ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

אחרי שתוקם פלסטין

חשיבה איכותית על הסכם עם הפלסטינים, שסופו בהכרח הקמת מדינת "פלסטין", מותנית בהבנה שאין מדובר ב"סוף ההיסטוריה" של הסכסוך הפלסטיני-הישראלי. עוד פחות מכך מדובר על סוף הסכסוך הערבי-הישראלי, שסיבותיו עמוקות בהרבה מהסוגיה הפלסטינית עם כל חשיבותה. לכן, יש לבחון מראש התפתחויות חלופיות לאחר הקמת מדינת פלסטין ולעצב בהתאם את ההסכם והצעדים להשגתו.

ארבעה תרחישים מציגים אפשרויות שונות בטווח של עשר שנים:

1. פלסטין, שהקמתה מרגיעה את הסכסוך בכללותו, היא מדינה שוחרת שלום. הודות לסיוע בינלאומי ומנהיגות נאורה, מתפתחת המדינה, תוך שכנות טובה עם ישראל. מרבית מדינות ערב מכוננות יחסים עם ישראל תוך שיתוף פעולה אזורי והכלת איראן.

2. פלסטין מערערת את היציבות בירדן. המדינה הפלסטינית סובלת מ"דוחק" ונתונה ללחץ של פליטים הרוצים להתיישב בה. הפלסטינים תושבי ירדן פועלים לשילוב הממלכה עם מדינת פלסטין, אך הממשל הירדני מדכא אותם בברוטליות. פלסטין תומכת בחתרנות בירדן שיציבותה מתערערת. עם זאת, ראשי פלסטין מצהירים בפני ישראל שהם מקבלים את השלום עם ישראל כמחייב.

3. ההסכם הישראלי-הפלסטיני מכניס את סוריה לפעולה. לאחר ההסכם, הממשל הסורי מצוי בעמדת נחיתות לעומת ההצלחה הפלסטינית. סוריה יוזמת פעילות אלימה מוגבלת נגד צפון ישראל, תוך הצהרה מפורשת, שאין כוונתה אלא לקבל בחזרה את "מה ששייך לה, כפי שקיבלו הפלסטינים". איראן וארגון חיזבאללה מבטיחים תמיכה ומזיזים כוחות. בפלסטין חלוקות הדעות, האם "לעמוד מנגד" אם לאו.

4. חמאס משתלט על פלסטין לאחר התנקשות במנהיגים שתמכו בהסכם "הבוגדני" עם ישראל; ארצות הברית ממליצה לישראל לא להתערב; שליטי ירדן וסעודיה ממריצים את ישראל בחשאי לפלוש לפלסטין ולחסל את החמאס; איראן וסוריה מצהירות שכל התערבות ישראלית תיחשב כ"הכרזת מלחמה".

אלה רק תרחישים אחדים מני רבים, אך הם מבליטים את הצורך להביא בחשבון במשא ומתן התפתחויות שונות של המדינה הפלסטינית העתידית. הצורך הזה מודגש בהתחשב בהערכה שהסתברות התרחיש הראשון, האופטימי, היא נמוכה, אם הדינמיקה של המזרח התיכון לא תשתנה. שכן, התפתחותה של פלסטין תהיה תלויה בסביבתה הגיאופוליטית. הסכם שלום מזרח תיכוני מקיף יתרום ליציבותה של פלסטין, ואילו התפרצות של אלימות ערבית-ישראלית עלולה בקלות לערער אותה.

אין להסיק מכך שמדינת ישראל יכולה וצריכה להימנע מהקמת מדינה פלסטינית. מדיניות כזאת עשויה להוביל לתרחישים חמורים עוד יותר, כגון אלימות שתסלים במידה מסוכנת, שחיקה במהותה היהודית ובאופיה הדמוקרטי של ישראל, פגיעה ביחסיה עם ארה"ב ופגיעה במעמדה הבינלאומי בכלל. לכן, קיימות סיבות המחייבות עקרונית, מבחינת הביטחון הלאומי של ישראל, להתקדם להסכם הכרוך בהקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, נשאר תחום רחב להתניות שונות ולצעדים שיאפשרו להתמודד עם התפתחויות לא רצויות.

כך למשל, חשוב לספק למדינה הפלסטינית את כל החיוני ליציבותה ולהתפתחותה החברתית, הכלכלית והפוליטית. בו בזמן צריכה ישראל להתכונן להתמודדות עם התפתחויות שליליות. למשל, דרושים תוכניות ואמצעים, ככל האפשר בשיתוף פעולה עם ירדן, סעודיה ומצרים, למתן סיוע נגד חתרנות לממשלה לגיטימית של פלסטין.

ישראל צריכה לפעול במרץ לשילוב של הסכם עם הפלסטינים בהסכם מזרח תיכוני מקיף. דברי ראש הממשלה לאחרונה מרמזים על כוונה כזאת, אך דרוש הרבה יותר: הצעה ישראלית להסכם שלום כולל למזרח התיכון, תוך הסתמכות על יוזמת השלום הערבית עם שינויים, שאחד ממרכיביה יהיה הקמה של מדינה פלסטינית יציבה.

תנאי מוקדם הוא תפישה נכונה של הנושא הפלסטיני כחוליה אחת בתהליכים ההיסטוריים שבהם מעוגן הסכסוך הערבי-הישראלי בכללותו, ולא כנושא העומד בפני עצמו. זהו אתגר מרכזי למדינאות של ישראל, המוטל מקצועית על המטה לביטחון לאומי, ופוליטית – על ראש הממשלה ושר הביטחון.

מאמר זה פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"