ספריית מאמרים / ניירות עמדה

הבה נשוחח – דיון בעתידו של העם היהודי

לא זו בלבד שתרבות הוויכוח זוכה לכבוד בנוהג היהודי, אלא שהיא אף מקודשת. ידוע לנו כי הוויכוח אינו מחליש אותנו; להפך – הוא מחזק אותנו. אולם חוששני שכיום, זהו שיעור שעלינו ללמוד אותו מחדש".

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, "Forward", 8 בפברואר 2021

השיח התלמודי מלמד אותנו כי שוב ורצוי שיהודים ישאלו שאלות. ההגדה של פסח מציגה שאלות, לפעמים בצורה פרובוקטיבית. הנשיא ריבלין חושש שההרגל לשאול שאלות הלך לאיבוד – ואין פלא בכך. עתיד בלתי-ידוע מעורר דאגה מטבעו, וכתוצאה מכך הוא מעודד השמעת הצהרות גורפות בדבר אמונה. אולם הניסיון מלמד כי יש מצבים, שבהם מחזיקים באמונות שונות (ובאינטרסים שונים) בכל זאת מגיעים (או נאלצים להגיע) להכרה כי עדיף להם לשתף פעולה. מכאן עולה המסקנה כי יש עקרונות העשויים לאפשר לקהילות ולזרמים יהודיים שונים לשאוף ליעדים משותפים ולהשיגם באופן משמעותי – וזאת אפילו כאשר שוררת ביניהם מחלוקת אודות הנחות יסוד.

  1. להתחיל בחזון משותף. זה נראה בלתי-אפשרי, לנוכח המחלוקות הקיימות כיום בעם היהודי. אך למרות זאת, הצבת עקרון זה במקום הראשון היא מטרה מעשית ובת-ביצוע. ראשית, קשה להימצא בהווה ולהביט אל העתיד. המספר העצום של עתידים אפשריים מהמם אותנו. קל יותר "להימצא" בעתיד ולנוע ממנו אחורה, במגמה להבחין בדרכים אפשריות שיוכלו להובילנו אל הנקודה הרצויה בעתיד.

שנית, אין תכלית בוויכוח על אסטרטגיות, מבלי להבהיר מה הן מיועדות להשיג. הבלבול בין אמצעים לבין יעדים מדגיש את חילוקי הדעות, במקום להדגיש את המשותף. כיצד יירָאֶה עתיד מוצלח? לכאורה, שאלה זו עלולה לדון את הפרויקט לכישלון מלכתחילה, משום שיהודים חלוקים ביניהם על כל כך הרבה נושאים. אולם בעצם, רבות מאי-ההסכמות האלה הן על הצעדים שבדרך, ולמעשה, קיימת הסכמה רחבה למדי אודות היעדים החשובים ביותר (ראו בנספח).
אפשר לבנות לא מעט על בסיסו של חזון משותף.

מה הם מרכיבי הליבה של חזון כזה, וכיצד ניתן להרחיבם ועדיין ליהנות מקונסנסוס רחב? יעדים מוצהרים נוטים מטבעם להיות ממוקדים, מוגבלים וספציפיים: הרחבת החינוך היהודי; חיזוק ביטחונם הפיננסי של מוסדות יהודיים; כינון מודוס ויוונדי בכותל המערבי. [1] אבל מעבר ליעדים ספציפיים, מה יהיה נחוץ על מנת להשיג עתיד מדומיין, שבו ניתן יהיה להשיג את היעדים שהיצבנו לעצמנו?

הבהרתו וביסוסו של החזון כרוכים בעמל רב, אך כדאי להשקיע אותו. כאשר המשתתפים בתהליך מובאים אל מקום שהוא מעבר לנקודות השיח הרגילות שלהם, פוחת הפוטנציאל לפריצת אי-הבנות במועד מאוחר יותר. הפעלה קולקטיבית של דמיונם של משתתפי התהליך גם היא יוצרת חוויה משותפת, צעד ראשון בפיתוח דיון ורשת של קשרים. בהווה, בניסוח מטאפורי, אנו נאבקים אלה באלה, אולם כולנו משולים לתיירים הנוסעים לארץ הבלתי ידועה של העתיד, וכולנו זקוקים זה לעזרתו של זה, על מנת להבין כיצד יכולה וצריכה הארץ הזאת להיראות.

