ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

ליהודים וליהדות יש יותר קשרים עם הודו העתיקה והחדשה מכפי שידוע בדרך כלל, וקשרים אלה מילאו תפקיד חשוב ביחסי הודו-ישראל.

קשרים בין שתי ציביליזציות עתיקות

מילים ממקור הודי מופיעות בתנ"ך, לדוגמה, מילים לתבלינים שיובאו מהודו לפולחן היומי בבית המקדש בירושלים. היהודים בתקופה ההלניסטית ובתקופת התלמוד ידעו על הודו וסחורותיה. פילוסופים של ימי הביניים, כמו הרמב"ם ויהודה הלוי, דיברו על הודו. בעת המודרנית, פליטים והרפתקנים יהודים, כמו גם יהודים שנהו אחר הרוחניות של המזרח, זרמו להודו. אולם השפעתם היתה מועטה והם לא כוננו גשרים יציבים בין הודו לעם היהודי.

יהודי הודו

בניגוד אליהם, יהודי הודו כוננו גשרים כאלה. יהודים התגוררו בשלווה בהודו מאות בשנים. הם שימרו את יהדותם, לא כתגובת-נגד לעוינות חיצונית, כמו במקרים אחרים – מעולם לא הייתה בהודו עוינות נגד יהודים שמקורה במדינה – אלא משום שהוקירו את המסורות היהודיות שלהם ופיתחו יחסי-גומלין יצירתיים בתחום התרבות עם סביבתם ההינדית והמוסלמית. הודו ההינדית לא ניסתה להמיר את דתם של הלא-הינדים, לא קינאה בהצלחתם של היהודים ולא נשאה זיכרון דתי שלילי אודות יהודים. במאה ה-20 הרימו יהודים תרומה יוצאת דופן לכל היבטי החיים בהודו, למרות מספרם המועט – לבריאות הציבור, לחינוך, לתעשיית הקולנוע, לצבא ועוד. מערכת הקאסטות ההודית, אשר אסרה על נישואי תערובת בין קאסטות ודתות, עזרה ליהודים לשמר את זהותם. כאשר מערכת הקאסטות נחלשה, לאחר שהודו זכתה לעצמאות, הועמדה הגנה זו בסכנת קריסה. זו אחת הסיבות לכך שמרבית יהודי הודו עלו לישראל אחרי 1948. יהודי הודו לא בלטו מבחינה פוליטית בישראל, אולם ייתכן שכעת מחכה להם תפקיד חדש. כך חשבה השגרירות ההודית בישראל, כאשר קראה ליהודי הודו בשנת 2015 לסייע בחיזוק הקשרים בין הודו לישראל.

כישלונות במעורבות של יהדות העולם למען הציונות וישראל בשנים 1920-1970/80

במאה ה-20, המגע של של יהדות העולם בהודו התמקד בציונות ובישראל. יהודי הודו זכו לסיוע חינוכי, מקצועי וכלכלי מארגונים יהודיים, אולם הם לא הופלו לרעה ומצבם לא חייב התערבות חירום כלשהי מבחוץ. יהודים אחדים במערב הזדהו עם מאבקה של הודו לעצמאות והעריצו את גנדי. אחד מהם היה דרום-אפריקני, הרמן קלנבך, שהפך להיות אחד מחבריו הקרובים ביותר של גנדי (גנדי חי בדרום אפריקה בין השנים 1893-1914). אולם בתחילת שנות ה-20, עוד לפני הגישושים הציוניים הראשונים, הבין המנהיג הפלסטיני הלאומני, חג' אמין אל חוסייני, את חשיבותה של הודו ושיגר שליחים להתסיס נגד הציונות ו"האיום היהודי", כביכול, על מסגד אל אקצה. כמה שנים אחר כך ניסו שליחים ציונים, יחד עם קלנבך, לשכנע את גנדי בצדקת המטרה הציונית, אך נכשלו. ההתנגדות של גנדי מובנת לעיתים קרובות שלא כהלכה, והיא עדיין מוזכרת על-ידי אויביה של ישראל. גנדי היה קשוב לרגישויות המוסלמיות, בייחוד בנושא ארץ-ישראל, משום שהיעד הראשי שלו היה למנוע חלוקה של הודו ויצירתה של מדינה מוסלמית. הוא, נהרו ומפלגת הקונגרס חששו שההצעה להקים מדינה יהודית שתחייב חלוקה של ארץ-ישראל תהפוך לתקדים לחלוקתה של הודו – דבר שאכן התרחש ב-1947. גם אלברט איינשטיין ניסה לשכנע את נהרו ב-1947 להסכים להקמתה של מדינה יהודית, אך נכשל גם הוא. גנדי רחש אהדה רבה לעם היהודי והכיר את סבלותיו, אולם הוא פשוט לא תפס את עוצמתו של האיום הנאצי. מחילופי הדברים בינו לבין קלנבך ברור שבשיחות פרטיות הוא לא התנגד לציונות, לעומת התבטאויותיו בפומבי.6 ישנן ראיות אחדות לכך שגנדי החל אט-אט לשנות את עמדתו בנושא מדינה יהודית, לפני שנרצח בינואר 1948. בכל אופן, המאמצים הראשונים של השדולה הציונית בקרב מנהיגי הודו נועדו לכישלון. לא היה שום סיכוי שמנהיגים אלה ייעתרו להפצרות מבחוץ ויסתכנו בהרגזת המוסלמים בארצם. אפילו אחרי החלוקה לא אפשר "האילוץ המוסלמי" לקיים קשרים גלויים עם ישראל. אולם הודו הסכימה לקשור קשרים עם ארגונים יהודיים בינלאומיים, זו הייתה נקודת פתיחה שהעם היהודי לא היה יכול להחמיץ, ולא החמיץ.

