אנטישמיות

יום הזיכרון לשואה

Credit: Tulio Bertorini, CC BY-SA 2.0

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום אֵבֶל, שבו אנו מעלים את זיכרונם של שישה מיליון יהודים, בהם כמיליון וחצי ילדים, אשר יחד עם מיליוני קורבנות אחרים של האכזריות הנאצית נרצחו בין השנים 1933-45, חולקים כבוד ל-330,000 הניצולים החיים עדיין בעולם, שליש מהם בישראל, ומבינים עד כמה היעדרה של מדינה יהודית, שיכלה להמציא מקלט ליהודי אירופה, תרם באופן ישיר לשואה.

השואה כלל לא היתה בלתי נמנעת. השואה היא הדוגמה הטרגית ביותר בהיסטוריה למה שקורה כאשר אנשים וממשלות מגלים אדישות אל מול פני הרוע. בתקופה בה היו רמות גבוהות של אנטישמיות, ארצות הברית והעולם המערבי גילו אדישות. הנשיא רוזבלט לא רצה שמלחמת העולם השנייה תיתפס כמלחמה למען היהודים, שעליהם ניתן היה לוותר, כפי שבני דתות ומיעוטים אתניים אחרים הם קורבנות לרצח עם במאה ה-21. יעדו המקורי של היטלר היה להפוך את גרמניה ל- judenrein, חופשית מיהודים, אולם ליהודים לא היה לאן ללכת. היטלר התקדם בצורה שיטתית ומחושבת, צעד נורא אחר צעד נורא, בודק את תגובת הציבור הגרמני והעולם, וכשראה שאין תגובה, המשיך אל הפתרון הסופי.

הוא קיבל איתות ברור שלעולם לא איכפת מיהודים, ואף אמר זאת בפומבי. בוועידת אוויאן, ב-1938, שנערכה ביוזמת ארצות הברית, בהשתתפות יותר מ-30 מדינות, ומטרתה היתה למצוא פתרון לסבלם של הפליטים היהודיים מגרמניה, ארצנו סירבה להוביל את המאמץ על ידי ביטול מכסות ההגירה הנוקשות. במאי 1939 ביקשה האונייה "סיינט לואיס", ובה למעלה מ-900 פליטים יהודיים מגרמניה, לעגון בנמל מיאמי. אחרי המתנה של שלושה ימים, הבקשה נענתה בסירוב.

ארצות הברית לא הטילה סנקציות כלשהן על גרמניה הנאצית, אלא רק לאחר שנכנסה למלחמה.

הנשיא רוזבלט וידידו הקרוב, השופט היהודי פליקס פרנקפורטר, התייחסו בזלזול לדו"ח שהוגש להם על ידי עד הראייה האמיץ, הדיפלומט הפולני יאן קארסקי, שסיכן את חייו כאשר נכנס לגטו וארשה. ארתור הייז סולצברגר, המו"ל היהודי של העיתון "ניו יורק טיימס", הורה לעורכי העיתון לקבור ידיעות על השואה. רוב מנהיגיה של יהדות ארצות הברית סירבו להפעיל לחץ על רוזבלט, מחשש שלחץ כזה יגביר את האנטישמיות.

עוזר מזכיר המדינה, ברקינרידג' לונג, הורה לקונסוליות האמריקניות באירופה לעשות כל שבידן כדי לעכב את כניסתם של יהודים לארה"ב, וכך לא נעשה שימוש במיליון אשרות כניסה פנויות במהלך המלחמה.

עוזריו של שר האוצר היהודי הנרי מורגנטאו הביאו לו בשנת 1944 דו"ח שכותרתו "ההסכמה בשתיקה של המימשל הנוכחי לרצח היהודים". בעקבות זאת הקים רוזבלט את המועצה למען פליטי המלחמה, שהצילה ממוות רבבות יהודים, בשיתוף פעולה עם אנשים אמיצים דוגמת ראול ואלנברג, אולם מאוחר מכדי להציל יותר.

