מאמרי דעה

עברים למציאות

מה אתם עונים כששואלים אתכם מה אתם יותר, "יהודים" או "ישראלים"? חלקנו עונה ישראלים, חלקנו יהודים, חלקנו מסרב להשיב. רק מעט מהמשיבים "יהודים" מרגישים שהם לא "ישראלים" בכלל, ורק מעט מהמשיבים "ישראלים" מרגישים בכלל לא "יהודים". גם המסרבים לענות, ברובם פשוט מתקשים לבחור. היהודים בישראל חיים על המנעד של "יהודים" ו"ישראלים", אבל מצויים במקומות שונים, לעתים רחוקים, של המנעד. הפערים הזהותיים האלה בינינו מובילים לריחוק, לקיטוב ולהחלשת לכידותנו הפנימית.

מאמר זה מנסה להציג תזה: ההגדרות "יהודים" ו"ישראלים" לזהות שלנו משמעותיות, אך אינן מספקות, וזה מסוכן לעתידנו כעם. מאין יבוא עזרנו? מה שהיינו בעבר, עברים, יכול לסייע לנו להמשיך יחד גם בעתיד.

הקושי העיקרי הקשור בהגדרה "יהודים" הוא משמעותו הכפולה של המושג, לאומית ודתית. החיסרון הגדול ביותר של דו משמעותיות זו נובע מכך שחלק גדול מאוד מבני העם היהודי בישראל אינם אנשים דתיים. כ 40% מהם מגדירים את עצמם חילונים, והם מהווים את הקבוצה הגדולה באוכלוסייה. חלק ניכר מהם כועס על הממסד הדתי ועל ההגבלות המוטלות על חייו הפרטיים. המרחק מהדת והכעס על הממסד הדתי גורמים להסתייגות מהמושג יהודי. יש הורים חילוניים שמתנגדים להנחלת זהות יהודית בבתי הספר, מתוך חשש שכפל המשמעות יאפשר לקרב את ילדיהם לדת, במסווה של לאום ותרבות. במחקר שערך מכון המחקר PEW בקרב יהודי ישראל לפני כשש שנים, בחרו 60% מהחילונים להגדיר עצמם כ"ישראלים תחילה" ורק כ 20% כ"יהודים תחילה". כך, בני העם היהודי שאינם דתיים מתרחקים מן ההגדרה יהודי, שמא במשתמע זו תאפשר הדתה של זהותם הלאומית.

לכפל המשמעות של המושג יהודי היה יתרון משמעותי בגולה. היהדות כזיקית. ניתן להיראות בצבע שונה בנסיבות שונות. במדינות שראו ביהודים קודם כל בני עם ייחודי, יכלו היהודים להזדהות כבני העם היהודי. במקומות אחרים, בהם הייתה סובלנות לבני דתות שונות, אך פחות סובלנות למיעוטים לאומיים, יכלו היהודים להופיע בעיקר כבני קהילה דתית.

עם זאת, כיום, המשמעות הדתית של המושג יהודי יוצרת קושי זהותי גם ליהודי התפוצות.

ראשית, רבים מהצעירים היהודיים, הרואים עצמם יהודים, מגדירים עצמם חסרי דת. בסקר PEW שנערך ב 2020 נמצא ש 40% מהיהודים בארה"ב בגילאי 18 – 29 רואים עצמם כיהודים ללא כל מימד דתי ליהדותם.

שנית, תפיסת היהדות בראש ובראשונה כדת, מקלה על אויבי ישראל לקעקע את הלגיטימיות של הציונות ומדינת ישראל, ובכך לאיים על זהותם היהודית – ציונית של יהודי התפוצות. בעולם המערבי לא מקובל שלדתות יש מדינות, לעמים כן. אם היהודים אינם עם, אלא בעיקר דת, מדוע מגיעה להם מדינה, על חשבון מה שנתפש כזכויות לגיטימיות של עם פלסטיני? כיצד תשיב נערה יהודיה, שגדלה על היהדות כדת, על מתקפות דה לגיטימציה לישראל כבית הלאומי של העם היהודי?

