הערכה שנתית 2021

שנות כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ האיצו את תהליך השחיקה בהשפעתו של האתוס הליברלי-דמוקרטי על הסדר העולמי ומוסדותיו. טראמפ לא גילה עניין בשמירת מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי, המקדמת ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא נעדר סנטימנטים לבעלות-בריתה המערביות של ארה"ב, לא גילה ענין בבריתות ובטיפוח מוסדות בינלאומיים, נטש את הסכם הגרעין עם איראן, הותיר תחושות קשות בקרב מנהיגי אירופה ביחס למחויבותו לברית נאט"ו, עזב את הסכם האקלים ועצר את התמיכה בארגון הבריאות העולמי. טראמפ לא הסתייג מעריצים, הביע סלידה מ"האידיאולוגיה של גלובליזם" והעדיף במקומה את "הדוקטרינה של פטריוטיזם". הוא הבהיר שלא יתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות שמפרות זכויות אדם, ולא התנה את תמיכתו בהן ברפורמות דמוקרטיות.

פרק הזמן שחלף מאז חילופי השלטון בארה"ב (ינואר 2021) מלמד כי במספר סוגיות חוץ הנשיא ג׳ו ביידן חותר לסיבוב פרסה מהותי בהשוואה למדיניותו של טראמפ. בסוגיות אחרות, למרות שינויי סגנון ורטוריקה, הוא מוליך מדיניות הממשיכה את זו שהנהיג קודמו. ביידן מבהיר כי הדיפלומטיה האמריקנית צריכה לשוב ולהדגיש ערכים של חירות, זכויות אדם וכיבוד שלטון החוק. הוא טוען כי "השאלה שמגדירה את תקופתנו" כרוכה במאבק בין העולם האוטוקרטי לעולם הדמוקרטי וכי משימתה המרכזית של ארה"ב היא לסייע לדמוקרטיה לנצח. הוא מבטיח לבנות מחדש את שריריו של המחנה הדמוקרטי בעולם, מכריז שארה"ב חוזרת למלא את תפקידה כמובילה בזירה העולמית, מצהיר על מחויבותה להיחלץ להגנתן של בנות-בריתה בנאט"ו (סעיף 5), ומבטיח שארצו תחדש את מעורבותה בארגונים בינלאומיים.

נאמן להבטחותיו, ביידן החזיר את ארה"ב להסכם האקלים; חידש את התמיכה בארגון הבריאות העולמי; פועל לשוב להסכם הגרעין עם איראן; שב למועצת זכויות האדם של האו"ם; מסיר את העיצומים שהטיל טראמפ על בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (שאישר בראשית השנה לפתוח בחקירה נגד ישראל בחשד לפשעי מלחמה); הכיר פומבית ברצח העם הארמני; תוקף את סין על פגיעתה במיעוט המוסלמי האויגורי ובזכויותיהם של תושבי הונג-קונג; מאשים את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בהתערבות בבחירות האמריקניות ב- 2020, ומכנה אותו "רוצח"; מאיים על רוסיה ב"השלכות הרסניות" אם מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבאלני ימות בכלאו (הממשל האמריקני הבהיר כי האיש הורעל על ידי שירותי הביטחון הרוסיים), ומחריף את הסנקציות נגד מוסקבה על רקע תוקפנותה ופגיעתה בזכויות אדם.

עם זאת, כקודמו, גם ביידן מעניק עדיפות לאתגרי הפנים של ארה״ב, ומבקש לרתום את מדיניות החוץ לסייע לפתרון המצוקות שבבית. גם הוא מבקש להשיב את החיילים האמריקנים עוד השנה מעיראק ומאפגניסטן. אלא שביצוע כושל של הנסיגה מקאבול באמצע חודש אוגוסט עלול להוביל להשלכות ארוכות טווח. מראות של אפגנים המנסים להיאחז במטוסי הפינוי האמריקנים ונופלים מן המרומים אל מותם הביאו לאנאלוגיה רווחת בין נסיגה זו לבין תמונת הנטישה האמריקאית המשפילה מסייגון ב-1975. בשורה התחתונה, לאחר 20 שנות מעורבות באפגניסטן, 2300 חיילים אמריקנים הרוגים ומעל לטריליון דולר שהושקעו בכיבוש ובשיקום, הטליבאן השתלטו על המדינה. הצבא האפגני, שהוכשר וצויד על ידי ארה"ב, התפוגג כלא היה. ההבטחה של ביידן כי ארה"ב חוזרת למלא תפקיד מוביל בזירה הגלובלית וכי סוגיות של דמוקרטיה וזכויות אדם יקבלו דגש מחודש במדיניות החוץ האמריקנית, הועמדה בסימן שאלה מהדהד. הוואקום האסטרטגי במזרח התיכון על רקע תהליך הנטישה האמריקנית, לא נעלם מהערכת המודיעין שהוגשה לנשיא במחצית אפריל, ולפיה סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה מייחסות לארה"ב חולשה "ומפגינות יכולת וכוונה לקדם את האינטרסים שלהן על חשבונה של ארה"ב ובנות בריתה." התמונות הקשות של הנסיגה מאפגניסטן עשויות להעצים מגמה זו.