כאשר שוחררו מחנות ההשמדה, זוועות הנאצים צולמו לראשונה והועברו לידיעת העולם בפקודתו של המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, דווייט אייזנהאואר (לימים נשיא ארה"ב), ויש לזקוף זאת לזכותו. אולם הממדים הנוראים של השואה עדיין לא הובנו. השואה הפכה לעניין בעל חשיבות משנית, כאשר תשומת הלב של ארה"ב והעולם המערבי התמקדה במלחמה הקרה נגד ברית המועצות. רק מעטים מן הפושעים הנאצים נשפטו בנירנברג, וכמה נאצים בכירים גויסו על ידי שירותי המודיעין האמריקניים למאבק נגד הסובייטים. יהודים שניסו לקבל בחזרה את בתיהם ועסקיהם שהוחרמו גורשו, או אף נרצחו, בפולין ובליטא, וחוקים שנחקקו במערב אירופה בתום המלחמה, במטרה להחזיר ליהודים את רכושם, התגלו כלקויים.

ניצולים רבים הועברו אל מחנות עקורים מטונפים. נציגו של הנשיא טרומן קבע: "דומה שאנו מתייחסים אל היהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, אלא שאנו איננו משמידים אותם." הבריטים, שעדיין שלטו בארץ ישראל, מנעו מכ-50,000 ניצולים להיכנס לארץ, והחזיקו אותם במחנות בקפריסין. חלקם שהו שם במשך קרוב לחמש שנים. אולי ויזל, עד ראייה לתופת של אושוויץ, עשה במשך שנים רבות מאמצים לפרסם את ספרו הקלאסי, לילה, שיצא לאור רק בשנת 1962.

אולם לא ניתן היה להסתיר לנצח את ממדיה מעוררי הפלצות של השואה, למרות שהפעולות שנעשו במטרה לטפל בתוצאותיה היו איטיות ורבות תלאות. משפטו של אדולף אייכמן, שהחל בירושלים לפני 60 שנה בדיוק, בעקבות לכידתו הדרמטית בארגנטינה על ידי סוכני המוסד של ישראל, הציג לעולם את פני הרוע ואת ממדי הרצח של העם היהודי.

אני גדלתי באטלנטה, ג'ורג'יה, בבית ספוג יהדות, עם אב ושני דודים ששירתו בצבא, אולם מעולם לא התקיימה בבית שיחה אודות השואה, ומעולם לא פגשתי ניצול שואה. התעמתותי עם השואה התרחשה לאחר שעזבתי את סגל הבית הלבן של הנשיא ג'ונסון ונתמניתי למנהל המחקר במערכת הבחירות של סגן הנשיא יוברט האמפרי כנגד ריצ'רד ניקסון, כאשר פגשתי אדם שעבד איתי בשם ארתור מורס, שזמן קצר קודם לכן פירסם ספר פורץ דרך בשם While Six Million Died (פורסם בעברית תחת השם "והעולם שתק"), שחשף את מה שהנשיא רוזבלט ידע על ההשמדה, ולא הגיב בפעולה כלשהי. בשבילי, זה היה זעזוע, משום שהערצתי את רוזבלט, ונדרתי כי אם אי פעם תינתן לי ההזדמנות, כמשרת במימשל האמריקני, להסיר ענן זה, המעיב על ההיסטוריה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, כאשר חייליה האמיצים של ארה"ב מילאו תפקיד מכריע בניצחון, אולם ממשלתה כמעט שלא עשתה מאומה להצלת היהודים. ספרו של מורס סימן את הדרך למבול של ספרים מאת היסטוריונים מכובדים והפקות דוקומנטריות, כגון הסדרה "שואה" של NBC משנת 1978, "שואה" של קלוד לנצמן משנת 1985, וכן סרטים כגון "בחירתה של סופי" ו"רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג. משנת 1993.

מעבר לספרים ולסרטים, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המלחמות, נוצר תהליך ייחודי, שבו מדינה שהתעללה באזרחיה ובאזרחי הארצות שכבשה, הסכימה לפצות ניצולים, בכל מקום בו הם חיו. בספטמבר 1951 קיבל הקנצלר הראשון של גרמניה לאחר המלחמה, קונראד אדנאואר, אחריות "על הפשעים הזוועתיים שבוצעו בשמו של העם הגרמני". חודש לאחר מכן הקימו 23 ארגונים יהודיים שכונסו על ידי נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, את "הוועדה לתביעות חומריות נגד גרמניה" (או בקיצור "ועדת התביעות"), ובהסכם היסטורי שנחתם בלוקסמבורג בספטמבר 1952, הסכימו מדינת ישראל, שיוצגה על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, וממשלת מערב גרמניה, על תשלום פיצויים ישירים או באמצעות ועדת התביעות לניצולים. מאז ועד עתה שילמה גרמניה לניצולים יותר מ-80 מיליארד דולר. אני התמניתי לנושא-ונותן מיוחד בשנת 2009, יחד עם רומן קנט וצוות של ניצולי שואה מישראל, פולין והממלכה המאוחדת, ואנו הרחבנו מאוד את הזכויות לקבלת פיצויים, והשׂגנו יותר מ-9 מיליארד דולר בתגמולים לניצולי שואה בעלי הכנסה נמוכה, על ידי גימלאות חודשיות גבוהות יותר באופן דרמטי, תשלומים ל"קרן הפיצוי על הסבל", תוספת תשלום מיוחדת לניצולים מברית המועצות לשעבר, הגדלת ההקצבה לטיפולים סיעודיים בבית מ-34 מיליון אירו בשנת 2009 ל-554 מיליון אירו בשנת 2021, ולפני שבועות מעטים – תוכנית חדשה בת 11 מיליון אירו למטרת סיוע לניצולים עניים לקבל חיסון מפני נגיף הקורונה.