הדת היהודית, שסייעה לשמור עלינו כעם במשך דורות רבים, איננה יכולה עוד להיות גורם מרכזי השומר עלינו יחד. רוב העם היהודי בישראל ובתפוצות אינו דתי ולכן הדת איננה מהווה מכנה משותף לכולם. המתח בין חילונים לדתיים ובין הזרמים הדתיים ביהדות תורם למרבה הצער לפיצול ולקיטוב, לא לתחושת השותפות. המשמעות הכפולה פותחת שער לדה לגיטימציה של הבית הלאומי של העם היהודי. העמימות הקונסטרוקטיבית הפכה יותר הרסנית מאשר בונה.

 

גם למושג ישראלי יש חסרונות משמעותיים כמושג זהותי המגדיר מי אנחנו. ראשית, אין הוא משותף ליהודי התפוצות. למעלה ממחצית בני העם היהודי חיים מחוץ למדינת ישראל. הם לא יכולים להיות חלק מן ההגדרה "ישראלי" ואנחנו לא יכולים להתחבר אליהם באמצעות הגדרה זו. שנית, למונח ישראלי יש משמעות אזרחית, הכוללת גם את ערביי ישראל. במובן זה, גם הם וגם אנחנו ישראלים. שלישית, ולא פחות חשוב, אפילו חלק ניכר מבני העם היהודי בישראל לא מרגישים נוח עם המונח "ישראלי" כמגדיר העיקרי של זהותם. על פי אותו המחקר של PEW, לא רק ש 91% מהחרדים ו 80% מהדתיים מגדירים עצמם כ"יהודים תחילה", אלא שכך גם מגדירים עצמם 59% מן המסורתיים.

כך, שני המושגים השכיחים להגדרת הזהות שלנו, יהודים וישראלים, אינם מספקים בסיס משותף מספיק רחב, עמוק ובהיר כדי להבטיח עתידנו. האם יש לנו אפשרות נוספת?

 

המדור לחיפוש עברים

שאלה נפוצה בסקרים ליהודים בישראל היא: האם אתה מרגיש יהודי או ישראלי. מעולם לא ראיתי סקר השואל את היהודים בישראל אם הם חשים "עברים".

פעם, היינו כולנו עברים. אברהם אבינו היה העברי הראשון. במצרים היינו עברים, יוסף מכונה נער עברי, וגם המיילדות שהצילו את העם נקראות עבריות. העבד שנצטווינו בתורה לשחרר היה עבד עברי. יונה הנביא שמתגלה בספינה מזדהה באומרו עברי אנוכי.

עברים היינו לא רק פעם. העבריות, לא רק העברית, הייתה במרכז חזונה ופועלה של הציונות. ז'בוטינסקי קרא להקמת מדינה עברית, החלוצים נאבקו למען עבודה עברית, הפועלים הקימו את הסתדרות העובדים העבריים, גדודי הלוחמים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה היו הגדודים העבריים. המחתרות היו עבריות וכשהתאחדו הקימו את תנועת המרי העברי. האוניברסיטה והגמנסיה היו עבריות. אפילו האמהות היו עבריות, כדברי בן גוריון החקוקים על קיר משרד הביטחון: "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". מכלול התורה המשפטית, מהתורה ועד לפוסקים המודרניים, מכונה בימינו משפט עברי. גם תנועה דתית כבני עקיבא הגדירה עם היווסדה את מטרת התנועה כ"חינוך דור עברי". הנוער היה עברי, לוח השנה עברי, ואפילו דואר ישראל התחיל את דרכו כדואר עברי. בהכרזת העצמאות בה מכונה מדינת ישראל מדינה יהודית, כפי שהוגדרה על ידי האומות המאוחדות, מוזכרים לא רק השפה העברית, אלא גם הישוב העברי והעם העברי העצמאי בארצו. עד כמה הייתה העבריות בלב תפיסת העולם הציונית, ניתן לראות בין השאר בנאומו של מנחם בגין עם היציאה מן המחתרת ב 15 במאי 1948: במהלך הנאום הוא מזכיר את המונח "עברי" 33 פעמים, מתנועת השחרור העברית והמדינה העברית, דרך הדמוקרטיה העברית והממשלה העברית, ועד הגבורה העברית והדגל עברי. אצל בגין, אפילו הרכבת עברית. במוזיאון החדש "אנו" מתנוססת על הקיר כרזה מן הימים ההם, של האיגוד למען תוצרת הארץ, הקוראת לצרכנים לקנות אבטיח עברי.

