ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

"אי-הסדר העולמי" מוסיף לאפיין את הזירה הגיאופוליטית. מאז תום המלחמה הקרה ותקופת ההגמוניה האמריקנית שבאו בעקבותיה, המערכת הבינ"ל טרם התגבשה לכלל מבנה יציב ומתפקד. ארה"ב נותרה אמנם המעצמה החזקה ביותר בעולם, אך חלף ה"רגע האמריקני" בו ארה"ב נהנית ממעמד הגמוני במערכת חד-קוטבית. הטרגדיה המתחוללת בסוריה הינה עדות לכשלי תפקודה של המערכת הבינ"ל. החיכוכים המתעוררים עתה בין ארה"ב ורוסיה מזכירים לעיתים את העויינות שאיפיינה את שנות המלחמה הקרה.

אירועי טרור קשים הוסיפו לתחושת אי היציבות העולמית. דאע"ש ביצע התקפת טרור קטלניות ברחבי העולם שעלו בחייהם של מאות. חלק מן ההתקפות בוצעו כיוזמה ישירה של הנהגת האירגון וחלקן נעשו בהשראתו ובעידודו האידאולוגי. לצד פיגועים קשים בעיראק, סוריה, לוב ולבנון, ידו של האירגון מגיעה בחודשים האחרונים בין היתר לצרפת, בלגיה, תורכיה, טוניסיה, ארה"ב, מצרים (הפלת מטוס נוסעים רוסי), אינדונזיה, סעודיה, תימן, בנגלדש, קזחסטן, אפגניסטן וגרמניה.

עם זאת, ניתן להצביע על מספר נקודות אור שהבזיקו בזירה הגלובלית בשנה החולפת: "ועידת האקלים של האו"ם", הגיעה לראשונה להסכם ( 12 דצמבר 2015 ) על פיו כול מדינות העולם מתחייבות להפחית פליטת פחמן מזהם כדי להגביל את התחממות הכדור ל– 1.5 מעלות צלסיוס. גם "הפסגה לביטחון גרעיני" (אפריל 2016 ) רשמה התקדמות מסוימת בבלימת הסכנה של נפילת חומר גרעיני בידי ארגוני טרור, אף כי חלק משמעותי מ- 1,800 הטונות של החומר המסוכן חשוף לגנבה, בהיותו מאוחסן באופן שאינו בטוח דיו ב- 24 מדינות שונות. (רוסיה, שברשותה המצבור הגדול בעולם של חומר גרעיני, לא השתתפה במפגש, על רקע יחסיה העכורים עם ארה"ב(.

הכוחות שמפגינים כיום אסרטיביות בזירה העולמית אינם יונקים את ערכיהם מן המורשת הליברלית- דמוקרטית, שהדריכה את ארה"ב באופן בו ניסתה לעצב לאחר תום מלחמת העולם השנייה את הסדר העולמי, כך שיגביר יציבות, יעודד חירות ויאפשר סחר חופשי. כוח המשיכה של ערכים אלה נחלש על רקע המשבר הפיננסי של 2008 , העמקת אי-השוויון החברתי שהביא עימו עידן הגלובליזציה, דעיכת התקווה שהצית האביב הערבי, והמשבר שעובר על אירופה, שבא לידי ביטוי בוטה בתוצאות משאל העם בבריטניה בעד עזיבת האיחוד האירופי ( 23 יוני 2016 ).

אירופה מתמודדת מול אי-הסכמה לגבי דרך הטיפול בכמיליון מהגרים מן המזרח התיכון והאפשרות שיגיעו רבים נוספים, התקפות הטרור שיוזם דאע"ש המערערות את תפיסת הגבולות הפתוחים ואת תחושת הביטחון האישי באירופה, הקצנה פוליטית מימין ומשמאל נוכח אי-הנחת מתפקוד הפוליטיקה המסורתית, משברים כלכליים ובראשם הסכנה שיוון תוכרז כפושטת רגל, ומגמות של עזיבת האיחוד.