בנוסף לוועדת התביעות הובלתי מאמץ ייחודי במשך שמונה שנותי במימשל קלינטון ולאחר מכן במימשל אובמה, להשגת פיצויים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לניצולי שואה וליורשי הקורבנות, מחברות פרטיות, בגין הנזק והסבל שהן גרמו לאזרחים, ברובם יהודים, בתקופת מלחמת העולם השנייה. השואה היתה לא רק רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית, אלא גם השוד הגדול ביותר, ורק חלק קטן מהרכוש הנשדד הוחזר לבעליו. בתמיכתם המלאה של הנשיאים ושל מזכירי המדינה, ניהלנו בארצות הברית מו"מ על יישוב תביעות ייצוגיות נגד בנקים שווייצריים וצרפתיים, שהחביאו כספים יהודיים שהופקדו אצלם, חברות גרמניות ואוסטריות שהשתמשו בעבודת כפייה (כולל, לראשונה, תשלומים לעובדי כפייה לא-יהודיים מפולין, וחברות אחרות ממרכז וממזרח אירופה); חברות ביטוח אירופיות, שסירבו אחר המלחמה לכבד פוליסות; ממשלת צרפת, שהובילה יהודים על מסילות הברזל שבבעלות הממשלה; השבה או פיצוי בגין רכוש פרטי וקהילתי (בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, מרכזים קהילתיים, אפילו בתי קברות); ועקרונות וושינגטון משנת 1998 בדבר שכיות אמנות שהוחרמו על ידי הנאצים והצהרת טרזין, אשר הובילו להשבה או לפיצוי בגין אלפים מבין 600,000 יצירות האמנות שנבזזו על ידי הנאצים, ולגימלאות לניצולים מאוסטריה ומפולין בכל מקום שבו הם מתגוררים כיום.

ועל אף כל זאת, עלינו לחוש בושה ביום השואה, על כך שלפחות 50% מניצולי השואה החיים כיום בעולם הם עניים, או על סף העוני; כ-90% מ-44 אלף היהודים בברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה; 30% מ-55 אלף הניצולים בארצות הברית (40% מהם בעיר ניו יורק); ו-35% מכלל 150 אלף החיים במדינה היהודית, ישראל. אסור להשלים עם כך שאלה שסבלו נוראות כאלה בצעירותם יחיו את שנותיהם האחרונות בצורה כה עלובה.

בישראל יש יחס דו-ערכי כלפי ניצולי השואה החיים בה. כשמושמעת הצפירה בערב יום השואה, הארץ כולה דוממת. "יד ושם" הוא עדות מרשימה על השואה. אולם בשנים קודמות נערכו הפגנות של ניצולי שואה, במחאה על הגימלאות הבלתי-מספיקות הניתנות להם.

אולם המילה האחרונה אודות השואה חייבת להתמקד בזיכרון, לא בכסף. הזיכרון חשוב עתה יותר מאי-פעם, כאשר האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה במערב, והידע על השואה פוחת והולך. הניצולים, עדי הראייה, הולכים לעולמם בקצב של 6% כל שנה. סקר שנערך לא מכבר בקרב ילידי שנות ה-80' וה-90' של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21 הראה כי קרוב למחצית מהם לא יכלו לנקוב אף בשמו של אחד מבין יותר מ-40,000 מחנות הריכוז, מחנות ההשמדה או הגטאות שהוקמו בתקופת מלחמת העולם השנייה ; 56% לא ידעו לזהות את אושוויץ; 63% לא ידעו כי שישה מיליון יהודים נרצחו; וממצא מפתיע ומזעזע כאחד – 11% אמרו כי היהודים הם האשמים בשואה. כמחצית מהם נחשפו להכחשת השואה או לסילופה בפלטפורמות הרשתות החברתיות שלהם. אך יש גם ממצא חיובי – קרוב לשני שלישים מן הנסקרים אמרו כי ידע השואה חייב להיות שיעור חובה בבתי הספר, ו-80% אמרו כי חשוב ללמוד אודות השואה.

