר איזון, בעוד שלמעשה, גם היהודים בישראל הינם קורבנות. אולי זה לא ברור מאליו לנוכח הרטוריקה המיליטנטית הנשמעת מפיהם של ישראלים בעלי דעות ימניות, אך זה צריך להיות ברור לכל מי שמקשיב, עם קורטוב של אמפתיה.

ההגינות מחייבת לציין כי העשור האחרון – יחד עם ההיסטוריה של ישראל, לא נתנו לישראלים סיכוי של ממש לחתור לשלום. הרשות הפלסטינית ממשיכה ללא הרף בהתקפות דיפלומטיות, תוך שהיא תומכת בתרבות הטרור (הגם שהיא פועלת לסכל פיגועים רבים בפועל). פיגועי טרור הינם אירועים יומיומיים במזרח ירושלים, בעיר העתיקה, ביהודה ובשומרון. רצועת עזה, הנשלטת על ידי קבוצות קיצוניות כמו החמאס וה"ג'יהאד האסלאמי" הפכה לכן שיגור של רקטות ופעולות טרור אחרות. אם יהודי ארצות הברית יטו אוזן, הם יגלו שהתנודה הישראלית ימינה הינה ביטוי לתחושה של איום אמיתי, ממשי.

הבה נאמר זאת בהגינות: יהודים אמריקנים מעל גיל 30, ובמיוחד מעל גיל 40, מחזיקים באותן דעות ביקורתיות כלפי ישראל שבהן מחזיקים יהודים צעירים יותר. הם מבקרים את "מפעל ההתנחלויות" ואת המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. הם דורשים שוויון דתי לזרמים היהודיים הליברליים וליהודים החילוניים, ורוטנים נגד שליטת הרבנות הראשית, הנמצאת בידי חרדים, במוסדות דתיים בישראל. הם תומכים באותם ארגוני שמאל בלתי-ממשלתיים שממשלות נתניהו פעלו להגביל ולצנזר. והם נעלבו וזעמו על מה שנראה כבחירתם של נתניהו, ושל הימין הישראלי כולו, להעדיף את המפלגה הרפובליקנית של דונלד טראמפ ואת האוונגליסטים על פני המפלגה הדמוקרטית.

הם החזיקו, וממשיכים להחזיק בעמדות ביקורתיות אלה, תוך שהם תומכים בישראל בעת שהיא זקוקה להם. ודאי שהם לא השמיעו את ביקורתם כאשר רקטות נפלו על ישראל, ואני יחד עם משפחתי נכנסו למקלט. הם גילו אמפתיה; הם גילו "אהבת ישראל", שדומה כי יהודים אמריקנים צעירים יותר לוקים בהיעדרה. מדוע? מדוע יהיה הדור הקודם יותר אמפתי כלפי ישראל מאשר הדור הצעיר? הנה תיאוריה שתסביר תופעה זו.

בחודשים האחרונים נטלתי חלק ביותר מ-40 מפגשים ודיונים בארבע מדינות בארה"ב, בחמש ערים גדולות, יחד עם "שאראקה". הוסיפו לכך את המספר הרב של שיחות ודיונים ב"זום" שבהם השתתפתי, ובהם דיברתי על "הסכמי אברהם", יחד עם ידידַי ועמיתַי הערביים, מ"שאראקה" ומארגונים אחרים. ופעם אחר פעם קיבלנו אותו משוב: "אתם מעניקים לנו תקווה".

רוב יהודי ארצות הברית היו, וממשיכים להיות, בצד הליברלי של המפה הסוציו-פוליטיות. הם ממשיכים להחזיק באותן ביקורות על החברה ועל הפוליטיקה של ישראל שבהן מחזיקים כיום יהודים אמריקנים צעירים. ולמרות זאת, בעיתות של סכסוך, הם תומכים בישראל. הם ניגשים אל אחיהם ואחיותיהם הישראלים ב"אהבת ישראל".

"הסכמי אברהם" מעניקים לנו רגע ייחודי בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. הם מציעים את הסיכוי להיערכות אמיתית מחדש ולהחרבת יחסים של חמימות ושלום בין מדינת ישראל לבין חלק גדול מן האזור. אפילו ערבים ומוסלמים צעירים ברחבי האזור, בארצות שטרם נירמלו את יחסיהן עם ישראל, מתחילים לראות את ישראל באור חדש זה, ומדי יום ביומו הם מתקרבים אלי ואל עמיתַי כדי להביע את תמיכתם.

"הסכמי אברהם" לא נועדו, כמובן, לקהל אמריקני. הם נועדו בראש ובראשונה לשנות באופן חיובי את המזרח התיכון. אולם תועלת חשובה מהם, שלא תוכננה ולא נצפתה מראש, יכולה להיות ריפוי הקרע המתרחב בין יהדות אמריקה לבין מדינת ישראל, על ידי כך שהם יזכירו ליהודי ארצות הברית כי הישראלים שואפים בכנות לשלום עם שכניהם, עד כדי כך שבזה אחר זה מתחילים שכניהם הערביים להכיר בכך.

אם נוכל לשים בצד את הפוליטיקה המפלגתית הפנימית ואת הפרדיגמות שתוקפן אבד, כפי שעשו אלה שנפגשו עם משלחת "שאראקה", אולי תהיה להסכמי אברהם עוד תרומה חיובית – הם מקרבים לא רק בין צאצאי יצחק לבין צאצאי ישמעאל, אלא גם בין צאצאי יצחק לבין עצמם.

דן פפרמן הוא עמית במכון למדיניות עם יהודי, ומגיש ההסכת " "Jewanced" . הוא מנהל התקשורת והיחסים הבינלאומיים ב"שאראקה", ארגון בלתי-ממשלתי ישראלי-אמירתי המקדם שלום בין אנשים לאנשים, והמייסד של פורום המפרץ-ישראל למדיניות.