למה היה המושג עבריות כה משמעותי בעיצוב הזהות היהודית הציונית? נראה שהבחירה בעבריות ביטאה רצון לחדש בבית השלישי את פאר מלכות ישראל הקדומה, להשיל את הגלותיות מהזהות היהודית, ליצור יהודי חדש השב למולדת ומכונן מדינה עצמאית לעם היהודי. אולי, כפי שניתן ללמוד במשתמע ממגילת העצמאות, היו שראו בביטוי עברי דבר המייחד את היהודים שבארץ והשבים אליה, בשונה מהיהודים הנותרים בגולה. ואולי אף חשוב מכך, עבור רבים אפשרה הבחירה בעבריות הגדרה זהותית לאומית, שאינה בהכרח דתית.

ברם, לאחר שהעברים הקימו את המדינה, לא שמרה העבריות (פרט לשפה ומעט לוח שנה) על מקומה המרכזי בזהות הלאומית. אולי נטמעה ביהדות, לה יש גם הקשר דתי ולא רק לאומי. אולי ניטשטשה בתוך הישראליות המעורפלת. העבריות שהייתה משותפת במידה רבה לבני עם ישראל, מימין ומשמאל, חילוניים ודתיים ציוניים, התפוגגה. כך, למרות שכשני שליש מהיהודים החיים כיום בישראל, לפי מחקר של מכון PEW, רואים ביהדותם בעיקר עניין של מוצא משפחתי ושל תרבות, אין לנו כיום מושג זהותי מובהק המבטא את כל השבט שלנו, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, והנוח מספיק לכל מרכיביו. יהודים דתיים ומסורתיים רבים אינם מרגישים שהישראליות נותנת ביטוי מספק לזהותם. יהודים חילוניים רבים אינם מרגישים נוח עם המושג יהודי, בגלל הקשרו הדתי. וכך, הזהות המשותפת לבני העם היהודי, האתנית, הנפשית, התרבותית, הלאומית, שאינה בהכרח דתית, נותרה יתומה.

האם העבריות המודרנית הייתה מושג רווח רק באתוס הציוני ובארץ ישראל?

 

 

Where have all the Hebrews gone? Have they really gone?

 

לא רק בישראל הגדירו עצמם בני העם היהודי כעברים. בברית המועצות לשעבר הוגדרו מיליוני היהודים על ידי המדינה כבני הלאום העברי וכך נרשם בדרכונם.  מה שמפתיע יותר הוא שגם ב"עולם החדש", בארצות הברית, רווח במאה ה 19 המושג עבריות.

בתי כנסת רבים שהוקמו במאה ה – 19 מכונים קהילות עבריות – Hebrew Congregations. מרכזי הנוער הקהילתיים הראשונים מכונים התאחדויות עבריות – Young Men/Women Hebrew Associations (YMHA/YWHA). ארגוני קבורה, החיוניים לכל קהילה, מכונים התאחדויות קבורה עבריות – Hebrew Burial Associations. השבועון היהודי שיצא לאור בניו יורק ב 1879 נקרא The American Hebrew. ארגון הסיוע למהגרים יהודיים שהוקם ב 1881 נקרא Hebrew Immigrant Aid Society. בית הספר המקצועי למהגרים היהודיים שהוקם ב 1884 נקרא The Hebrew Technical Institute.

גם ביסוד הפדרציות, שכבר כונו יהודיות, עמדו בין השאר ארגונים עבריים. כדוגמה, הפדרציה היהודית הראשונה בארצות הברית שהוקמה בבוסטון לקראת סוף המאה ה 19 עם הכינוי "יהודית", מתחילה את דרכה כמה עשורים קודם לכן כהתאחדות החסד העברית המאוחדת United Hebrew Benevolent Association.

