2020 Annual Assessment

בארבע השנים האחרונות נסקרת גם קבוצה של ערבים במסגרת סקר הפלורליזם. סקר זה נערך טלפונית ובערבית, ובוחן שאלות שחלקן דומות וחלקן שונות מאלה המופיעות בשאלון ליהודים. בין השאר, נבחנים בחתכים שונים היבטים של זהות, ובהן השאלה מהי הזהות העיקרית מבין כמה אפשרויות: ערבית, ישראלית, פלסטינית וערבית-ישראלית. בשאלה זו ניכר השנה שינוי משמעותי מאוד לעומת השנה שעברה, בעיקר בתשובותיהם של ערבים מוסלמים (שהם הרוב המכריע מבין הלא יהודים בישראל). עיקרו של השינוי, עלייה חדה בשיעור המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלים״ לעומת ירידה משמעותית בשיעור המגדירים את עצמם ערבים וירידה חדה בשיעור המגדירים את עצמם פלסטינים. למעשה, בסקר השנה פחות מאחד מעשרה לא יהודים בישראל אמרו שהזהות העיקרית שלהם היא של ״פלסטינים״, בעוד שכרבע מהמשיבים (23%) הגדירו את עצמם ״ישראלים״. שיעור המשיבים שהגדירו את עצמם ערבים-ישראלים נותר כמעט ללא שינוי, כך שבסך הכל, כמעט שלושה מכל ארבעה לא יהודים בישראל הגדירו את עצמם ישראלי או ערבי-ישראלי.

את הסיבות לשינוי זה איננו יודעים בוודאות. יש להמתין לסקרים נוספים כדי לראות האם מדובר בשינוי אמיתי, וכן לאמוד האם מדובר בשינוי ארוך טווח. יש לציין כי סקרים אחרים, שהשאלות בהן לא היו זהות, כבר הדגימו ששיעור הערבים בישראל המייחסים לעצמם זהות ״פלסטינית״ נמצא בירידה.5 אם אכן מדובר בשינוי כזה, אין ספק שמדובר בשינוי משמעותי בחברה הערבית בישראל. בהתייעצות עם הסוקרים (פרופ׳ קמיל פוקס ויוסף מקלדה, המייסד והבעלים של מכון הסקרים סטאטנט) הועלו שתי השערות בנוגע לאופי השינוי, שכאמור, רק סקרים נוספים יאמתו או יפריכו.

האחת: שמדובר באחד משני עניינים טכניים. יש אפשרות שפערי דגימה הביאו להבדל מסוים בין הסקרים (אם כי ההבדל בין הממצאים משמעותי, כך שקשה להניח שפער דגימה יהיה הסיבה היחידה). סיבה טכנית אפשרית נוספת היא שמדובר בהבדל הנובע ממבנה השאלון. מכיוון שבשאלון הוצגה מוקדם יותר השאלה עד כמה הנשאלים מרגישים ישראלים אמיתיים, ייתכן שהייתה לכך השפעה על תשובתם המאוחרת יותר בנושא הזהות.

השנייה, והחשובה יותר: השינוי המשמעותי השנה הוא תוצר של השיח סביב מערכות הבחירות, ההשתתפות הניכרת של בוחרים ערבים בימי הבחירות, הנוכחות הבולטת של המפלגה המייצגת את רוב הבוחרים הערבים (הרשימה המשותפת)6 בזירה הפוליטית, כולל בניסיונות להרכבת קואליציה ותמרונים פרלמנטריים נוספים, ועל זה אפשר להוסיף גם את הבולטות של אנשי רפואה ערבים בתקופת משבר הקורונה. הרבה דובר ונכתב השנה על תקופת הבחירות 2020-2019 כנקודת מפנה בנכונותם של הערבים להנכיח את עצמם בזירה הפוליטית הלאומית.7 ייתכן שסקר המכון מעיד על השינוי הזה ועל האופן שבו הוא מעצב מחדש גם את התודעה של ערביי ישראל.

השתתפות של ערביי ישראל במערכת הפוליטית היא כמובן מגמה רצויה. עם זאת, אין בה כדי להסיר מסדר היום כמה מהמכשולים המקשים על הנציגות הפוליטית המשמעותית המייצגת אותם לחבור למפלגות המייצגות את הרוב היהודי למבנים קואליציוניים מלאים, או אפילו רופפים (תמיכה מבחוץ). משימתם של חוקרי החברה הישראלית הייתה כמובן פשוטה בהרבה אם כל הנתונים בכל משאלי דעת הקהל היו מצביעים בכיוון דומה, אולם זה אינו המצב. גם בסקר המכון של 2020, בצד הזינוק החד בשיעור הערבים המעידים על זהותם כישראלית, ואומרים שהם מרגישים ״ישראלים אמיתיים״ (כשני שלישים, אם לחבר את המרגישים כך במדיה מסוימת ובאופן מלא), ניתן להבחין באבני נגף להשתלבות מלאה של המיעוט בחברת הרוב. השנה, סימן כזה ניכר היטב במענה של לא יהודים לשאלה האם בהר הבית עמד אי פעם בית מקדש יהודי.

זו שאלה טעונה מאוד במסגרת הכוללת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני משני הצדדים. הן ״הכחשת הזיקה ההיסטורית של היהודים לבית המקדש, לכותל המערבי ולעיר בכללותה, מצד גורמים מוסלמיים דתיים ורבים אחרים״ והן ״מן הצד היהודי, אי–הכרה בחשיבות ירושלים למוסלמים טרם הופעתה של הציונות״.8 מבלי להידרש לשאלות של ממצאים ארכאולוגיים וראיות היסטוריות, ברור כי רוב מוחלט של היהודים בישראל (ובעולם) מאמינים שבית מקדש יהודי עמד על הר הבית. אמונה זו חוצה מחנות פוליטיים ואינה מושפעת מעמדות הנוגעות לפתרון הרצוי לסכסוך. בעיני היהודים המקדש הוא עובדה היסטורית, שהכחשתה (שהתגברה בעשורים האחרונים)9 היא מעשה שאין להבינו אלא כניסיון לקעקע את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. כך, כאשר הכחשה זו באה מפיהם של מנהיגי הרשות הפלסטינית, וכך ללא ספק גם כאשר היא ניכרת בדעת הקהל של ערביי ישראל.10

כמחצית מבין הלא יהודים בישראל, ורוב ניכר מבין המוסלמים (59%) סבורים כי לא היה בית מקדש יהודי על הר הבית. עוד כשליש אומרים שאינם יודעים, קרי, אינם משוכנעים שהיה אך גם אינם מכחישים שהיה (נתון זה עשוי לרמז על פוטנציאל חינוכי לפחות בנוגע למי שטרם גיבשו עמדה). מקרב הנוצרים והדרוזים שהשיבו לסקר (שיעורם נמוך, כך שהאפשרות לבעיית דגימה קיימת) כמחצית השיבו שאינם יודעים, ושיעור המכחישים במפורש את קיומו של בית מקדש כרבע.

הקודם
הבא