  1. התמקדות בפתרונות, לא בתחזיות. ניסוח של עתיד רצוי מאפשר למשתתפים לשלוח מבט אל ההווה ולפרט את ההבדלים בין ההווה, המציאות הנוכחית, לבין העתיד הרצוי. אילו מוסדות, אינטרסים, מערכות, הרגלים, אמונות ותנאים מונעים את השגת העתיד כפי שהוא נראה בחזון? אילו ויתורים הדדיים יידרשו על מנת להקטין מכשולים אלה?

דיון מורכב זה מחייב אך ורק רשימה מוסכמת של גורמים מכשילים. אין צורך לוותר על אינטרסים, הנחות והעדפות, או לשנותם מן היסוד, על מנת ליצור להם צורה נוחה יותר. איש אינו יכול לחזות מראש את הנתיב שבו יתפתח העתיד. יש לגרום למשתתפים להרגיש שהם מעורבים, ושדעותיהם זוכות ליחס של כבוד, משום שיתכן שהם מחזיקים בחלק מן הפתרון. הדיון יוצא מן החזון המשותף ומתנהל על בסיסו של חזון זה.

כיצד נוכל לצלוח את המרחק המפריד בין היום, ההווה, אל מצב העתיד הרצוי? לשם כך אנו חייבים לחשוב כבר עכשיו מעבר לזמן, להתחיל ליצור עוד היום את המוסדות שייבנו ויְתַחְַזְקוּ את מצב העתיד הרצוי. אולם אותם מוסדות עצמם, ללא הבדל מה מצב המעבר שלהם, חייבים בעת ובעונה אחת גם לתמוך בצרכים ולתחזק ערכי ליבה בכל יום ויום ולאורך כל צעד וצעד של המעבר מן ההווה אל העתיד. צורך זה יוצר ומציג את הקונצפט של תלות בנתיב: ישנם נתיבים רבים מאוד שבהם יכולים אנו להתקדם אל העתיד, אך רק חלק מהם יתאימו לתמיכה במצב חדש, המתאים לחזון שלנו. הבחירה בנתיב היא שתקבע, במידה גדולה מאוד, את תוצאות התהליך.
זוהי הכרה מְפַכַּחַת, אולם הקונצפט של יכולת הסתגלות מרגיע ומשכך לפחות חלק מן החששות. המעבר מן ההווה אל אופק העתיד עלול להתגלות כסוער, גדוש מערבולות, עקב גורמים בלתי-ניתנים לחיזוי מראש, ובהם גם מכשולים וגם הזדמנויות. מה שנדרש הוא להתכונן ולתכנן לקראת שינוי, ולהפיק תוכנית שעוצבה מלכתחילה ובאופן מפורש על מנת לאפשר הסתגלות לנוכח נסיבות העשויות להתפתח.

קונצפציות אסטרטגיות אלטרנטיביות מייצרות תוכניות שונות לפעולה וליישום. בשלב זה, הקונצפציה האסטרטגית צריכה להיות רק מעט יותר מאשר "הרעיון הגדול", השולט על תוכנית מפורטת מסוימת, או על כמה תוכניות מפורטות. פדרציה יהודית עשויה לנסח קונצפציה אסטרטגית מסוימת כדלהלן: "פִּתְחוּ את הדלתות", דהיינו התמקדות ביהודים בקהילה שאינם משוייכים למוסד או לזרם כלשהו, על ידי יצירת שערים (פורטלים) המאפשרים כניסה לחיים היהודיים ותומכים ביצירה ובהגדרה של זהות יהודית. קונצפציה אחרת יכולה להיות "חיזוק מוסדות": מיקוד הפעולה ותשומת הלב באלה המהווים את ליבת החיים היהודיים בקהילה, ועל ידי כך –  הבטחת ההמשכיות והנוכחות הבולטת של גרעין כוח אטרקטיבי לאחרים.
שתי הדוגמאות הנ"ל הן פשוטות – אולי אף פשטניות. כל פדרציה באשר היא מעורבות בפעילויות המתמקדות על "ציבור לקוחות (קליינטורות)" ועל תוצאות רצויות שונות. אולם יהיה זה מועיל להגדיר מלכתחילה, ובצורה נוקשה, קונצפציות אסטרטגיות כאלה. ניתן להפיק מגוון רחב של אלטרנטיבות, ואז לבחון אותן בצורה יותר מפורטת. שום דרך לעתיד הרצוי שאותה מעדיף אחד המשתתפים לא תורד משולחן הדיונים: כולם משתתפים במסע הזה. המשתתפים אינם יריבים. אדרבא, הם מהווים צוות תכנון, השוקל יתרונות שונים תחת תנאים שונים. ביחד, למול אי-הוודאות, הם מרכיבים את לבני הבנייה של כושר ההסתגלות.
3. שימוש בהנחות סותרות לצורך הפחתת הניגודים בעת התכנון. כל קונצפציה אסטרטגית עשויה להוליד תוכנית אחת ויותר. למעשה, כל אחת מהן איננה אלא השערה בדבר השאלה – כיצד להתקדם באופן מיטבי מן היום אל מחר ולהשיג תוצאות רצויות. אולם כל התוכניות בנויות על בסיס של הנחות. תוכניות נכשלות כאשר ההנחות אינן מתאימות למציאות, כפי שהיא נפרשׂת לעינינו. זאת ועוד: הנחות עלולות ליצור יריבות ומרירות. בני אדם אינם טיפשים: הם מבינים כי ההנחות שאותן מניחים בתחילת הדרך יקבעו את התוצאות, ולכן יתחולל ביניהם ויכוח נמרץ אודות היבטים של העתיד שכרגע אינם ניתנים לידיעה.
משום כך, הבה נסכים שלא לכפות הסכמה לגבי הנחות.
ישנן הנחות שמשקלן רב יותר ממשקלן של אחרות. כישלונה של הנחת יסוד מאיים על ישׂימוּתה של התוכנית עצמה. קולן של הנחות נרמזות, או משתמעות, אינו נשמע, ויתכן שאף המתכננים עצמם אינם מבחינים בהן. לעיתים, אם הנחות מסוג זה מוכָחות כשגויות, הדבר מנחית מכת מוות על ישימותה של התוכנית.