הצורך לשַמֵּר את זיכרון השואה הוא שגרם לי להמליץ לנשיא קרטר על הקמת ועדה נשיאותית לעניין השואה, בראשותו של אלי ויזל. ועדה זו הציעה להקים את המוזיאון האמריקני לשואה. מאז פתיחת המוזיאון בשנת 1993, ביקרו בו יותר מ-50 מיליון איש, כ-90% מהם לא-יהודים. בישראל, "יד ושם" הוא המקום מס' 2 (אחרי הכותל המערבי) שבו מבקרים תיירים. מספר המבקרים בו, מאז פתיחתו ב-1953, הוא כמיליון איש לשנה.

בינואר 2000, בתפקידי כסגן שר האוצר, שיתפתי פעולה עם ראש ממשלת שבדיה, גוראן פרסון, בייסוד הארגון שהפך לברית לזיכרון השואה, בו חברות למעלה מ-30 מדינות, המקדמות את החינוך על השואה בבתי הספר שלהם. למרבה הצער, רק 17 מבין 50 מדינות ארה"ב מחייבות להכניס את לימוד השואה כשיעור חובה, אחרות כוללות זאת כשיעור בחירה. בשנת 2020 עבר בקונגרס החוק "לעולם לא עוד", שאישר תקציב בסך 10 מיליון דולר למוזיאון לזכר השואה בוושינגטון, שמטרתם לתת ברחבי ארה"ב מענקים לקידום החינוך על השואה. ובמו"מ שקיימה לאחרונה ועדת התביעות עם גרמניה, הסכימה ממשלת גרמניה לממן חינוך לשואה ברחבי העולם באמצעות ועדת התביעות, החל בשנת 2020, והמימון יוגדל ל-18 מיליון אירו בשנת 2023.

אולם אין די בחינוך בדבר מה שקרה בשואה. ביום השואה הנוכחי מחויבים אנו ללמוד ולהפיק את הלקחים מן השואה לגבי פעולותינו אנו במאה ה-21. בישראל, משמעות הדבר היא כי כל היהודים יכבדו אלה את אלה, ללא הבדל בהשתייכותם לזרמים דתיים כאלה או אחרים. ב-1939, בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, היו בעולם 17 מיליון יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-2 מיליארד נפשות; כיום יש רק 14.7 מיליון יהודים בעולם המונה כ-7 מיליארד נפש. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מפורדים. כאשר מנגלה ערך את ה"סלקציות" שלו באושוויץ, הוא לא הבחין בין אורתודוקסים, רפורמים או יהודים אחרים, והוא לא חקר ושאל מי גייר את הגרים שביניהם.

עלינו להפגין כבוד אמיתי כלפי אלה שנספו בשואה ואלה ששרדו, על ידי סובלנות כלפי השונים מאיתנו, בגזע, בלאום, במגדר או בנטייה מינית, על ידי יחס שוויוני כלפי כל אזרחי ישראל, יהודים כערבים. וגם על ידי שיפור תנאי החיים והמימשל של הפלסטינים החיים תחת שלטונה של ישראל. על ידי קיום דמוקרטיה נמרצת, תוססת, המכבדת את שלטון החוק ואת זכויות המיעוטים, אנו נְגַלֵּם ונממש את לקחי השואה.

ולבסוף, עלינו לקום וללחוץ על ממשלותינו, בעיקר על המימשל האמריקני, להשמיע את דברן ולפעול נגד רצח עם והפרות גסות של זכויות האדם, בכל מקום שהן מתרחשות, כגון שבט הרוהינגה במיאנמר, האויגורים בסין, הכורדים, הסונים ואחרים בסין. הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה טוני בלינקן, שאביו החורג, שמואל פיזאר, היה ניצול שואה, כבר הפכו את זכויות האדם לנדבך מרכזי במדיניות החוץ שלהם. אני תקווה כי כך תנהג גם ישראל.