בתי הספר לחינוך יהודי משלים של יום ראשון נקראו Hebrew Schools. הראשון ביניהם הוקם כנראה ב 1818 בפילדלפיה כ Hebrew Sunday School Society of Philadelphia על ידי ה  Female Hebrew Benevolent Society. אגב, המושג בית ספר עברי לא נעלם עד ימינו, ובסקר שערך הוועד היהודי האמריקאי בשנה זו על יהדות אמריקה נשאלים המשיבים על הליכה ל Hebrew School, לצד שאלה על הליכה ל Jewish day school.

במשך  130 שנה, מאז היווסדו עד 2003, כונה ארגון הגג של הקהילות הרפורמיות איחוד הקהילות העבריות –    Union of American Hebrew Congregations, והסמינר לרבנות של התנועה הרפורמית מכונה  Hebrew Union College עד היום.

מדוע בחרו יהודים במאה ה 19 לכנות את רבים מהמוסדות שהקימו בשם "עברי" ולא "יהודי"? ייתכן שהושפעו ממה שהיה נהוג בקרב יהודי אנגליה, שם מכונה הרב הראשי עד היום The Chief Rabbi of the United Hebrew Congregations of Great Britain and the Commonwealth. אפשר שהשימוש במושג עברי היווה ביטוי לרצון בחידוש, חזרה לעבר מפואר, התרחקות מהדימוי השלילי שהדביקו האנטישמים למונח יהודי. ייתכן גם שה"עברי" התאים יותר לרוח של אמריקה במאה ה19. כשנשיא ארה"ב הראשון ג'ורג' וושינגטון כתב  ב 1790 את המכתב המפורסם לקהילה העברית בניופורט, רוד איילנד, הוא מתייחס אל בני הקהילה לא כבני הדת היהודית, אלא כצאצאי שושלתו של אברהם (העברי הראשון). קבוצה אתנית, לא רק קבוצה דתית.

כך, נראה שגם אם ה Hebrew של יהודי ארה"ב, בשונה מה"עברי" הציוני, לא נועד לתת דווקא ביטוי ללאומיותם של היהודים, הרי שבדומה לציוני ייתכן שגם הוא שיקף רצון לייצג יהודי חדש, משוחרר מכבלי העבר הקרוב, ניאו קלאסי, מחובר לעבר מפואר ושואף להיות חלק משמעותי מן העתיד.

החל מ 1898 החלו רשויות ההגירה בארצות הברית לרשום את המהגרים לפי גזעם ועמם (ולא רק לפי הארץ ממנה הגיעו). את המהגרים היהודיים רשמו כ Hebrews. חלק ניכר מההנהגה היהודית המסורתית נזעק על כך שאמריקה מכנה את היהודים בכינוי ייחודי. כשההגדרה נכפתה מבחוץ, מתוך ראיית היהודים לא רק כבני דת יהודית אלא כקבוצה בעלת מאפיינים מובהקים נוספים, טענו אותם יהודים כי הם רק בני דת שונה, ולכן הגדרתם כעברים אסורה על פי החוקה. כנראה חששו שהגדרה כזו תקשה על התערות היהודים באמריקה, תגביל את הגירת היהודים לארה"ב, ואולי אף תתרום לאנטישמיות בטענה לנאמנות כפולה. הם פעלו בתוקף נגד ההגדרה, אך ללא הצלחה. התשובה שקיבלו הייתה שהיהודים אינם רק קבוצה דתית, אלא הרבה מעבר לכך.

לא כל היהודים תמכו בעמדת המנהיגות של האליטה היהודית שהיהדות היא רק דת. באנציקלופדיה היהודית של אותם הימים התייחסו אל היהודים כגזע וכלאום שמסורתו עברית. כשהנציג הבולט של ההתנגדות להגדרת המהגרים היהודיים כעברים, סיימון וולף, ניסה לגייס 12 גורמים יהודיים לסייע לו בהתנגדות, הוא הופתע שכמחציתם לא תמכו בעמדתו שהיהודים הם רק דת. כשהוועד היהודי האמריקאי, ה ,AJC ניסה לפעול לביטול הגדרת היהודים כגזע או עם, בטענה שהיהודים הם רק בני דת, עורר העניין מחלוקת חריפה בהנהלת הארגון.