מוקדי מתיחות ברחבי העולם – סוריה, ים סין הדרומי, אוקראינה – מגלמים פוטנציאל להידרדרות מסוכנת. במקביל לעלייתה של סין ולאתגר הגיאופוליטי שמוסקבה מוסיפה ביתר שאת להציב בפני וושינגטון, נמשך הכרסום במעמדה הבינ"ל של ארה"ב, המעצמה שידידותה וסיועה לישראל כה קריטיים ושהינה גם בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי. אל מגמות הפיחות במעמדה הבינ"ל של ארה"ב נלווית התפתחות נוספת שמאיימת משמעותית על אינטרסים בסיסיים של ישראל – הירתעות גוברת של ארה"ב ממעורבות ונוכחות בעולם, כולל במזרח התיכון. מדינות הציר הסוני חוששות כי ארה"ב מתכוונת לזנוח את היחסים המיוחדים עימן ולהישען אסטרטגית על איראן. הבטחתו של הנשיא האמריקני לאיראנים כי הגעה להסכם בנושא הגרעין תאפשר לאיראן להיות "כוח אזורי מאוד משגשג"1, מעוררת חרדות בסעודיה ובמחנה הסוני הקרוב לה. אלה חוששים מ"עיסקה מקפת"שארה"ב תקשור עם איראן בהמשך לחתימת הסכם הגרעין, וכך תעניק לה מעמד אזורי משמעותי ותאפשר לה להעמיק את חתרנותה להשגת הגמוניה אזורית.

ואכן, בארה"ב יש הסבורים כי לטווח רחוק, איראן היא בעלת-ברית עדיפה על סעודיה. אוכלוסייתה מודרנית יחסית, מעוניינת בדמוקרטיה וקידמה, ופחות עוינת את ארה"ב. העובדה שדאע"ש הינו עתה אויב משותף לארה"ב ולאיראן מחזקת עמדה זו. אכזבת המחנה הערבי המתון מתפקודה האזורי של ארה"ב באה לביטוי עז באופן בו התקבל הנשיא אובמה בהגיעו לכינוס מדינות המפרץ בריאד ( 20 אפריל 2016 ). המלך הסעודי, שקיבל פניהם של ראשי מדינות המפרץ שנחתו מוקדם יותר, שיגר תחתיו את מושל העיר לקבל את פני הנשיא האמריקני, והטלוויזיה המקומית הוסיפה מנת השפלה ולא טרחה לשדר את נחיתתו של "המנהיג החזק בעולם".

ישראל תושפע משמעותית לא רק משינוי באיכות יחסיה היא עם וושינגטון אלא גם משינוי במעמדה הגלובלי של ארה"ב. השתרשות הפרספציה האזורית כי ארה"ב – בעלת בריתה של ישראל – נמצאת בתהליך של שקיעה ושל נטישת המזה"ת, שוחקת בכוח ההרתעה של ישראל ובעוצמה המיוחסת לה. התובנות בדבר עניין אמריקני פוחת במזה"ת מתבססות על התמקדותה של וושינגטון באסיה, בראייתה כי עלייה להפנות יותר משאבים מול האתגר שמציבה סין, בתחזית כי קרוב המועד בו ארה"ב לא תהיה תלויה עוד ביבוא אנרגיה, ובאכזבה מצטברת מהיכולת להגיע להישגים – בדגש על המזה"ת – באמצעות מעורבות צבאית.

ההימנעות ממעורבות צבאית בסוריה, חרף חציית "קו אדום" שהציב נשיא ארה"ב עצמו (לגבי השימוש בנשק כימי מצד המשטר הסורי), קבלת מציאות חדשה בה רוסיה מבססת באופן כוחני את מעמדה כשחקן אזורי במזה"ת, ההשלמה עם הידרדרות הממשל המרכזי בעיראק ועם התפרקותה של לוב, והגבלת המאבק בדאע"ש בעיקר להפצצות מן האוויר ושיגור יועצים צבאיים – אלה מעידים על הרצון האמריקני לחתום את פרק הנוכחות הצבאית באזור. רבים בארה"ב חשים כי מעורבות זו, שעלתה במחיר כבד – בדם ובממון – הכזיבה ולא השיגה יעדים משמעותיים. התיאבון הפוחת של ארה"ב למעורבות במזה"ת מסתמן דווקא כאשר האזור מצוי בסערה וזקוק לגורם מעצמתי מייצב.

ואולם, פרשנים רבים דוחים את התיאוריה אודות "שקיעת ארה"ב" ומציגים נתונים להוכחה כי ארה"ב נותרה המעצמה המובילה: מעוצמתה הצבאית והכלכלית ועד רמת האוניברסיטאות שלה. אלא שלא די ביכולות מרשימות, אם ההתרשמות באזור היא שארה"ב אינה מתכוונת לעשות שימוש ביכולות אלה.

