ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

2020 Annual Assessment

ההערכה השנתית של המכון למדיניות העם היהודי על המצב והדינמיקה של העם היהודי מספקת, אחת לשנה, מבט על מצבם של מדינת ישראל והעולם היהודי. גיאופוליטיקה, קשרים קהילתיים, דמוגרפיה, זהות והזדהות, ומשאבים – אלה הם המדדים המשמשים להשוואה בין כל שנה לבין קודמתה, ולתחזית ביחס למה שעשוי להתרחש בעתיד. גישה זו מספקת אמצעי אנליטי טוב להעריך האם ישראל וקהילות יהודיות נמצאות בתהליך של שגשוג, שקיעה, או שהן במצב סטטי, פחות או יותר – וכיצד ניתן להשפיע על הכיוון שבו תתפתחנה.

הדו”ח הנוכחי נותן תמונה ברורה של המציאות בשנה החולפת, אולם – כצפוי – הוא מושפע מנגיף הקורונה ומאי-הוודאות האופפת אותו. למגיפה זו, שהתפרצה בקנה-מידה היסטורי, יהיו השפעות מרחיקות לכת, שעדיין אינן ברורות, על האופן שבו אנו עובדים, מקיימים תקשורת, נוסעים ממקום למקום, מקיימים פולחן דתי ותומכים במוסדות יהודיים וקהילתיים, ובהשקפתנו בנוגע לתפקידן של ממשלות וביחס לגלובליזציה. לאחר שהמגפה תפוג, “הנורמלי החדש” יהיה שונה מן העולם שקדם לו. הדו”ח מזהה רבים מן הנעלמים הנוגעים לשאלה כיצד ישפיע נגיף הקורונה על העתיד, החל מן התוצאות בזירה הבינלאומית וכלה באפשרויות השונות העומדות בפני העולם היהודי. הואיל והנגיף איננו מתחשב בגבולות, ואיש אינו יכול לחוש בטוח מפניו עד אשר יימצא חיסון יעיל כנגדו, האם נראה שהנגיף יעודד יותר שיתוף פעולה בינלאומי, ויחזק מוסדות בינלאומיים? או שמא יגביר נטיות פופוליסטיות ולאומניות שיקימו חומות המגבילות סחר, הגירה ונסיעות? מנהיגים דוגמת ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, כבר השתמשו במגיפה כדי לחזק את שלטונם הסמכותני, ובמקביל להחליש את אי-תלותם של אמצעי התקשורת והרשות השיפוטית.

בשלב זה התשובות לשאלות הללו אינן ברורות, אולם ההיסטוריה מלמדת אותנו כי כאשר הדחף הפופוליסטי, הקיצוני, הלאומני, נוטה להשתלט, תמיד מתלווה לו גידול בדחייה של “האחר” – ויהודים, מאז ומתמיד, היו “האחר”. הגלובליזציה, המיטיבה מאוד עם ישראל, כיצואנית בולטת של תוצרי היי-טק, ספגה מהלומה ישירה. בשלבים הראשונים של התגובה למגיפה נקטו מדינות עמדה יותר פרוטקציוניסטית ופרו-לאומית, כדי להבטיח שיהיו ברשותן מספיק משאבים רפואיים שניתן לייצרם בבית, במקום להיות שותפות למדינות אחרות. בחודשים האחרונים מורגשת ירידה במגמה זו של אגירה. למרות זאת, סכנתו של שפל כלכלי חמור, שכמעט אין ספק שיאפיין את המצב במדינות רבות בשנה הקרובה, לא זו בלבד שתעודד תגובה פופוליסטית, אלא שגם תחזק את מגמת האנטישמיות הגוברת והולכת. הדיון בהערכה על המספר הגדול של יהודים באירופה, שכבר עתה חשים צורך להסתיר את זהותם היהודית, משגר מסר מצמרר על מצב האנטישמיות, עוד בטרם מורגשת השפעתו המלאה של הנגיף בתחום הכלכלי.