כמנהיג ריאליסט, המנוסה בשקלול מאזני הכוחות הבינלאומיים, ביידן אינו משלה את עצמו שהסדר העולמי יכול להתנהל תחת הגמוניה אמריקנית בלעדית, וחותר לניהול מושכל של התחרות הבין מעצמתית. מזכיר המדינה אנטוני בלינקן הגדיר גישה זאת כך: ארה"ב "תהיה תחרותית כאשר היא צריכה, משתפת פעולה כאשר היא יכולה, ולוחמנית כאשר היא חייבת". מול האתגר שמציבות סין ורוסיה בפעילותן להרחבת אזורי ההשפעה שלהן, ביידן פועל לחזק בריתות אזוריות כנאט"ו וה-Quad (ארה"ב, יפן, אוסטרליה, והודו), המכוון להציב מחסום למאמצי סין להשתלט על ים סין הדרומי. שאיפתו של ביידן לגייס את אירופה לצדה של ארה"ב בהתמודדות מול סין ורוסיה אינה קלה למימוש. המדינות האירופיות לא מקלות ראש בעוצמה ובקלפים הגיאופוליטיים שבידי שתי אלה. 139 מדינות נעשו עד עתה חברות ביוזמת "חגורה ודרך" של סין,1 ומבטאות בכך את הכרת העולם בעוצמתה הכלכלית וברצונו לעשות עמה עסקים. השיקול הכלכלי עומד גם ביסוד התעקשותה של גרמניה לקדם את פרויקט צינור הגז נורד-סטרים 2 עם רוסיה, תוך התעלמות ממורת רוחה של וושינגטון. גרמניה אף הצליחה לשכנע את ביידן לא להפעיל את איום הסנקציות על משתתפות הפרויקט (מאי 2021).

בדומה לקודמו טראמפ, גם ביידן רואה באתגר שמציבה סין, שהולכת ומתעצמת כלכלית וצבאית, את הגורם המארגן של מדיניות החוץ האמריקנית. סין מתמודדת עם הסנקציות שמטילה וושינגטון באמצעות צמצום של תלותה הכלכלית בארה"ב. מהלך זה עלול לשחוק במרכיב התלות הדדית שתרם ליציבות היחסים בין שתי המעצמות. ביידן מציג אמנם את העימות מול סין (ורוסיה) כמאבק בעל משמעות אידיאולוגית – הדמוקרטיה נגד האוטוקרטיה – אך הוא יודע כי ככול שארה"ב תנקוט במהלכים קשוחים נגד התנהלות סינית ורוסית שמנוגדת לנורמות ליברליות-דמוקרטיות, כך היא תזכה מהן לפחות נכונות לשיתוף פעולה בהתמודדות מול אתגרים גלובליים: מגפת הקורונה, סחר חופשי, תפוצת נשק גרעיני, התחממות כדור הארץ, הרגעת מוקדי סכסוך וכדומה. ביידן מודע היטב לכך שהפתרונות, שאותם הוא מבקש לקדם מול אתגרים אלה, מחייבים שיתוף פעולה והכרה בעוצמתן של בייג'ינג ומוסקבה. ביטוי לכך הוא צעדו המהיר, מיד לאחר השבעתו, להאריך בחמש שנים את הסכם START האמריקאי-רוסי להגבלה הדדית של טילים גרעיניים.

הקודם
הבא