ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

תקופת כהונתו של אובמה סימנה מגמות מדאיגות מבחינת עתיד יחסי ישראל-ארה"ב, הן באשר לעומק התמיכה בישראל והן באשר לדוקטרינת מדיניות חוץ שאינה עולה בקנה אחד עם מדיניותה של ממשלת ישראל. הדעות חלוקות באשר לשאלה עד כמה מגמות אלה יוסיפו לאפיין את יחסה של ארה"ב לישראל ואת מדיניות החוץ האמריקנית בעתיד. למענה לשאלה זו יהיו השלכות משמעותיות על חוסנו של משולש היחסים: ירושלים-וושינגטון-הקהילה היהודית בארה"בהיחס לישראל הפך בשנים האחרונות לנושא תלוי- מפלגה. מכון PEW קובע כי ביחסו של הציבור האמריקני לסכסוך הישראלי-פלסטיני רוב גדול אוהד את הצד הישראלי ( 54% לעומת 19% האוהדים את הצד הפלסטיני). עם זאת, התמיכה בצד הישראלי פוחתת משמעותית בסקטור הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. 40% מהם אוהדים את הצד הפלסטיני לעומת 33% האוהדים את הצד הישראלי. השינוי בסקטור זה – הצובר עוצמה במפלגה הדמוקרטית – בהעדפת הצד הפלסטיני כמעט הוכפל מאז 2014 (מ- 21% ל 40%- ). 24 הכיוון בו בוחרת ישראל ללכת משפיע, כמובן, על יחסם של אמריקנים כלפי ישראל. כך, העיתון "וושינגטון פוסט" מפרסם מאמר מערכת על רקע הצעת חוק העמותות ( 2 ינואר 2016 ) שכותרתו: "סכנה לדמוקרטיה הישראלית" 25 ובו אזהרה משחיקה בערכיה הדמוקרטיים של ישראל. דובר משרד החוץ האמריקאי אף התבטא פומבית ביחס לחוק העמותות ואמר ( 12 יולי 2016 ) כי ארה"ב "מודאגת מאוד לגבי השלכותיו". 26דן שפירו, השגריר האמריקני בישראל, מציב סימן שאלה על האופן בו מתייחסת ישראל לפגיעה בפלסטינים "לעיתים נראה שיש שני סטנדרטים של כפיפות לשלטון החוק. אחד לישראלים והאחר לפלסטינים". 27

מנהיגים יהודיים בארה"ב מבטאים חשש משחיקת המוסכמה בארה"ב, לפיה בבסיס היחסים המיוחדים עם ישראל קיימת תשתית משמעותית של ערכי יסוד משותפים. הם מזהירים כי יותר ויותר נשמעות המילים, "זו לא ישראל שהכרנו…", וכי מגמה זו מזינה – בייחוד בקרב צעירים ליברלים – תופעות של דה- לגיטימציה וקריאה לחרמות כנגד ישראל.

ממשל אובמה מטיל ספק במחויבותה של ממשלת ישראל לחזון 2 המדינות. זאת למרות שנתניהו הבהיר בפגישתו עם אובמה ( 9 נובמבר 2015 ): "נותרתי מחויב לחזון של שתי מדינות לשני עמים עם מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר במדינה היהודית." 28 כך המזכיר ג'ון קרי מזהיר ב"פורום סבן" ( 5 דצמבר 2015 ) מהידרדרות למציאות של מדינה אחת ללא רוב יהודי, וקרא בנאומו לנתניהו להוכיח שתמיכתו בפתרון שתי המדינות "אינה רק סיסמה". בעקבות הודעות ישראליות על הרחבת הבנייה מעבר לקווי 67 יצא דובר משרד החוץ האמריקאי בהאשמה חריפה נגד ישראל ( 28 יולי 2016 ), הנוקטת לדבריו "דפוס פעולה פרובוקטיבי… ופועלת באופן שיטתי לחתירה תחת פתרון שתי המדינות". 29