מול אלה בארה"ב המטיפים להתנתקות מ"קן הצרעות" המזרח תיכוני, יש אחרים הסבורים שארה"ב לא תוכל להתנתק מן המזה"ת בשל הפוטנציאל הטמון בו לערער את ביטחון העולם, לפגוע בתוככי ארה"ב, להצית מלחמה גרעינית ולגרום למשבר כלכלי עולמי (גם במצב של אי-תלות אמריקנית בנפט מן המזה"ת, אי-סדרים באספקתו עלולים לערער את כלכלת העולם, שארה"ב היא חלק ממנה ותלויה בה).

הנשיא אובמה חוזר ומציג כהישג את העובדה ששם קץ למלחמות הקרקעיות שחייבו נוכחות צבאית במזה"ת של עשרות אלפי חיילים אמריקניים. הוא מסתייג מניסיון ארה"ב להכתיב בעצמה את המציאות הגיאופוליטית העולמית. לדעתו, רבות מן הבעיות אינן בנות פיתרון מהיר, אם בכלל יש מקום לפעולה, יש לעשות זאת במסגרות בינ"ל קולקטיביות תוך מתן עדיפות לצעדי הידברות על פני צעדי אכיפה. לדידו, האינטרס האמריקני מחייב לעיתים להוביל מאחור ולעיתים לא להוביל כלל.

"דוקטרינת אובמה", שנפרשה בסדרת ראיונות שנתן הנשיא לעיתונאי ג'פרי גולדברג,2 רואה בהפעלת כוח צבאי משמעותי מצידה של ארה"ב מתכון המבטיח ברוב המקרים כישלון. שימוש בכוח מוצדק על פי גישה זו רק כאשר קיים איום ממשי ומיידי לביטחונה של ארה"ב. תפיסה זו הינה תולדה של כישלון המעורבות האמריקנית בעיראק ובאפגניסטן שהותירה את הציבור בארה"ב עייף ממלחמות וספקן לגבי יתרונותיה של מעורבות צבאית מעבר לים. יועצו של הנשיא, בן רודס, מבהיר מפורשות כי הנשיא סבור ש"העמקת מעורבות במזה"ת תפגע בסופו של דבר בכלכלה, תפגע ביכולתנו לאתר הזדמנויות אחרות ולהתמודד עם אתגרים אחרים, והחשוב מכול – תסכן חייהם של חיילים אמריקנים מסיבות שאינן נובעות מאינטרס ישיר של הביטחון הלאומי האמריקני"3. יש אף התולים את התעקשותו של אובמה להגיע להסכם הגרעין עם איראן בראייתו שהסכם זה מהווה אבן-דרך חיונית בתהליך השתחררותה של ארה"ב ממחויבויותיה באזור. אובמה אינו מתרשם מתיגבור נוכחותה של רוסיה במזה"ת. בראייתו, רוסיה תמצא עצמה מסובכת בביצה האזורית.

הבלעדיות היחסית שהייתה לארה"ב במזה"ת דועכת הן בגלל האגרסיביות של המתחרות האחרות והן בשל העניין הפוחת של ארה"ב באזור. אובמה גם אינו מתרשם מן המוסכמה כאילו מעצמה כארה"ב צריכה לשמור על אמינותה בזירה הבינ"ל, ואם נשיא אמריקני מציב "קו אדום" וקו זה מופר – עליו להגיב ויהי מה. לדעתו, השתעבדות לעקרון זה הובילה להסתבכות המדממת בווייטנאם. ארה"ב אינה יכולה ואינה צריכה לצאת ולסייע בכול מקרה בו אנשים חפים מפשע נרצחים, ואינה צריכה לכלות כוחותיה על מאבק מול רוסיה על אזורי השפעה כמו אוקראינה.