בתחום הגיאופוליטי, אין ספק שישראל תושפע מן התחרות של סין לארה”ב, שיש כבר מי שמכנים אותה “מלחמה קרה” חדשה. ישראל מוצאת עצמה באמצע, ויש להניח כי יופעלו עליה לחצים ממשיים מצד ממשל טראמפ הנוגעות להשקעות סיניות בתשתית הישראלית – נמלים, רכבות ותשתית תקשורת – ולסחר הישראלי במגזר ההיי-טק. החששות מפני ההשפעה הסינית משותפות לשתי המפלגות בארה”ב. ישראל תצטרך לשלם מחיר לא מבוטל בשל המתיחות הבין מעצמתית, אולם יש לה צורך חיוני להגיע להבנות עם ארה”ב. אין זה ברור עד כמה שינוי במימשל האמריקני ישנה את השקפתה של ארה”ב על יחסיה של ישראל עם סין, במיוחד בכל הקשור לפיתוח טכנולוגיה.

מנהיגותה הגלובלית של ארה”ב, שישראל תלויה בה, ואשר כבר נשחקה עקב מדיניות החוץ של “אמריקה תחילה”, שאותה נוקט מימשל טראמפ, בלטה בהיעדרה במהלך המגיפה. שלא כנשיאים אחרים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, שסייעו להוביל את מדינות ה-G20 במרוצת המשבר הפיננסי בשנים 2008-9 ובתקופות אחרות, ודאגו להסדרת תמיכה לארגון הבריאות העולמי, לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית במשברי בריאות קודמים, המימשל הנוכחי לא נהג כך. להיפך, מימשל טראמפ הישעה את התשלומים לארגון הבריאות העולמי וסירב להיענות לבקשת קרן המטבע למימון נוסף כדי לסייע למדינות מתפתחות, שהתשתית הרפואית והבריאותית שלהן חלשה, להתמודד עם משבר הקורונה. ישראל השקיעה עמל רב בבניית מערכות יחסים עם רבות מן המדינות האלה, ויש לה כעת הזדמנות להעניק להן סיוע רפואי, שיעזור להיענות לצרכים הדחופים ביותר של תושביהן, וכמובן יחזק עד מאוד את מעמדה של ישראל אצלן.
המגיפה לא הביאה לשינוי בעמדה התוקפנית של איראן באזור. היא לא האטה את פעילותה בסוריה ובעיראק, וגם לא בלמה את הפרויקט שנועד לאיים על ישראל בטילים מדויקים. כאשר לחזבאללה לבדו יש יותר מ-130 אלף טילים שכרגע אינם מצוידים בהנחיה מדויקת, פרוייקט זה הוא איום אסטרטגי. חרף הסבל הכלכלי החמור כתוצאה מהסנקציות, והמכות הקשות שהנחיתה המגיפה על איראן, משמרות המהפכה זוכות לעוד ועוד עוצמה על חשבון הממשלה וגם על חשבון כוהני הדת, שהם הגורמים היחסית יותר פרגמטיים באיראן. הרחבת הסמכויות של משמרות המהפכה משקפת את המיליטריזציה הגוברת של ממשלת איראן. למרות מפלות וקשיים – כמו חיסולו של קאסם סוליימאני והפלתו בטעות של מטוס נוסעים אוקראיני – מנהיגי המשמרות דוגלים בעמדה לעומתית יותר כלפי העולם החיצוני, הן כדי להסיט את תשומת הלב מן הכישלונות מבית, והן כדי להצדיק את הקשחת אמצעי הפיקוח הפנימיים. במילים פשוטות, סביר להניח שתגבר החשיבות שמשמרות המהפכה מייחסות כיום לסוריה וללבנון, ותגבר נחישות אנשיהן לפעול בזירה זו, לפחות בכל הקשור לפרויקט ההנחיה המדויקת של הטילים.

אולם באופן מעשי, איראן איננה זוכה להצלחות גדולות באזור. בזירה הפנימית, כלכלתה עדיין נמצאת בנפילה חופשית, לא רק בשל הסנקציות הקשות מצידה של ארה”ב, אלא גם בשל ניהול כושל ושחיתות, המאפיינים את המשטר האיראני. ואילו בזירה החיצונית, באותן מדינות שבה יש לאיראן השפעה גדולה באמצעות עושי דברה, הולכות וגוברות ההאשמות התולות את קולר חוסר התפקוד, חוסר המשילות והקריסה הכלכלית במנהיגות בטהרן. רק מי שתלויים בסיועה החומרי של איראן – חזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות השונות בעיראק, החות’ים בתימן ובשאר אל-אסד בסוריה – רואים באיראן דוגמה שיש לחקותה. לדידם של כל האחרים, הדוגמה האיראנית היא כישלון – ואין ספק שהאיום מצידה תרם לכך שישראל פיתחה קשרים סמויים עם הנהגות המדינות הערביות הסוניות. עתה, בעקבות פריצת הדרך שהושגה בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות, חלק ממרקם יחסים זה לא יוחבא עוד “מתחת לשולחן”. עם זאת, לא רק תפיסת האיום המשותף והדאגות הביטחוניות דחפו קדימה את פריצת הדרך המדינית, אלא גם ההכרה כי שתי הכלכלות הדינמיות ועתירות הטכנולוגיה באזור יוכלו להרוויח משיתוף פעולה בתחומי בריאות, מים, חקלאות וסייבר.

