2020 Annual Assessment

התלמוד מייצג תרבות יהודית דתית מסורתית. אולם החיים היהודיים כיום אינם מאוד מסורתיים וגם לא מאוד דתיים. אחד הקולות המקוריים בניתוח מגמה זו היה גרשום שלום (1897-1982), פרופסור למיסטיקה יהודית באוניברסיטה העברית, ירושלים. העניין בשלום התחדש השנה, לרגל התרגום לעברית של הביוגרפיה שלו, גרשום שלום, מאת דוד ביאלה.2 הביוגרפיה זכתה לביקורות נרחבות בעיתונים “הארץ” ו״מקור ראשון”, משני הצדדים של הספקטרום הפוליטי-דתי.

ביאלה, המכיר בשליטתו של שלום בניתוח הפילולוגי וההיסטורי המדוקדק, שם את הדגש על חזונו של שלום בנוגע להיסטוריה היהודית ומקומה של האידיאולוגיה הציונית. שלום לא היה רק פרופסור למיסטיקה יהודית, כי אם גם מייסדה, יש מאין, של דיסציפלינה אקדמית חדשה. ומפעלו זה קשור לחזונו בדבר “היסטוריַית-נגד” יהודית.

באמצעות ספרים ומאמרים רבים ומשפיעים, ארג שלום נרטיב שהציב את שורשיה של המודרניות היהודית בחוכמה האזוטרית של הקבלה שהתפתחה בספרד בימי הביניים. המיתוס הקבליסטי של גלות השכינה בין כוחות האופל הצביע על כך שניתן להציל ולגאול את ההיבטים המקודשים של החולין, ואפילו של הרוע. רעיון זה, שקיבל ביטוי נרחב בספר הזוהר, פותח במשך מאות שנים. הוא פותח במיוחד בתורת הקבלה של האר״י הקדוש (ר’ יצחק לוריא), שתיאר את תהליך הריפוי והתיקון של “ניצוצותיה הקדושים” של השכינה כתהליך של גאולה. לפי שלום, רעיון זה “התפוצץ” לבסוף בתנועה השבתאית, דווקא לאחר שמשיח השקר שבתי צבי התאסלם בשנת 1666. שבתי צבי, ובמיוחד הנוהים אחריו ויורשיו, שהבולט בהם היה יעקב פרנק (1726-1791, פולין), פיתחו תיאולוגיה שעל פיה הפרת ההלכה נמצאת ברמה רוחנית גבוהה יותר מאשר הציות להלכה, וכי הפרה זו היא שתקרב את הגאולה.

טענתו הנועזת והשנויה במחלוקת של שלום הייתה כי השתחררות מיסטית זו מעול ההלכה היא אחד היסודות לנאורות היהודית וליהדות החילונית המודרנית. על פי “היסטוריית הנגד” של שלום, היהדות המסורתית האותנטית איננה כוללת רק את התלמוד ואת ההלכה, כי אם גם את הקבלה, שענפים מסוימים שלה שללו את ההלכה. בהסתמכו על טיעון זה, קבע כי המודרניות היהודית איננה רק תוצאה של כוחות מערביים חיצוניים, כי אם גם התפתחות טבעית מתוך המסורת היהודית האותנטית. תקוותו של שלום היתה כי הציונות ומדינת ישראל יטפחו תרבות יהודית אותנטית זו שאיננה מבוססת על ההלכה.

בנוסף לביוגרפיה של שלום, גם רומן פולני חשוב, ספרי יעקב, מאת זוכת פרס נובל, אולגה טוקארצ’וק, שתורגם לאחרונה לעברית, סוקר את התנועה הפרנקיסטית בפולין ובמרכז אירופה במאה ה-18. הספר משקיף במבט רחב על התפתחות התנועה הפרנקיסטית בסביבה שבה פועלים פרנקיסטים, רבנים המתנגדים להם, הכנסייה הקתולית והאצולה הפולנית, ועוסק בטענותיהם של הפרנקיסטים, תקוותיהם לאמנציפציה והקשר של הפרנקיזם למודרניות הפולנית והיהודית הצומחת באותה תקופה.

כפי שמצביעות גם הביקורות בעיתונים, שלום ומחקרו עדיין רלבנטיים לתרבות ולפוליטיקה הישראלית, בכמה וכמה רמות. ראשית, בתקופה של ויכוחים עזים על לימוד התרבות והמסורת היהודית בבתי הספר הציבוריים, והאשמות הנוגעות ל״הדתה” של ילדים ממשפחות חילוניות, חזונו של שלום על תרבות יהודית אותנטית וטבעית שאיננה הלכתית מעלה אפשרויות מעניינות. ואמנם, במסגרת תנועת ההתחדשות היהודית, לקבלה שמור מקום משמעותי. שנית, מושג “היסטוריית הנגד” של שלום מעלה את השאלה על הכוחות “האמתיים” המניעים את ההיסטוריה היהודית. בעת שבישראל מתנהל ויכוח על סיפוח שטחים ביהודה והשומרון, ראוי להיזכר בכך שהאידיאולוגיה שמילאה תפקיד חשוב במאמץ ההתנחלות המקורי – הפילוסופיה הדתית של הראי״ה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) – הינה פרשנות למשיחיות הקבליסטית של האר״י הקדוש. למעשה, ניתן לטעון, בעקבותיו של שלום, כי הוויכוח האידיאולוגי המפלג את ישראל כיום הוא ביסודו, עם כל השינויים המתבקשים, ויכוח על טבע חזונו של האר״י על התהליך המשיחי ועל הגאולה. על פי אנלוגיה זו, הציונים מהשמאל הם יורשי השבתאים, (שלפי שלום נטלו חלק במהפכת הנאורות ובמהפכה הצרפתית), בעוד שאנשי הימין הם מתנגדיהם האורתודוכסים, הלא פחות משיחיים מיריביהם.

הקודם
הבא