ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

דומה שיש קשר בין שתי התופעות שנדונו זה עתה – ניסיונם של הציונים-הדתיים להפוך לחלק מהמנהיגות המוסרית, הפוליטית והתרבותית של ישראל, והיחלשות הדתיוּת בחלקים אחדים במחנה הדתי-לאומי. היחלשות הדתיוּת מאפשרת לגורמים מסוימים בקהילה הדתית-לאומית, ובייחוד להנהגתה הפוליטית, להקרין דימוי של הציונות הדתית כבעלת עניין ואף כמשתתפת בסגנון החיים של הזרם המרכזי הישראלי, ולא כקהילה דתית וכיתתית חריגה. ההנהגה הציונית-דתית מקווה שדימוי זה יקל על חדירתה לעמדות הנהגה לאומיות ועל קבלתה בציבור הישראלי הרחב. מדובר אפוא בתהליך דיאלקטי של ממש. היחלשות הדתיות בקרב הקהילה הציונית-דתית תסייע להנהגה הציונית-דתית ברמה הלאומית, וזו, בתורה, תגביר את תהליך ההדתה במרחב הציבורי הישראלי.

דומה שתופעות אחדות כבר מעידות על מאפיינים דיאלקטיים אלה. הראשונה היא התופעה העיתונאית "מוצ"ש" – מוסף סגנון, אמנות, תרבות ובית של "מקור ראשון", אחד העיתונים השמרניים יותר בישראל. במקור, עד לא מכבר, מוצ"ש היה כתוב בסגנון דיבורי-רכילותי וסיקר אופנות, מגמות ("טרנדים"), ידוענים ופוליטיקה במגזר הציוני-דתי. מוסף זה, שהופיע לראשונה לפני 5 שנים, סימל את ההכרה בכך שאם מדינת ישראל והחברה הישראלית נועדו לגלם אידיאלים דתיים נשגבים, הרי שאלו יצטרכו להיות משולבים באופן כלשהו גם בעניינים ארציים וחומרניים.

בפברואר 2016 הודיע "מוצ"ש" על התפתחות חדשה: הרחבה של הכיסוי שלו מעבר לנושאי צרכנות ותרבות של המגזר הציוני-דתי אל הצרכנות והתרבות בישראל בכללותה. ראוי לצטט מתוך מכתב הפתיחה של המו"ל המודיע על שינוי זה:

"בחמש השנים האחרונות [מאז ייסודו של מוצ"ש], הציבור [הציוני-דתי] עצמו יצר מהפכה והגיע לשיאים חדשים. השפעתו הגוברת במרחב הכלל-ישראלי ניתנת לזיהוי בכל התחומים: בפוליטיקה, בצבא, בממסד הביטחוני, בתקשורת ובתרבות.
הפכנו עצמנו ממוּבלים למובילים. התבגרנו.
גם אנו ב"מוצ"ש" החלטנו שהגיע הזמן להתבגר. לצאת מארבע אמות ומהשטעטל הקטן שלנו. לבנות סיפור אחר על היסודות החזקים שלנו, לרומם ולהרחיב את נקודת המבט שלנו, שמאלה, ימינה ולעבר האופק…"31

מכתב זה לא רק מאשר את התהליך שתואר בפרק זה – הוא מריע לו. "מוצ"ש" החדש אינו בוחל מעיסוק בנושאים סנסציוניים, כמו זנות. לאחרונה הוא הקדיש גיליון מיוחד לעיסוק בשינויים שמובילה מירי רגב בתרבות הישראלית.32 במילים אחרות, הנהגה, גם אם פירושה לפנות מקום ליצירות מזרחיות ודתיות בעלות אופי יותר מסורתי , כרוכה בפתיחות רבה יותר גם לתופעות חילוניות וארציות.

דיאלקטיקה דומה מתרחשת בצבא. בעוד שחוקרים רבים, כפי שראינו, הבחינו בהשפעה הגוברת של רבנים ומוסדותיהם על צה"ל (ומקצתם הביעו דאגה מכך), הרי שמאפייניהם של ה"מכיניסטים" – אותם קצינים וחיילים בוגרי המכינות ביחידות העילית– שונים. למרות המוטיבציה הרבה שלהם ומחויבותם לאידיאולוגיה הדתית-ציונית, הם, במובנים רבים, גם "בחורים רגילים", אשר מאזינים לאותה מוסיקה וצופים באותם סרטים ושידורי ספורט כמו שאר החיילים. כתוצאה מכך, מנהיגותם והשפעתם מתקבלות ביתר קלות. גם הרבנות הצבאית, חרף שאיפתה לחנך את הצבא כולו לאידיאולוגיה של לאומיות אינטגרלית, הפגינה במובנים מסוימים כושר הסתגלות. לדוגמה, הרב הראשי לצה"ל אישר לחיילים להשתתף בטקסים ובאירועים הכוללים שירת נשים.