מאליו מובן שלהחלטת איחוד האמירויות היה מניע נוסף: ההבנה כי הדרך היחידה למנוע סיפוח חד-צדדי של השטחים ביהודה ושומרון שהוקצו לישראל בתוכנית השלום של טראמפ – כל 130 ההתנחלויות ובקעת הירדן – היא לתת למימשל טראמפ סיבה להגיד “לא” לסיפוח. המימשל האמריקני ראה את תוכניתו כ”כוללנית”, ולא רק כתוכנית סיפוח. ועל ידי הצעת נורמליזציה בתמורה לאי-סיפוח, ולהקלות בהגבלות על מכירת נשק מתקדם לאמירויות, ניתן לממשל ניצחון שאפשר לו לטעון כי מדיניותו מקדמת את השלום באזור. מדינות כמו בחריין וסודאן עשויות ללכת בקרוב בעקבות הדוגמה של האמירויות.

גם אם מדינות מסוימות ימתינו לראות אם ישנה תגובה שלילית, או החרפה של האיומים, נגד האמירויות בשל ההחלטה לנרמל את היחסים עם ישראל, המציאות היא שהאזור הולך ומשתנה. הליגה הערבית וארגון המדינות המוסלמיות לא נחפזו לגנות את המהלך – למרות שהרשות הפלסטינית חתרה להחלטות גינוי משני הארגונים. רק איראן, שהשמיעה איומים נגד האמירויות, טורקיה, ארגונים מוסלמיים (שיעים וסונים), הרשות הפלסטינית והחמאס, מתחו ביקורת על החלטה לנרמל את היחסים. הפלסטינים חשו מרומים; תקוותם למנוע כל נורמליזציה עם ישראל כל עוד נמשך הכיבוש נמוגה. הם ידעו כי ישנם מי שמקיימים קשרים שקטים, “מתחת לשולחן” עם ישראל, ומצב זה איפשר לפלסטינים להמשיך ולטעון כי יש גבול למה שישראל יכולה לקוות לו ביחסיה באזור כל עוד אין היא פותרת את הסכסוך עם הפלסטינים. אולם האמירויות אותתו כי לא כל המדינות מתכוונות להמתין לפלסטינים; כי יש להתמודד עם התמורות הנובעות מן ההשקפה המשותפת על האיומים מצד איראן, או “אל קאעדה”, או דאע”ש, או מן המגיפה, או מן הצורך ליצור כלכלות מבוססות על מערכות דיגיטליות, וכי אי-אפשר להקפיא את האזור. ההשקפה כי ישראל היא שותף פוטנציאלי מול אתגרים אלה קונה לה יותר ויותר תומכים.

אסון הפיצוץ הנורא בביירות, ההפגנות בלבנון ובעיראק, גם הם מאותתים כי פוחתת הסובלנות לתיאוריות הקונספירציה ולסיסמאות הנושנות, וכי השפעתן נמצאת בירידה. זה נכון גם ביחס לרשות הפלסטינית ולחמאס. עם זאת, אי-אפשר לחמוק מטיפול בבעיות חמורות ברבות ממדינות האזור. יש לזכור כי לנוכח הפגיעות הכלכליות הקשות בעת מגיפת הקורונה, רבות ממדינות המזרח התיכון, ולא רק אלה המזוהות עם איראן, עשויות לעמוד בפני אתגרים קשים, בשל היעדרם של משילות, רשתות ביטחון ושירותים חברתיים יעילים. יתכן שמדינות הנפט העשירות, הנהנות מ”ריפוד” פיננסי, יסבלו פחות. אולם אפילו הן מתנסות כיום בקשיים כלכליים כתוצאה מן הירידה במחירי הנפט, ולא יהיו ברשותן המשאבים הדרושים לחלץ מדינות נזקקות אחרות. גם גורם זה עלול לעורר אי-יציבות באזור.