על משתתפים העובדים כקבוצה מוטל להכין את כל התוכניות שמולידות הקונצפציות האסטרטגיות, ולקבוע את הנחות היסוד הרלוונטיות לכל אחת מן התוכניות. לאחר מכן יש להעריך את מידת פגיעוּתה של כל אחת מן ההנחות להתפתחויות העשויות להתרחש בעתיד: שפל כלכלי; מלחמה בקנה-מידה גדול שישראל מעורבת בה; תהליך חילוּן גובר והולך בחברה שמסביב; שינויים במדיניות המיסוי; עלייה בלאומנות הפופוליסטית; ירידה בשיעורי הילודה וכו'. לתוכניות שונות יהיו פגיעוּיוֹת משתנות ונטיות משתנות לשגשוג או לכישלון למול אתגרים שונים. חלק מן האתגרים עשויים להיראות כבעלי סיכויים נמוכים, ולכן הערכת הפגיעוּת לגביהם מופחתת. אחרים עשויים להיראות מציאותיים, או להוביל לתוצאות חמורות. על הקבוצה להעריך כל אחד מן האתגרים, ואולי כבר בשלב זה להתחיל לשקול כיצד אלמנטים של מספר תוכניות יוכלו לחזק נקודות פוטנציאליות של חולשה בתוכניות, שאלמלא נקודות אלה היו מועדפות על פני אחרות.

תהליך זה מנטרל, מעצם טיבעו, את המחלוקות. נקודה שהיתה עלולה לעורר ביקורת חריפה, המושמעת מתוך כוונה לסלק מן הדרך את תוכניתו של אחד המשתתפים, תהפוך כעת לתרומה קונסטרוקטיבית. הדובר שהעלה נקודה זו היפנה את הזרקור אל עוד כמה הנחות שיש לשקול, והרי זו משימתה של הקבוצה. (ואולי, שלא במתכוון, העלה מספר שאלות אודות ההנחות שבבסיס התוכנית המועדפת עליו).
בשלב הבא יכולה להתרחש הכלאה (היברידיזציה) של אלמנטים חשובים בתוך מספר תוכניות  מעבר לכך, חשיפתן של פגיעוּיות בהנחות יסוד מרמזת אילו איתותים יוכלו לספק התראה מוקדמת בדבר עתיד המתחולל באופן בלתי-רצוי. אם נוכל להגדיר איתותים כאלה, נוכל גם לשקול שלוש תגובות אפשריות של הסתגלות.  פעולות גידור הן תגובות מתוכננות מראש – פוליסות ביטוח כנגד מצב שבו הנחות יסוד של התוכניות מתגלות כבלתי-נכונות. פעולות עיצוב הן צעדים פעילים שמטרתם ליצור תנאים המקדמים את התוכנית; פרסומת, לדוגמה, היא פעולת עיצוב נפוצה. ואנו יכולים לשלב בתוכנית גם שסתום ביטחון: אנו ניזום תוכנית מסוימת, אך נעבור לתוכנית אלטרנטיבית, במקרה שיתקיימו תנאים מוסכמים מראש.

 

כושר ההסתגלות משיג קונסנסוס לפעולה, מבלי לכפות הסכמה אודות אמונות: אני אסכים לשנות תוכניות, אם העולם ישתנה (משום שאני מאמין כי תנאים אלה, שהוסכמו מראש, לא יתממשו לעולם). ואסכים גם משום שהתנאים שעל פיהם התוכנית עשויה להשתנות פורטו והוגדרו מראש.

אי-ודאות היא הסכנה הגדולה  ביותר המאיימת על קונסנסוס. הכרה בפוטנציאל להפתעה והתכוננות לה מפחיתה את הדאגה בקשר להסכמה על תוכנית. באופן פרדוקסלי, הכרה גלויה באי-הוודאות ושיחה על השלכותיה עשויה לאפשר לעם היהודי לקיים את השיחות הקשות, שבהן תלוי מסלול נתיב התפתחותו בעתיד.

 

נספח: למעשה, יהודים כן יכולים להסכים על כמה דברים (ורובם הם חשובים)

רוב היהודים יסכימו כי…

  • העם היהודי קיים וצריך להמשיך להתקיים
  • אנו חולקים את הדאגה לביטחונם ולרווחתם של יהודים שמעבר למשפחותינו ומעבר לקהילה המקומית שלנו.
  • כל היהודים צריכים להרגיש בטוחים מפני פגיעה פיסית, בין כיחידים ובין כחברי קהילה.
  • יש לשַמֵּר את המורשת, ההגות והתרבות היהודית, ולהעבירן אל הדורות הבאים.
  • יהודים צריכים להיות חופשיים לממש זכויות תלויות אזרחוּת כגון חופש תנועה והיעדר הגבלות כלשהן הנובעות מזהותם כיהודים.
  • ליהודים צריכה להיות היכולת, תחת זהותם כיהודים, לפרסם את אמונותיהם הפוליטיות ולהיות מעורבים בפעילויות פוליטיות בארצותיהם
  • יהודים צריכים להיות חופשיים להיות מעורבים בפעילויות כלכליות חוקיות.
  • יהודים צריכים להיות חופשיים לעסוק בפולחנים ובמנהגים יהודיים.
  • יש לאפשר ליהודים להקים ולהחזיק מוסדות קהילתיים יהודיים.
  • יש ערך למורשת היהודית, והפרספקטיבה שלה מספקת ערך מעבר לגבולותיה של הקהילה היהודית.
  • מדינת ישראל צריכה להתקיים בצורה כלשהי.
  • הדור הצעיר צריך לחיות חיים בריאים, בטוחים, ובעלי משמעות.
  • המדע הוא כלי רב-עוצמה לצורך הבנת העולם, אולם חלק מן הדברים החשובים ביותר בחיים אינם ניתנים להבנה באמצעות המדע.
  • המדע והדת כאחד מהווים כלים לחקר טבעם של המין האנושי ושל העולם בו אנו חיים, אולם בשניהם עלול להיות שימוש לרעה.
  • בעיתות מלחמה, הריגת אזרחים בלתי-לוחמים הינה בו-זמנית בלתי-מוסרית אך לעיתים בלתי-נמנעת.
  • כאזרחים חייבים אנו להתנהג בהתאם לחוקים המוצדקים של הארצות בהן אנו חיים.
  • כל הילדים זכאים לגדול אצל הורים אוהבים במשפחה יציבה, המסוגלת לממן את צרכיהם.
  • הפסקת הריון כלשהי הינה עניין שנדרשת לגביו חשיבה רצינית והחלטה שאין לקבלה בקלילות.
  • אנו מפיקים תועלת ממוסדות שבאמצעותם אנשים יכולים להעלות לדיון נושאים ציבוריים, לפרסם בצורה מלאה את השקפותיהם ותשומותיהם, ולהחליט על מסלולי פעולה מוסכמים במשותף, על מנת לענות על הצרכים הקהילתיים.

[1] חשוב לשים דגש על כך שהצדדים יגיעו למסקנה כי הם יוצאים נשכרים משיתוף פעולה. אם חלקם מאמינים שביכולתם להפיק בעצמם את התוצאות הרצויות להם, הבסיס לשיתוף פעולה ולמשא-ומתן פורה יהיה שביר.