2020 Annual Assessment

המכון למדיניות העם היהודי מקיים פרויקט יסוד על יחסי דת ומדינה בישראל. מטרת הפרויקט – להגדיר ולהציע תפיסה, מודל וקווי תיחום משופרים לניהול ממשק היחסים בין דת ומדינה בישראל. זאת, מתוך התייחסות פרטנית למספר סוגיות קריטיות להתנהלותו של ממשק זה ובחינת הזיקות ויחסי הגומלין ביניהן.

את הפרויקט מובילים השופטת מרים נאור, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון, ותא״ל (במיל.) מייק הרצוג, עמית בכיר במכון, ומשתתפים בו עמיתי המכון הבכירים ד״ר ענבל הקמן וד״ר שלמה פישר.

רקע


אבותיה המייסדים של מדינת ישראל כוננו אותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. איפיון זה מכיל הן את צביונה היהודי של המדינה הבא לידי ביטוי בשדות הלאום, הדת והתרבות, והן את היותה מדינה המקיימת שוויון אזרחי ופוליטי בין כלל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. בהעדר חוקה, בשנות התשעים של המאה העשרים עוגנו זכויות היסוד האזרחיות בשני חוקי יסוד, חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ב-2019 נוספה לאלה חקיקה העוסקת בזהותה הלאומית של ישראל במסגרת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עוד מראשית ימי המדינה ברור היה שקיים מתח פוטנציאלי מובנה בין שני חלקי המשוואה ה"יהודית-דמוקרטית" וגם בתוכם. מדובר גם במתח פנימי בגבולות מדינת ישראל – בין הרוב היהודי לבין המיעוט הלא יהודי, ובין זרמים יהודיים שונים – וגם, וביתר שאת בשנים האחרונות, ביחסים בין ישראל לבין התפוצות (בשאלות מרכזיות כמו גיור ויחס המדינה לזרמים הלא אורתודוכסים, כפי שהודגם בעיסוק המתמשך בהסדר המכונה ״מתווה הכותל״). במסגרת מתח זה עומדות למבחן השאלות העוסקות במשקל היחסי של מרכיבי הדת, הלאום והתרבות בהגדרת “יהודית”, ובתוך כך, במעמד הזרמים הלא-אורתודוכסים במרכיב הדתי. שנית (ובזיקה מסוימת לנ״ל), עומדת שאלת האיזון הנדרש לישראל בין היותה ״יהודית״ לבין היותה ״דמוקרטית״. אלה סוגיות טעונות ביותר מבחינה לאומית, ערכית, אמונית, ציבורית ופוליטית בישראל, והן עומדות תדיר במוקד השיח הציבורי בישראל, בתפוצות וזה הנוגע ליחסי ישראל והתפוצות.

ברבות השנים נעשו ניסיונות רבים, הן ממשלתיים והן של גורמי חברה אזרחית, לטפל במתחים הללו ולהציע פתרונות לשיכוכם. אולם נדמה שבכמה היבטים המתחים רק גאו עם השנים, מסיבות פוליטיות, דמוגרפיות ואחרות.

הפרויקט


במוקד הפרויקט עומדת שאלת האיזון הרצוי והאפשרי בין הגדרת מדינת ישראל כ״מדינה יהודית” לבין הגדרתה כמדינה דמוקרטית, והשאלה הנגזרת כיצד לתרגם איזון זה בחיי היומיום של המדינה. ההנחה שביסוד השאלה היא, שהאפיון הייחודי בהגדרת זהותה של מדינת ישראל, ובמרכזו אפיונה של היהדות עצמה כמייצגת ציוויליזציה בעלת מרכיבים רבים השלובים זה בזה, אינו מאפשר את התרת המתח באמצעות הפרדה בין דת ומדינה, כפי שמקובל בכמה מדינות מערביות ובראשן ארה״ב. לפיכך, יש לחפש את הדרך המיטבית שתאפשר למדינה וליהדות, בדגש על המרכיב הדתי שבה, שהוא יסוד מתח עיקרי בחברה, לדור בכפיפה אחת. הנחה מרכזית נוספת ביסוד הפרוייקט היא, שישראל טרם זיהתה את הדרך המיטבית לאיזון כזה, בין השאר בשל לחצים פוליטיים פנימיים, ושהיא צריכה ויכולה לשפר את התמודדותה עם האתגר.

עבודות רבות נכתבו על שאלת האיזון הרצוי בין דת ומדינה. גורמי חברה אזרחית בישראל ניסחו בעבר כמה “אמנות” שזה עניינן (כמו אמנת גביזון-מדן, אמנת כינרת, אמנת מימד-לובוצקי-ביילין ועוד), וכן נכתבו פסיקות רבות של בית המשפט העליון הנוגעות לאיזון זה. גם המכון למדיניות העם היהודי עסק בנושא בעבר מזוויות שונות. ובכל זאת החליט לשוב ולעסוק בו בגין חשיבותו הרבה, הן לישראל עצמה, והן ליחסיה עם יהדות התפוצות ומתוך דאגה מפני הכיוונים שאליהם הוא עלול להתפתח. הכלים הייחודיים של המכון (בסיס ידע עמוק, ניסיון מצטבר ורשת מסועפת של קשרים בישראל ובתפוצות) מאפשרים לו לעסוק בנושא בעמקות וברצינות הנדרשת. השופטת מרים נאור, העומדת בראש הפרויקט, עסקה בו רבות בשבתה על כס המשפט.