מבחינתו של אובמה, העתיד הכלכלי טמון באסיה. וכך גם האתגרים האסטרטגיים. אי-ההשתעבדות לאמיתות המסורתיות של קהילת מומחי מדיניות החוץ הוושינגטונית מוליכה את אובמה לבחון באזמל קר עקרונות יסוד במדיניות החוץ האמריקנית. גולדברג מספר כי הנשיא מוכן לפתוח דיון בשאלה האם אלה המוחזקים כידידיה של ארה"ב הם אכן ידידיה, והאם הנחשבים לאויביה הם אכן אויביה. למרות שאובמה הקפיד בשנות כהונתו לשמור על היתרון האיכותי הצבאי של ישראל, הרי על פי שר ההגנה ליאון פאנטה, באחד הדיונים הנשיא היקשה: "מדוע ארה"ב צריכה לשמור את מה שקרוי היתרון הצבאי האיכותי של ישראל, המעניק לה גישה למערכות נשק מתוחכמות יותר מאלה שמקבלות בעלות הברית הערביות של ארה"ב"4.

אובמה מציב סימני שאלה גם על ערך היחסים של ארה"ב עם מדינות סוניות כסעודיה, ובאותה נשימה רואה פוטנציאל בפיתוח יחסים עם איראן. דעתו של הנשיא גם אינה נוחה מ"אוכלי חינם" במזה"ת ובאירופה – שמצפים כי ארה"ב תקיז דמה וכספה.

שאלה פתוחה היא האם "דוקטרינת אובמה" תוסיף לאפיין את מדיניות החוץ האמריקנית לאחר עזיבתו של אובמה את הבית הלבן; עד כמה התנהלותה של ארה"ב בזירה הבינ"ל נגזרת מאישיותו והעדפותיו של נשיא מסוים, ועד כמה הינה נגזרת מתהליכי עומק דמוגרפיים, אידיאיים ופוליטיים, ומתמורות ואתגרים המתעוררים בזירה העולמית.

הוואקום האסטרטגי שמותירה ארה"ב מאותת לא רק למוסקבה. סין מציעה למנהיגים האוטוקרטים במזה"ת מודל חיקוי מועדף: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא הזדקקות לשיטת ממשל דמוקרטית. נשיא סין ממהר מיד לאחר השגת הסכם הגרעין עם טהרן לבקר באיראן ( 23 ינואר 2016 ) כדי לפתוח "פרק חדש" ביחסים בין שתי המדינות, (ופוקד במסעו גם את מצרים וסעודיה). סין הפכה ב 2015- ליבואנית הנפט הגדולה בעולם, כאשר מרביתו מגיע מן המזה"ת. היא רואה באזור שוק מבטיח לסחורותיה, ומכלילה את המזה"ת במסגרת יוזמתה "חגורה אחת ודרך אחת" שאמורה לחבר את סין עם אירופה ואסיה ולהקיף שוק ענק של כ- 4.4 מיליארד איש ב 26- מדינות. "בנק ההשקעות האסייתי לתשתיות" שהקימה סין נועד אף הוא לסייע לתוכנית התערותה באזור. במקביל לפעילות זו, סין מעוררת דאגות קשות אצל שכנותיה ומאתגרת את החוק הבינ"ל בפעילותה הנמרצת לממש תביעותיה לריבונות על איים שבמחלוקת בים סין הדרומי. סין בונה באזור איים מלאכותיים וממקמת בהם טילים וכוחות צבא. (הים עשיר במחצבים ודגה ומהווה נתיב תחבורה לסחורות בשווי של 5 טריליון דולר בשנה).

למרות גילויי העייפות והספקנות ממעורבות צבאית בזירות רחוקות, אין להסיק מכך שאלה יהיו פני מדיניות החוץ האמריקנית לאחר הבחירות. תנועת המטוטלת בין מדיניות חוץ המעדיפה הסתגרות לזו המעדיפה מעורבות מאפיינת את ההיסטוריה של מדיניות החוץ האמריקנית, ויש הטוענים כי טבעי לצפות שלאחר עידן אובמה המטוטלת תיפנה עתה לכיוון של יתר אסרטיביות ומעורבות. יתכן שלאחר הבחירות, ארה"ב תשאף לבטא מחדש את עוצמתה בזירה הבינ"ל. די באירוע טרור קשה שמקורו במזה"ת כדי להחזיר את האזור למוקד עיסוקה של מדיניות החוץ האמריקנית. אפשרות אחרת היא שדווקא האתגרים שמציבות רוסיה וסין למנהיגותה של ארה"ב יהיו אלה שיניבו תגובה אמריקנית.

הקודם
הבא