סדר היום הישראלי-אמריקני נותר עמוס בנושאים משמעותיים גם בחודשים שעדיין נותרו לכהונת הנשיא אובמה. המו"מ על מזכר ההבנה הביטחוני בין ישראל לארה"ב לעשור הבא נחתם ( 14 ספטמבר 2016 ) לאחר משא ומתן קשה שהוביל את נתניהו אף להבהיר במהלכו: "אולי לא נצליח להגיע להסכם עם הממשל הזה ונצטרך להגיע להסכם עם הממשל הבא". ישראל הסבירה כי צרכיה הביטחוניים גוברים על רקע החולשות בהסדר הגרעין, הסרת הסנקציות מעל איראן ושחרור עשרות מיליארדי דולר מוקפאים שיגבירו את חתרנותה האזורית של איראן ויאפשרו לה לחזק את חיזבאללה, נשק מתקדם המועבר למדינות ערביות שנועד לחזקן אל מול האיום האיראני אך עלול בהמשך להיות מופנה כנגד ישראל, הטרור האסלאמי שהולך ומתקרב לגבולות ישראל, והעמקת איום הטילים על ישראל. על פי ההסכם ישראל תקבל סכום של 38 מיליארד דולר למשך עשר השנים ( 2019-2028 ). ישראל התחייבה שלא לפנות לקונגרס כדי לבקש תקציבים נוספים לרכש ביטחוני ואף להחזיר סכומים שהקונגרס יקציב לה שלא על דעת הממשל. ישראל אף תפסיק הדרגתית את השימוש ב 26%- מכספי הסיוע האמריקאים לרכש בתעשיות הביטחוניות בישראל. מבקרי ההסכם טוענים כי מגבלות קשות אלה היו נחסכות מישראל אילו ראש הממשלה נתניהו נזהר בכבודו של הנשיא אובמה והיה נמנע מעימותים קשים עמו. לדבריהם, הגידול הנומינאלי בסכום (מ – 3.5 מיליארד דולר לשנה בעשור הקודם ל – 3.8 מיליארד דולר לשנה בעשור שלפנינו), אינו מפצה על הירידה בכוח הקנייה של הדולר והתייקרות כלי הנשק. מצדדי ההסכם טוענים לעומתם, כי ארה"ב לא התחייבה מעולם להעניק סיוע ביטחוני בסכום כה גבוה למדינה אחרת, וכי ההסכם מבטיח את המשך היחסים המיוחדים עם ארה"ב שהנם כה חיוניים לחוסנה של ישראל.

  • סוגיה מעוררת מחלוקת שעדיין ניצבת בפתח כרוכה באפשרות, שנדונה לעיל, שהנשיא אובמה ישלים עם – ואולי אף יקדם – החלטה במועבי"ט שתתווה פרמטרים להסכם קבע ישראלי-פלסטיני (נושא שנדון בעמודים הקודמים).
  •   הנשיא אובמה מותיר להכרעת יורשו/תו שורה של נושאים הנוגעים לישראל, שבכולן נדרש דיאלוג אסטרטגי עמוק בין שתי המדינות:
  • האם ראיית המזה"ת כאזור שהולך ומאבד חשיבותו עבור ארה"ב תוסיף לאפיין את מדיניות החוץ של הממשל הבא?
  • האם וכיצד בכוונת ארה"ב לשקם את האשראי שאיבדה בעיני רבים מתושבי המזה"ת?
  • כיצד יובטח פיקוח קפדני על אופן מילוייה של איראן את הסכם הגרעין?
  • כיצד תגיב וושינגטון לפעילותה המתריסה של איראן בנושאים שאינם כלולים בהסכם הגרעין?
  • האם ארה"ב תהיה דומיננטית בקביעת עתידה של סוריה כך שלא תהפוך לבסיס קדמי של איראן וגורמי ג'יהאד אנטי-ישראלים?
  • כיצד תנהל ארה"ב את המאבק בדאע"ש: האם כהמשך לאסטרטגיה הנוכחית המושפעת מן החשש להישאב למלחמה קרקעית נוספת במזה"ת, או שמא ביתר אגרסיביות בניסיון לזרז הכרעת דאע"ש?
  • כיצד הממשל הבא יבחר לנהל את מאזן הכוחות שבין איראן וסעודיה. האם ימשיך להעניק יתר לגיטימיות לתפקידה ותביעותיה של איראן כשחקן אזורי על חשבון סעודיה והמחנה הסוני? •האם הממשל הבא יוסיף לטפח את השיתוף עם מצרים, או ייטה לקרר היחסים על רקע אי-הנחת מיחס המשטר לעקרונות דמוקרטיים ולזכויות אדם?
  • האם הממשל הבא יוסיף לתמוך משמעותית בירדן כדי להבטיח את יציבותה?
  • האם הממשל הבא ינסה להעניק תנופה למערכת היחסים המתגבשת בין ישראל והמדינות הסוניות המתונות?
  • כיצד ייערך הממשל לקראת חילופי השלטון הצפויים ברש"פ?
  • האם הממשל ישאף להוביל תהליך שלום מחודש בין ישראל והפלסטינים, או ישלים עם "בינאום" המאמץ להביא לפתרון הסכסוך?

יכולתה של ירושלים לנהל דיאלוג אסטרטגי בכל הסוגיות הנ"ל כך שיניב מבחינתה תוצאות חיוביות, תלויה כמובן גם בנכונותה של ישראל למלא – ולו חלק – מן הציפיות שוושינגטון תולה בה. השגריר שפירו ביטא זאת בשאלה נוקבת: "מהם הכלים שישראל יכולה לספק כדי לסייע לנו במאמצנו המדיני להגן על ישראל ברחבי העולם, מאמץ לו תמיד נהיה מחויבים?"

הקודם
הבא