הערכה שנתית 2021

בשנה שעברה, דיווחנו על עלייה דרמטית בשיעור הערבים בישראל המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלי״ וירידה חדה מקבילה בשיעור המגדירים את זהותם ״פלשתיני״.2 נתון זה לא חזר על עצמו השנה, מסיבות שאינן לחלוטין ברורות, וייתכן שנובעות מהבדלים מתודולוגיים בדגימה. רמת השותפות בין יהודים ולא יהודים בישראל עלתה השנה לשיח הציבורי במסגרת מערכת בחירות נוספת. במידה רבה, מערכת בחירות זו ניתצה הרגלים ישנים כאשר הוכיחה שישנה אפשרות מעשית לחברות של מפלגות ערביות בקואליציה. במקביל להתפתחות זו, נרשמה השנה התפרצות אלימה של ערבים, בעיקר בערים מעורבות, בזמן מבצע שומר החומות בעזה. התפרצות זו חידדה מאוד את המתח בין יהודים לערבים, בדיוק בעת שבה הוקמה קואליציה פוליטית שיש בה יהודים וערבים.

דיון עיקרי בהקשר ליחסי יהודים וערבים עסק בשאלת השותפות והמעורבות הפעילה של ערבים בשדה הפעולה הפוליטי. בעשורים האחרונים חלה ירידה הדרגתית ומשמעותית מאוד בהצבעת ערבים למפלגות ״יהודיות״ ומעבר שלהם לתמיכה כמעט בלעדית במפלגות המזוהות עם המגזר הערבי. על כן, עיקר הדיון התנהל בין מפלגות הפונות ישירות למצביעים הערבים. המפלגה המרכזית של המגזר, הרשימה המשותפת, אותגרה על ידי מפלגת רע״מ, המזוהה עם הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית. באופן מסורתי, המפלגות הערביות מוצאות את עצמן, הן מאונס והן מבחירה, מחוץ למקח וממכר להקמת והבטחת יציבות של קואליציות. אך רע״מ (וגם ראשי ערים ערבים שהתבטאו בנושאים אלה) ביקשה להתנהל כמפלגה שמוכנה לסחור בתמיכתה תמורת שמירה על אינטרסים חשובים של בוחריה. במיוחד מדובר על טיפול ממוקד ויסודי בבעיית האלימות במגזר הערבי, וכן בהפניית תקציבים לחינוך, בינוי ובריאות. גישה זו הביאה בסופו של דבר לצירופה של המפלגה לממשלה החדשה. רע״מ, שלה ארבעה חברי קואליציה, היא מפלגה שללא קולותיה הקואליציה תחדל מלהתקיים ועל כן מחזיקה בכוח רב.

בסקר המכון של 2021, כמה חודשים לפני הקמת הממשלה, נשאלו הן יהודים והן לא יהודים האם הם רואים ״עתיד משותף״ לכלל הישראלים, יהודים וערבים, וכן האם הם חשים ״קרבה״ לכלל הישראלים, יהודים וערבים. תשובות היהודים לשאלה זו מתפלגות באופן מובהק על פי מחנה פוליטי, כאשר תחושת השותפות גבוהה יותר ככל שההגדרה העצמית נוטה לשמאל. בקרב הלא יהודים ניכרת הסכמה גבוהה מאוד להיגד השותפות בקרב משיבים דרוזים.

בבחינת הפערים בין יהודים בתשובה לשאלות ה״שותפות״ וה״קרבה״ אפשר להבחין בתופעה מעניינת, בעוד שכמעט מחצית מהמשיבים (49%) נותנים את אותה תשובה לשתי השאלות, ישנו שיעור משמעותי (25%) שניכר בהם מה שבחרנו לכנות “התקשרות מהוססת״. מדובר ביהודים שיחסם ל״שותפות״ חיובי יותר מאשר ל״קרבה״, כאשר ההבדל ההוא כמעט תמיד דרגה אחת בסולם. לדוגמה: אם הם ״מאוד מסכימים״ עם הטענה שיש ״עתיד משותף״, הם רק ״די מסכימים״ שישנה ״קרבה מיוחדת״; אם הם ״די מסכימים״ שיש ״עתיד משותף״, אזי הם ״לא כל כך מסכימים״ שישנה ״קרבה מיוחדת״ – וכן הלאה. ייתכן שההסבר להורדת הדרגה משותפות לקרבה היא מצד אחד בהכרה של יהודים שהערבים כאן כדי להישאר והשותפות הכרחית, ועם זאת קושי להפוך את השותפות לקרבה שיש בה מימד רגשי. בקרב הערבים לא ניתן להבחין בתופעת ה״התקשרות המהוססת״. 60% מהם השיבו על שאלת השותפות והקרבה את אותה תשובה.

בעוד הממשלה החדשה מקדמת שיתוף פעולה יהודי-ערבי בתחומים שונים, המאורעות בישראל בתקופת מבצע ״שומר החומות״ הציפו מתח מחודש ביחסים. היו שראו בו מהלך שעיקרו התפרצות של תסכול חברתי-כלכלי. אחרים נטו לפרש אותו כמהלך דרמטי עד כדי הצהרה של המפגינים כי מבחינת הערבים ״זמנה של החלוקה המלאכותית בין ערבים ׳ישראלים׳ לערבים ׳פלסטינים׳ תם. לפיכך, מאורעות הדמים של מאי 2021 מחדדים את הצורך בהפנמה מהצד הישראלי כי העיסוק בגבולות 1967 הוא מלאכותי. מבחינת הפלסטינים, ובכלל זה הפלסטינים אזרחי ישראל. הנושא היה תמיד ונותר גבולות 1948״.3

עם זאת, סקרים שנערכו זמן מה לאחר המהומות, לא לימדו על תפנית דרמטית בעמדות יהודים וערבים. 43% מהיהודים גורסים כי הם רואים באזרחי ישראל הערבים “מי שיש לכבדם, אך גם לחשוד בהם”; 31% רואים בהם אזרחים שווים; 20% אויבים בפוטנציה

ו-6% אזרחים שאינם שווי זכויות. רוב הציבור היהודי (64%) סבור כי הממשלה צריכה להשקיע באזרחי ישראל הערבים.4 סקר שנערך סמוך למהומות מצא כי בקרב הערבים ישנה נכונות רבה יותר להניח שהפורעים, הן ערבים שיזמו את האירועים, והן יהודים שהגיבו באלימות, הם מיעוט קיצוני שאינו מבטא את הלך הרוח הכללי. בקרב היהודים, יש הסכמה שהפורעים היהודים היו מיעוט קטן, אך אין הסכמה שזה המצב גם ביחס לפורעים הערבים. שמונה מכל עשרה יהודים הסכימו שהפורעים היהודים הם מיעוט קיצוני. ארבעה מכל עשרה הסכימו שגם הפורעים הערבים הם מיעוט קיצוני.5

הקודם
הבא