גם לרשות הקהילה הבינלאומית יעמדו פחות משאבים לסיוע למדינות האזור במילוי צרכיהן הכלכליים והרפואיים, לנוכח הירידה הכלכלית הכללית הצפויה בשל המגיפה. ועוד נקודה הנוגעת לקהילה הבינלאומית: האופן כללי, פריצת הדרך בין ישראל לבין האמירויות התקבלה בעולם בברכה. לא הכל מוכנים לנטוש את העניין הפלסטיני, אולם תוצאה אחת מפריצת הדרך היא שהאפשרות של סיפוח ישראלי חד-צדדי ירדה מן הפרק, ובכך נמנע עימות עם הקהילה היהודית-אמריקנית והתפוצות, עם המפלגה הדמוקרטית בארה”ב ועם מדינות אירופה. איום הסיפוח גם חיזק עד מאוד את תנועת ה-BDS. כעת, ובהנחה שמדינות ערביות נוספות יחקו את דוגמת האמירויות המאוחדות, תנועת ה-BDS תיחלש. היא תקרא לחרמות – ולדה-לגיטימציה של ישראל – בעוד שמדינות ערביות מקיימות יחסים גלויים עם ישראל. כמובן, אין להבין מכך שהעניין הפלסטיני ייעלם, או שתנועות פרוגרסיביות יפסיקו או יחלישו את תמיכתן בפלסטינים, או שישראל לא תעמוד בפני הסכנה של הפיכה למדינה דו-לאומית, אם לא תמצא דרך להתמודד עם העניין הפלסטיני. אולם פירוש הדבר הוא כי הקהילה הבינלאומית לא תיחלץ להצלת הפלסטינים, לא במישור הכלכלי ולא במישור המדיני, וכי התנועה הלאומית הפלסטינית זקוקה לחשבון נפש כן ומעמיק.

בכל הנוגע לנושאי זהות, ההערכה מצביעה על תמונה מעורבת. החֲבֵרוּת בבתי כנסת נמצאת בירידה, אולם נגיף הקורונה הביא להרחבה משמעותית בלמידה מקוונת של נושאים יהודיים ובתוכניות מוסדיות יהודיות מקוונות. בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים עושים את השבת ומקיימים תפילות מקוונות מרחוק, וזוכים להיענות במספרים גדולים. נכון שחלק מתופעה זו קשור לסֶגֶר ולכך שאנשים מחפשים לעצמם עיסוקים, אולם אלה המצטרפים לתפילות בתקופה זו עשויים לגלות כי הן נותנות מענה לצרכיהם הרוחניים, ויתכן שיגלו נטיה להצטרף אליהן גם בעתיד. מוקדם עדיין לדעת, אך מוקדם גם מלהוציא מכלל אפשרות תוצאות חיוביות של המשבר. עם זאת, יש מקום לדאגה מהמגמות המתמשכות של ירידה בהזדהות יהודית בתפוצות, כפי שהן מתבטאות בבתי כנסת ובמוסדות קהילתיים אחרים, של שיעורי ילודה נמוכים, ושל שיעורים גבוהים של נישואי תערובת ללא גיור מצד בן/בת הזוג הלא-יהודי/ה.

באשר למשאבים ולפילנתרופיה, הקהילות היהודיות ייפגעו כמו כל הנזקקים לתרומות של נדבנים. ההערכה קובעת עובדה זו, אך גם מצביעה על כך שיתכן כי ייפגעו פחות.

כשכל כך מעט ידוע, חשוב מאוד לזהות את הנושאים העיקריים, להבליט את השאלות שיש לשאול, להעריך תרחישים שונים, ולנסות לחזות את הנושאים שיש להעמיד בראש סדר העדיפות לטיפול בטווח הקרוב והבינוני. הדו”ח של המכון למדיניות העם היהודי עושה את כל אלה, ומספק דבר אחד נוסף, חשוב ביותר: פרספקטיבה. ובעת הזאת, המיוחדת כל כך בהיסטוריה שלנו, אין ערוך לחשיבותה של פרספקטיבה.

סטוארט אייזנשטאט ודניס רוס

הקודם
הבא