זהות

מרות ועד רות

לפני מספר חודשים נפטרו בזו אחר זו שתי נשים מעוררות השראה ויוצאות דופן. לשתי הנשים הללו קראו רות ושתיהן היו יהודיות. שתיהן גם היו משפטניות מבריקות ולוחמות צדק בלתי נלאות. ובעיקר, הן היו נשים חזקות שמעולם לא הניחו למגדר שלהן להותיר אותן מאחור. אמנם הן חיו הרחק זו מזו, משני עברי האוקיאנוס, אך במבט משווה צצים קווי דמיון ותכונות משותפות. לכבוד יום האישה הבינלאומי, כמה מילים על פועלן המרשים של רות ביידר גינסבורג ורות גביזון.

לפני כעשור למדתי אצל פרופ׳ רות גביזון. היה זה קורס שעסק באופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, נושא בו עסקה גביזון רבות בשנים האחרונות. למרות שהקורס היה מרתק ונלמד בקבוצה קטנה, לא נוצר קשר אישי ביני ובינה. היה איזה מרחק בלתי מוגדר שנשמר בין המרצה הקפדנית ואוסף הסטודנטים, כולם דוקטורנטים מצטיינים שלמדו בתכנית נחשבת במכון הישראלי לדמוקרטיה. ובכל זאת, למרות ״הדיסטנס״ הרגשתי למן השיעור הראשון שרות גביזון מהווה דוגמא ומופת עבורי. היא נתפסה בעיני ככזו מעצם היותה אישה, מרצה וחוקרת מבריקה, שמעולם לא נתנה לגבולות חברתיים או מגדריים לעצור בעדה. אולי זו הסיבה שלקראת יום האישה הבינלאומי, שבתי וחשבתי עליה ועל מותה המצער והמפתיע לפני כחצי שנה. חודש אחריה נפטרה גם המשפטנית ושופטת בית המשפט העליון בארה״ב, רות ביידר גינסבורג. לצערי, אצלה לא זכיתי ללמוד מעולם, אבל, כמו כולם הכרתי את ביידר גינסבורג כאייקון (אייקון משולש, יהודי, אמריקאי ותרבותי), RBG, כפי שכונתה על ידי רבים. ביידר גינסבורג שנפטרה בשיבה טובה בגיל 87, זכתה עוד בימי חייה לתהילת עולם. היא זכתה לפופולריות עצומה בארה״ב, והתפרסמה כלוחמת צדק שפעלה לשינוי היחס לנשים ולמיעוטים במערכת המשפט האמריקאית. בשנת 2017 זכתה בפרס בראשית על היותה נציגה מצטיינת של העם היהודי, ועל מחויבותה לתיקון עולם ותרומתה לאנושות. בשנת 2018 יצאו לאקרנים שני סרטים העוסקים בדמותה ובפועלה. הסרט הדוקומנטרי, RBG והסרט העלילתי, On The Basis of Sex  )בעברית: המין החזק). שנתיים קודם לכן התפרסם בהוצאת סיימון ושוסטר, ספר הילדים, ״ואני אומרת, לא!״ שמתאר את סיפור חייה ועומד על אופייה הייחודי.

בדומה לביידר גינסבורג, גם רות גביזון תיזכר בשל פועלה יוצא הדופן לקידום זכויות האזרח בישראל וכן בשל עמדותיה הבלתי מתפשרות בנושאים חברתיים שונים. בשנות ה-70 היא היתה בין מקימי האגודה לזכויות האזרח בישראל ובשנות ה-90 עמדה בראש האגודה, אשר השפיעה ושינתה את שיח הזכויות בישראל. גביזון התוותה דרך בנושאי דת ומדינה ובתחילת שנות ה-2000 חיברה יחד עם הרב יעקב מדן את אמנת גביזון – מדן. בשנת 2005 הקימה ועמדה בראש מרכז מציל״ה, שפעל לביסוס שיח ציוני יהודי ליברלי והומונסטי. בשנת 2011 היא זכתה בפרס ישראל לחקר המשפט.

בעוד שביידר גינסבורג מונתה בשנת 1993 כשופטת בית המשפט העליון בארה״ב, ובכך היתה לאישה השנייה וליהודיה הראשונה בתפקיד. הרי שרות גביזון לא זכתה להתמנות כשופטת בית המשפט העליון וזאת על רקע התנגדותה למהפכה המשפטית, האקטיביזם השיפוטי, שהנהיג השופט אהרן ברק. אולם, למרות השוני בתואר בולט בעיקר הדמיון שבדרך. בדומה לרות ביידר גינסבורג, רות גביזון לחמה בעוז למען עמדותיה ולא ניאותה להתפשר עליהן ויהיה המחיר אשר יהיה. באשר לגביזון, נדמה לי כי חלק מהבדידות הייחודית לה קשורה להיבט הזה. ובעיקר, להיותה אישה יחידה בחבורה גברית. פעמים רבות, על מי שנמצא בפסגה נגזרת בדידות. בדידות משמעותית פחות או יותר, ניכור מסוים הקשור למעמד, לתפקיד, לחובות שאספת בדרך. במחשבה מאוחרת על רות גביזון נראה שחלק מן הריחוק והנוקשות, ולצד זאת תחושת ההערצה והמרחק שלי ושל תלמידים אחרים ממנה, קשורים בבדידות הזו. בדידות מזהרת של אישה פורצת דרך שבמובנים רבים הקדימה את זמנה.

אמנם אי בחירתה לכס המשפט מותירה צל או עננה על סיפור חייה, אולם למעשה, בסופו של דבר, הזיכרון המשמעותי איננו בפרסים, במינוים או בכבוד, אלא בשינוים ממשיים ובאקטיביזם שבפועל. במובן זה, רות ביידר גינסבורג ורות גביזון הן משפטניות ואקטיביסטיות שבפועל, ושתיהן הותירו אחריהן חותם ממשי שלא ימחה. ביום האישה 2021, חצי שנה לאחר מותן, אי אפשר אלא להיזכר בהן בהערכה. דווקא בימים אלה בהן ניצב השיח הנשי בחזית ונשים שוברות עוד ועוד תקרות זכוכית, יש לזכור את החלוצות. את מתוות הדרך, מי שהקדימו את זמנן ומעולם לא ראו במגדר שלהן מכשול או מניעה להישג זה או אחר. נשים מעוררות השראה כמו רות ביידר גינסבורג ורות גביזון. יהי זכרן ברוך.