הצלחות במעורבות של יהדות העולם

כמעט מיום הקמתה של מדינת ישראל, כאשר הדלתות להודו נותרו נעולות, ארגונים יהודיים בינלאומיים (בעיקר אמריקנים) פתחו בדיאלוג עם ממשלות הודו במטרה לשדל אותן להכיר בישראל ולכונן יחסים דיפלומטיים. ראשי ההסתדרות הציונית העולמית והקונגרס היהודי העולמי השתתפו במאמצים אלה, וכך גם חברי קונגרס אמריקנים יהודים בולטים שנחשבו לידידיה של הודו, ושהודו לא יכלה להתעלם מעצתם. בסופו של דבר, בכל ביקור של מנהיגי הודו בארה"ב, הם נהגו להיפגש עם מנהיגים יהודים אמריקנים. לעיתים קרובות התמקדה השדולה היהודית בבעיות שוליות לכאורה, כגון מגבלות שהוטלו על קונסוליה ישראלית או קשיים במתן אשרות כניסה למשלחת הטניס של ישראל למשחקים בהודו. אולם היעד הסופי היה תמיד זהה – לשחוק את ההתנגדות ההודית לישראל באמצעות הכנסת עוצמת-העל האמריקנית לחישובים הפוליטיים של הודו. בשנות ה-80 של המאה ה-20 היה הלחץ בוטה למדי, לדוגמה כאשר מנהיגים יהודים הזהירו את הודו שהיא עלולה לאבד ידידים בארה"ב אם לא תמתן את מדיניותה כלפי ישראל. מספר גורמים הניעו את הודו לכונן לבסוף יחסים עם ישראל. במבט לאחור, קשה להעריך את משקלו של הלחץ היהודי-אמריקני על מדיניות ההודית בהשוואה למניעים אחרים. אולם לחץ מתמשך זה השפיע לבטח על אופן המחשבה והמדיניות של הודו.

יהודי אמריקה לא הגבילו את יוזמותיהם לדיפלומטיה ההודית-ישראלית. ארגונים יהודיים חברו לפזורה ההודית שהלכה ושגשגה בארה"ב. מנהיגים יהודיים כינו זאת "השקעה לעתיד": אם הודים ויהודים יפעלו יחדיו ויתמכו באינטרסים משותפים, יהיו לדבר השלכות חיוביות על מדיניותה של הודו כלפי ישראל. לא פחות יומרנית הייתה ההחלטה של ארגונים יהודיים אמריקניים לייסד תוכניות "בין-דתיות" עם ההינדים האמריקנים. ברחבי העולם ישנם יותר ממיליארד הינדים. יוזמה זו הולידה שלושה מפגשי פסגה הינדיים-יהודיים – בדלהי (2007), בירושלים (2008) ובוושינגטון (2009). יוזמות אלה, לצד יוזמות יהודיות-אמריקניות אחרות, ממחישות את היצירתיות וההתלהבות בנושא. הן מחזקות את משולש היחסים בין הודו, ישראל והעם היהודי. עלייתו לשלטון של מנהיג הודי ידיד ישראל אין פירושה שיהדות העולם חדלה למלא תפקיד ב"משולש" זה. אדרבא, הבעיות הישנות לא נעלמו לגמרי ואתגרים חדשים והזדמנויות חדשות ממתינים בפתח.

הקודם
הבא