גם לאחר ביטול ההגדרה הממלכתית של המהגרים היהודיים כעברים ב 1943, המשיכו רשויות אמריקאיות לראות ביהודים יותר מאשר קבוצה דתית. לכן, למשל, פירשו שהפליית יהודים יכולה להיחשב הפרה של סעיף 6 לחוק זכויות האזרח, וזאת על בסיס מוצאם ומאפייניהם האתניים של היהודים, לא דתם. רק לפני מספר חודשים פנו יהודים למשרד לזכויות אזרח במחלקת החינוך של בארה"ב וביקשו הגנה על בסיס סעיף זה לחוק זכויות האזרח, העוסק בהפליה אסורה על פי גזע, צבע עור ומוצא לאומי (לא דת). כך, כ 100 שנה אחרי מאבקם של מנהיגים יהודיים נגד הגדרת מהגרים יהודיים על ידי המדינה כבני גזע או עם, מבקשים עתה יהודים הגנה מהמדינה, על בסיס מוצאם הלאומי היהודי.

אף שבמהלך המאה ה – 20 הפך המונח יהודי להרבה יותר דומיננטי מאשר העברי, לא חדלו רבים בקרב יהודי ארה"ב לראות את עצמם הרבה יותר מאשר קבוצה דתית, וכך הדבר ממש עד ימינו.

בסקר האחרון של PEW נמצא כי רוב גדול של יהודי ארה"ב רואים את היהדות בעיקר כעניין של מוצא ותרבות ורק מיעוט מחשיב את הדת כמרכיב המרכזי. מתוך הזדהות עם היותם אמריקאים וחשש שהגדרתם כיהודים מבחינה לאומית תגרור האשמות על נאמנות כפולה, מאמצים יהודים רבים לשם הגדרת זהותם מושג שקשה למצוא במילונים קלאסיים: "עמיות יהודית". האם העבריות של יהודי אמריקה שינתה שם ל"עמיות יהודית"?

 

למה כל זה חשוב?

 

תחושת הזהות האישית והקולקטיבית משפיעה על הבחירות החשובות שלנו בחיים. היכן נחיה, עם מי נקים משפחה, איזה חינוך ניתן לילדינו. לצעירים הישראלים – האם וכיצד ישרתו בצה"ל, לצעירים בתפוצות – האם יבחרו להיות יהודים והאם ירצו ויידעו להתמודד עם התקפות אנטישמיות ואנטי ציוניות.

רמת הסולידריות בינינו משפיעה על עוצמתנו כקולקטיב. הקורונה סיפקה לנו הצצה לאתגר של המתח בין מי שהלימוד והתפילה קדושים בעיניו, לבין אלה שחופש הפרט וההפגנה מצויים בראש סולם ערכיהם. למנוע תפילה בבית כנסת ולהתיר הפגנות, או להיפך? הזהות המשותפת והסולידריות בין ישראל ליהודי התפוצות משפיעה על רמת הנכונות להיאבק, אחד בשביל זולתו – להרעיש עולמות בבירות העולם כשישראל תחת אש, ולשלוח צעירים ישראלים לחלץ יהודים בתפוצות מאסון או מרדיפה. גם עוצמתנו כלפי חוץ מושפעת מלכידותנו הפנימית ומדימויה. בעולם מעריכים את ישראל, לא רק בזכות הישגיה הטכנולוגיים של היום, אלא גם בשל היותנו ציביליזציה של אלפי שנים ומתוך הערכה לעוצמתנו המשותפת כעם אחד.

הלכידות היהודית חיונית לקיומנו, ובעת הזו היא תחת לחצים עצומים מבחוץ ומבפנים. המתח העולמי בין מסורתיות להתחדשות ובין פטריוטיזם לגלובליזם, משפיע על הקיטוב גם בתוך העם היהודי. ישראל מקוטבת בין דתיים ומסורתיים לבין חילונים ואוניברסאליים. יהדות ארצות הברית חצויה בין האורתודוקסים והשמרנים לבין כל היתר. הפער בין ישראל לתפוצות הולך וגדל בגלל מציאות החיים השונה מהותית בין מדינת רוב בישראל לבין קהילת מיעוט בתפוצות.