הפרויקט שם לו למטרה לעסוק גם ביער וגם בעצים. ראשית הוא בוחן את שאלות היסוד של המתח המדובר ומניח מסד קונספטואלי לדיון, ומכאן הוא מתקדם בהתייחסות לשורה של סוגיות מוקד, שבהן מתבטא המתח ביחסי דת ומדינה, ובהן:

  1. גיור
  2. נישואין וגירושין
  3. השבת במרחב הציבורי
  4. חינוך
  5. שירות צבאי/לאומי/אזרחי
  6. כשרות
  7. יחס המדינה לזרמים הלא-אורתודוכסים בכלל, ובהתייחס לסוגיות אלה בפרט

השאלות המרכזיות שבהן דן הפרויקט הן:

  1. תפיסת היסוד להגדרת יחסי דת ומדינה במדינת ישראל.
  2. מהם מאפייני המינימום של מדינת ישראל כמדינה יהודית/מדינת העם היהודי, שמעבר להם כל אזרח וכל קהילה ינהגו כרצונם? כיצד נכון לשקלל להגדרה “יהודית” את המשקל היחסי של מרכיבי הדת, הלאום והתרבות ואת היחסים ביניהם?
  3. כיצד נכון לאפיין את שער הכניסה לעם היהודי ואת היחס בינו לבין שער הכניסה למדינת ישראל?
  4. האם ועד כמה המדינה אמורה לספק שירותי דת לאזרחים והאם, עד כמה ובאיזו דרך נכון להפריט אותם.
  5. היכן נכון להעביר את קו האיזון בכל אחת מסוגיות המוקד שפורטו לעיל?
  6. מהן זיקות הגומלין בין סוגיות אלה, היכולות לסייע בהסדרה כוללת שלהן?
  7. מה אמורים להיות מעמדה וסמכויותיה של הרבנות הראשית בהסדרה האמורה?
  8. כיצד נכון לעגן או להסדיר את הפתרונות המוצעים להשגת האיזון הרצוי – בחקיקה? החלטות מנהליות? ביקורת שיפוטית? דרך אחרת?
  9. מהו מנגנון הטיפול המיטבי בסוגיות הללו בישראל וביחסי ישראל עם הקהילות בתפוצות?
  10. כיצד ניתן לשפר את תהליך קבלת ההחלטות בישראל בנושאי דת ומדינה כך שיישען יותר על חשיבה אסטרטגית כוללת ופחות (ככל שאפשר) על לחצים פוליטיים?

כוונת המכון לנסות ולהגדיר את האיזון לא רק בין דת ומדינה אלא גם בין הרצוי למצוי. כלומר, להביא בחשבון את אילוצי המציאות הציבורית והפוליטית בישראל, ולחתור לפתרונות שאינם בגדר נטיית לב ומענה להשקפה תיאורטית, אלא לכאלה שיש להם סיכוי להתממש.

בהקשר זה, בשלב הנוכחי של הפרויקט, ולאחר ביצוע של שורה ארוכה של ראיונות, מתקבל הרושם כי בפסיפס העשיר של החברה הישראלית מזה, והדת היהודית עצמה מזה, ניתן למצוא מרחב גמישות שיש בו כדי לאפשר שיכוך של המתח האמור. אולם, מיצויו נמנע בעיקר עקב לחצים פוליטיים, שהם הנותנים את הטון בקבלת ההחלטות בנושאי דת ומדינה ברמה הלאומית. אחת ממטרותיו העיקריות של הפרויקט היא, איפוא, לאפיין מרחב זה ולחפש דרכים למצותו ככל שניתן.

מתודולוגיית העבודה:

  1. איסוף החומר הקיים ממקורות שונים, כולל ממשלתיים, ולימודו.
  2. הגדרת קווים מנחים, עקרונות וקריטריונים לקביעת עמדה בסוגיות הליבה.
  3. שיחות עומק וראיונות, על בסיס שאלות מוקד המתייחסות לכל אחת מסוגיות הליבה, עם נציגים בולטים ממגוון הסקטורים, הזרמים והגישות (נציגי הזרמים השונים, מהחרדים ועד הרפורמים, הממשלה, ארגונים אלטרנטיביים, כגון רבני צהר, הסוכנות היהודית, יהדות התפוצות, אישי ציבור, אינטלקטואלים ועוד), על מנת להכיר רשת רחבה של דעות ונימוקים.
  4. על בסיס ראיונות אלה והעקרונות שיגזור צוות הפרויקט – יגובשו המסקנות ותיכתב העבודה, כולל ניתוח והמלצות מדיניות, וכן הצעה למנגנון הרצוי לקידומן ויישומן.
  5. טרם פרסום הדו״ח וההמלצות יקיימו ראשי הפרויקט פגישות עם נציגים רלוונטיים מהממשלה ומיהדות התפוצות במגמה לדון במסקנות ובהמלצות ובסיכוי ליישמן.

בכוונת המכון להשלים את העבודה עד סוף שנת 2020 ולהציגה לממשלת ישראל ולגורמים ציבוריים נוספים בישראל ובתפוצות העוסקים בנושא זה.

הקודם
הבא