ההתפתחויות באידיאולוגיה הפוליטית נעו בנתיב דומה. לפני 15 שנים לערך החלו חוקרים באוניברסיטת בר אילן (אוניברסיטה בחסות דתית-לאומית) לתרגם את התיאולוגיה הפוליטית הציונית-דתית למונחים פוליטיים ופילוסופיים אוניברסליים יותר. על סמך אריסטו, מקיאוולי, המסורת הפוליטית הרומית והוגים אחרים ומסורות אחרות, החלו חוקרים אלה לתאר את "הדמוקרטיה הרפובליקנית" (הקולקטיבית או הקהילתית) ואת הלאומיות כאידיאלים פוליטיים אוטונומיים, דהיינו הם מצדיקים ומבססים את האידיאלים האלה לא על סמך התיאולוגיה והמטאפיזיקה של הרב קוק, אלא על סמך טיעונים פילוסופיים מערביים. דומה שחוקרים אלה לקחו על עצמם מיזם זה משום שהבחינו שעל מנת להשפיע על השיח הציבורי הישראלי, עליהם לנסח את עמדתם ואת האידיאולוגיה שלהם במונחים מערביים ואוניברסליים, ומשום שהם עצמם שואפים להיות פחות כיתתיים אדוקים ויותר חלק מהזרם האינטלקטואלי המרכזי בישראל. באופן זה, המחלקה למדעי המדינה וביה"ס למשפטים בבר אילן, יחד עם קרנות ומכוני חשיבה שונים,33 מכשירים עתודות של חוקרים צעירים בעלי השקפות לאומיות ו"רפובליקניות", המעוגנות במונחים מערביים וחילוניים, ולא תיאולוגיים או מטאפיזיים. כמה מאותם חוקרים צעירים מילאו תפקידי מפתח ברפורמה ובעריכה המחודשת של תוכנית הלימודים באזרחות, כך שתשקף נקודת מבט לאומית ורפובליקנית יותר.34

התהליך שתואר בפרק זה היה בבירור סעיף מרכזי באסטרטגיית הבחירות של נפתלי בנט ומפלגת "הבית היהודי". בנט עצמו לא למד בישיבה ושייך, ככל הנראה, לקצה המתון יותר מבחינה דתית של הקהילה הציונית-דתית. רעייתו גילת לא גדלה כדתיה ואינה מכסה את ראשה או מתלבשת תמיד בלבוש האורתודוקסי המקובל. לאחרונה נערך עימה ראיון מחמיא ב"מוצ"ש", שנועד לקרב אותה לבוחרים האורתודוקסים של הבית היהודי, ובו הודתה שתהליך ההסתגלות שלה לאורח החיים הדתי עדיין נמשך.35 כפי שכבר צוין, מספר 2 ב"בית היהודי", שרת המשפטים איילת שקד, היא תל אביבית חילונית. אישים חילוניים, כמו רונן שובל ודני דיין, קיבלו עידוד להתמודד בפריימריז האחרונים, והייצוג של המפלגה בכנסת כלל בתחילה את ינון מגל, איש תקשורת תל אביבי ידוע שהודה בעישון גראס. דומה שאסטרטגיה זו עבדה בבחירות 2013, כאשר "הבית היהודי" גדלה ב-4 מנדטים. אולם ב-2015, מנדטים אלה עברו לליכוד. מנקודת מבטנו, התוצאות של שתי מערכות הבחירות הללו דומות מאוד. מצביעים דתיים/ימניים רוצים להצביע לפוליטיקאים ציונים-דתיים לאומיים אינטגרליים במסגרת שאינה כיתתית או מגזרית צרה, אלא לאומית ומעורבת בחברה הישראלית בכללותה.
ייתכן שהסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה שציטטנו לעיל מאשר זאת. הסקר הראה ש-22 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל משתייכים למחנה הדתי-לאומי. מתוכם, 24 אחוזים מגדירים עצמם כ"מסורתיים-דתיים", ו-12 אחוזים הזדהו כ"מסורתיים לא-דתיים" או חילונים. במילים אחרות, 36 אחוזים מתוך אלה שהזדהו כדתיים-לאומיים אינם אורתודוקסים מלאים ומנהלים אורח חיים דתי קפדני פחות מזה שנחשב בעבר לשכיח ביותר באוכלוסייה הדתית-לאומית.

הקודם
הבא