מה שהחזיק אותנו יחד כעם במאה ה 20, כבר פחות משמעותי לזהותם של היהודים ולתחושת היחד שלהם. הטראומה של השואה והדרמות של הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים, הרבה פחות משמעותיות ומעצבות עבור הדורות שנולדו עשורים אחריהן. גם הקשרים המשפחתיים נחלשו. במאות ה 19 וה 20 היהודים נדדו מאירופה וממדינות ערב לארץ ישראל ולמערב. לרבים מאוד היו קרובים מדרגה ראשונה בגיאוגרפיות שונות. אמא שלי שמרה על קשר עם כל בני ובנות דודותיה באמריקה. הנינים שלה כמעט לא מכירים את בני דורם.

השאלה הגדולה לעם היהודי במאה ה 21 היא מה ישמור עלינו יחד. אם לא היהדות ולא הישראליות לבדן, אז מה? התשובה מצויה במרכיבים שעושים אותנו לעם,  בעמיות שלנו, במלים אחרות – בעבריות.

 

לעומת היהדות, שמשמעותה גם דתית, והישראליות, שאינה כוללת את יהודי התפוצות והשייכת גם לערביי ישראל, העבריות כן יכולה לבטא את הזהות המשותפת שלנו כבני עם אחד, דתיים, חילוניים ומסורתיים, ישראלים והחיים בתפוצות. רוב בני העם שלנו מסכימים על ההגדרה של מה זה להיות יהודי. אחד הממצאים המאלפים במחקר המשווה שערך מכון PEW בין יהודים אמריקאיים וישראליים, ב 2015 – 2016, היה שיש הסכמה רחבה בשתי הקהילות היהודיות הגדולות, המהוות יחד קרוב ל 90% מהעם היהודי, שהיהדות היא בראש ובראשונה עניין של מוצא ותרבות. גם אם אינם משתמשים במושג המילולי עבריות, רוב גדול של היהודים בישראל ובתפוצות מרגישים שייכות לעם ישראל.

מה הם מאפייניה של העמיות העברית שלנו? מוצא משותף ותחושת שייכות למשפחה מורחבת- שבט מיוחד; חשש כמעט אינהרנטי מאויבים ושונאים, המוביל לתחושת צורך בערבות הדדית; תפיסת מדינת ישראל כבית הלאומי של עם ישראל; מורשת משותפת ותרבות ייחודית עשירה; עברית כשפה ובסיס תרבותי משותפים; ערכים חברתיים  – תרבותיים משותפים, כמו משפחתיות, לימוד והשכלה, קהילה ושאיפה לתיקון עולם; גאווה בייחודנו ובתרומה של עמנו לאנושות.

אנחנו בראש ובראשונה עם אחד, שבט אחד, משפחה מורחבת אחת, עם מורשת מפוארת ותרומה ייחודית לאנושות. אנחנו חייבים לחזק את המשותף לנו, את תחושת שותפות הגורל והערבות ההדדית, את מרכזיות ישראל בהוויה היהודית, את חווית המסורת המשותפת, את הגאווה בייחוד ובתרומה לאנושות, את ההיכרות והקשרים בינינו ואת תחושת הייעוד המשותף.

כ 100 שנה החזיק הבית הראשון עד שבגלל יריבות פנימית נבקע לשתי ממלכות, יהודה וישראל. כמאה שנים חלפו מייסוד מלכות חשמונאי עד שמחלוקת פנימית סייעה לרומאים לכבוש את יהודה. אם לא נשקיע במשותף לנו, זה עלול לקרות לנו פעם שלישית. האתגר האדיר העומד בפני העם שלנו במאה ה 21 הוא לחזק את המשותף לנו כמקור לשגשוג ולעוצמה. למשותף הזה יש שם בן קרוב ל 4,000 שנה: עבריות. גם אם ההגדרה עברים לא מרגישה לנו טבעית ואינה שגורה על לשוננו, מה שהיא מייצגת זו הזהות המשותפת לנו והחיונית לנו כעם אחד. כמאמר יונה הנביא: עברי אנוכי. עברים אנחנו.

 

סלי מרידור, שכיהן בעבר כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, וכשגריר ישראל בארצות הברית, הוא חבר מועצת המנהלים של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI).