ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מדוע כל כך קשה להסדיר את יחסי דת ומדינה בישראל?

Credit: RICIfoto / Shutterstock.com

שאלת מקומה של הדת במדינת ישראל  אינה נוטשת את הציבוריות הישראלית. מדי כמה שנים מתפתח משבר חדש שמאיים על הקואליציה, ומתכנס צוות של מלומדים שמציעים הצעות ראויות להסדרת הנושא. אולם  שום הצעה אינה מיושמת ,וכל ההצעות נשארות במגרה. מדוע זה קורה? התשובה הפשוטה לשאלה זו היא, לכאורה, הכוח הפוליטי של החרדים. ואולם יחסי דת ומדינה בישראל היו בעיתיים עוד לפני שהחרדים צברו כוח פוליטי ניכר. ישראל מעולם, ובלי קשר לכוח של החרדים, לא הצליחה לגבש הַסְדָרָה כוללת ופורמאלית, מוסכמת על רוב החברה, באופן שהסוגיה הזאת תמצא לבסוף את פתרונה. לדעתי, בישראל יש גורמים סוציולוגיים מבניים ועמוקים המקשים על הסדרה כזאת ומונעים פתרונות מקובלים כמו הפרדת דת מהמדינה או הפרטת הדת.

בראש ובראשונה, הדת היא חלק מהזהות הלאומית הישראלית. ההצטרפות לעם היהודי, גם בהיבטים הלאומיים שלו, עוברת דרך תהליך – גיור- שמרכיב מרכזי בו הוא המרת דת. קשר זה בין דת ולאום קיים גם במישור השלילי  – אי אפשר להיות יהודי אם אתה בן דת אחרת. בעניין זה ישראל דומה להרבה מדינות בעולם, כולל באירופה. למשל, במדינות הסקנדינביות הזהות הדתית (הלותרנית) משוקעת בזהות הלאומית  גם באנגליה, הזהות הדתית האנגליקנית היא חלק מהזהות הלאומית.

הימצאותו של המרכיב הדתי בזהות הקולקטיבית של מדינת ישראל הביאה לייסוד ארגון דתי מדינתי – הרבנות הראשית – כמייצג ומבטא מרכיב זה. יש גם ציפייה שהמדינה תספק שירותים דתיים, כפי שהיא מספקת שירותים מסוגים אחרים. מכאן עולה שלרבנות הראשית, כמו לכל כנסייה מדינתית, יש תפקיד כפול – גם סימבולי וגם מעשי. ואכן רוב הציבור היהודי (86%!) תומך בהמשך קיומה של הרבנות הראשית תוך כדי תיקונים, ורוב ברור תומך במאפיינים יהודים במרחב הציבורי.

שנית, היהדות והאסלאם הן דתות מעשיות וקהילתיות, כלומר דתות של מצוות מעשיות ושל פולחנים, כשלציבור יש בהן תפקיד מרכזי, זאת בניגוד לדתות (כמו הפרוטסטנטיות הנוצרית)המתבססות על אמונתו הפנימית של היחיד.

הפרדת הדת, הגבלתה  למישור הפרטי, והוצאתה מהתחום הציבורי קלה יותר כאשר  הדת נוגעת מלכתחילה בעיקר לתחום הפנימי של היחיד, למחשבתו ולמצפון שלו. לעומת זאת, קשה אם לא בלתי אפשרי, ל"גרש" את היהדות או את האסלאם לתחום הפרט. הציבור, הקהילה והפרהסיה הם זירות של עשייה דתית והן רלבנטיות לדת. לארה"ב, ארץ פרוטסטנטית מובהקת, קל יחסית להפריט את הדת. לישראל הרבה יותר קשה.

שלישית,  בתנאים כאלו יש מדינות כמו טורקיה והודו, שבהן החילוּן בא לידי ביטוי לא בהפרדת הדת מהמדינה ולא בהפרטתה, אלא בשליטה של המדינה או הלאומיות בדת. גם בישראל יש תהליכים הנוטים לכיוון הזה. אולם פתרון זה הופך להיות מסובך בישראל, משום שמבחינתם של ציבורים חשובים, המדינה והלאומיות כשלעצמן הן מקודשות ונתפסות כזירות למימוש דתי. יש למשל, אוכלוסייה לא קטנה (כנראה כמחצית או יותר של האוכלוסייה היהודית) שרואה בסיפוח ויישוב כל חלקי ארץ ישראל השלמה ערך מקודש ומימוש של היהדות. . דוגמא נוספת נוגעת לגורמים שמרניים שרוצים להשאיר את הגיור בידי הרבנות הראשית, ומנמקים זאת בטעמים ממלכתיים. הם טוענים שבמצב שיש מדינה אין להשאיר את הגיור – הכניסה לעם ישראל – לכל מיני גורמים פרטיים, פרטיזניים ומקומיים כפי שהיה בגלות. הגיור צריך להיות בסמכותו הבלעדית של גורם לאומי-ממלכתי מרכזי שמייצג את כלל הציבור במסגרת ממלכתית (ובגלל זה מקודשת) – כלומר הרבנות הראשית.

רביעית, צריך להתחשב בצורה של תהליכי חילוּן בישראל. החוקרים מזהים שני דפוסים נפרדים – הדפוס ה"קתולי" של החילון, שבו כוחות החילון מתארגנים נגד הדת,  והדפוס ה"פרוטסטנטי" שהחילון בא בו לידי ביטוי בתוך הדת, כפלורליזם וריבוי גישות. בצרפת, באיטליה, בספרד ואף ברוסיה נוצרה מציאות של תנועות שהיו לא רק חילוניות, אלא אנטי-דתיות ממש. לעומת זאת, בארצות פרוטסטנטיות, במיוחד בארצות הברית, התפתחה חשיבות הקריאה האינדיבידואלית של כתבי הקודש ומצפונו של המאמין הפרטי, והתוצאה מכך היתה הפלורליזם והסובלנות הדתית, שנחשבו כערכים דתיים ולא רק ערכים אזרחיים.

שורשיו ההיסטוריים של הדפוס המוסדי הישראלי הם במזרח אירופה, שבה היה נהוג בקיצוניות הדפוס ה"קתולי"  (במהפכה הקומוניסטית שרפו כנסיות), והיישוב הארצישראלי ספג את הנחות היסוד של הסביבה שממנה בא. לא זו אף זו – היהדות המסורתית הגלותית נחשבה כמכשול בבניית הפרויקט הלאומי. מגבלות ההלכה והפסיביות הגלותית נחשבו כמונעים את יצירת החברה היהודית החדשה והחופשית והיהודי החדש. כך שמבחינה היסטורית ישראל אימצה את הדפוס הקתולי –היא התאפיינה לא בפלורליזם בתוך הדת (כמו אצל היהדות באמריקה הפרוטסטנטית, עם זרמיה השונים) אלא בסוגים של התנגדות לדת המסורתית ולממסד המייצג אותה.

התוצאה של כל זה היא שיש אופי משברי לשאלות של דת ומדינה בישראל. העלאת השאלות האלו תמיד מלווה בתחושה של קונפליקט, בפועל או בפוטנציה, שיש לפתור אותו או להתגבר עליו. .

כתוצאה מארבעת המאפיינים האלה, אין פתרונות קלים לשאלה של מקום הדת בחיי מדינת ישראל. אי אפשר פשוט להפריד את הדת מהמדינה, כי הדת היא חלק מהזהות הלאומית. אי אפשר להפריט אותה לתחום הפרט, כי מדובר בדת ציבורית-קהילתית של מצוות מעשיות. אי אפשר פשוט להכפיפה למדינת הלאום, כי יש מחלוקות עמוקות לגבי טבעה של אותו מדינת לאום אליה מכפיפים: כפי שראינו, כמחצית האוכלוסייה מתייחסת למדינה עצמה כמקודשת, ואילו מחצית אחרת רואה אותה כפלורליסטית-חילונית. ולבסוף, אי אפשר גם להתבסס על פלורליזם דתי כי בישראל אין מסורת של פלורליזם בדת – או שאתה בעד הדת או שאתה נגד, אבל מדובר באותה דת אורתודוכסית שמצדדים או מתנגדים אליה.

בישראל יש צירוף ייחודי של תנאים המקשים על הסדרת ענייני דת ומדינה, ולכן מתבקש פתרון ייחודי ישראלי.  לצורך טיפול בבעיה זו, המדינה צריכה לגבש דרך משלה, שתתבסס על המאפיינים הייחודים של ישראל. אמרנו שאי  אפשר פשוט להפריד את הדת מהמדינה כי הדת היא חלק מהזהות הלאומית. ואולם הקביעה הזאת תקפה בשני הכיוונים. נכון, לדת יש מקום במדינה – הרבנות הראשית. אולם לא פחות מזה, למדינה יש מקום בדת. על פי ההלכה, לציבור ולנציגיו יש עוצמה לא מבוטלת. יש להם את הסמכות להפקיע ממון (סמכות המקבילה לסמכותן של הרשויות להפקיע רכוש עבור כבישים וביוב), ועוד סמכויות, אזרחיות וממוניות. עם סמכויות אלה אפשר לעשות הרבה, לדוגמא – הפקעת קידושין ועל ידי כך התרת נישואין. ישראל צריכה לחדש מודל חדש, לא של הפרדת הדת מהמדינה ולא של הפרטת הדת, אלא של איזונים והדדיות בין הדת והמדינה.