ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

החילונים כנגד כל השאר

הארגון המחודש המהפכני של הזהות היהודית שביצעה הציונות ואשר מאפיין את החילונים, אך לא את הקבוצות האחרות, בולט לעין בתוצאות הסקר של מכון PEW. כך, בשאלה של אופי הזהות היהודית, החילונים בולטים בתפיסתם שהזהות היהודית היא בעיקר עניין של השתייכות לאומית ותרבות לאומית. רק 17 אחוזים מהם סברו שיש לה קשר כלשהו לדת. בכך הם מצויים בניגוד חריף לכל שאר קבוצות ההזדהות. בקרב החרדים, 70 אחוזים סבורים שמדובר בעניין דתי בלבד, ועוד 27 אחוזים סבורים שהנושא כרוך הן בדת והן בזהות הלאומית והתרבותית. בקרב הדתיים, 85 אחוזים סבורים שמדובר בנושא דתי או בשילוב של דת וזהות לאומית. אפילו בקרב המסורתיים, רוב ברור (58 אחוזים) סבור שזהו נושא דתי או שילוב של דת והשתייכות לאומית. החילונים גם בולטים באופן דרמטי באופן שבו הישראלים רואים את היחס בין "הישראליות" ל"יהודיוּת" כמרכיבים בזהותם הקולקטיבית. שוב, רק בקרב החילונים יש רוב ברור (59 אחוזים) שרואה את עצמו קודם כול כישראלי ואחר כך כיהודי. כל הקבוצות האחרות – החרדים, הדתיים והמסורתיים – רואות את עצמן, ברוב גדול או מוחלט, קודם כול כיהודיות. בעבור החילונים, הישראליות היא ההיבט העיקרי בזהות הקולקטיבית שלהם. ניתן אף לטעון שהישראליות היא-היא הזהות היהודית שלהם. חשוב להדגיש שבעבור מרבית החילונים, להיות ישראלי פירושו להיות יהודי-ישראלי. הם אינם כוללים בתפיסת הישראליות שלהם את האזרחים הערבים בישראל. החילונים סבורים ש"להיות יהודי" מתייחס להוויה היהודית המסורתית-גלותית, שהם אינם מזדהים איתה ואף דוחים אותה. לפיכך, הוויה זו היא משנית בהזדהות היהודית-ישראלית העיקרית שלהם.

עם זאת, יש להדגיש שהחילונים, כמו כל היהודים האחרים בישראל, חשים גאווה יהודית וחיבור ליהודים. 88 אחוזים מהם אמרו שהם גאים להיות יהודים, ו-81 אחוזים מרגישים תחושה חזקה של שייכות לעם היהודי. (בקרב הקבוצות האחרות, הן גאווה יהודית והן השתייכות יהודית השיגו מעל 90 אחוזים). אולם, דומה שתחושה זו של חיבור קשורה, לפחות בחלקה, לפוטנציאל של כל יהודי להפוך לישראלי. כמו הקבוצות האחרות, 98 אחוזים מהחילונים מסכימים שלכל יהודי יש זכות להפוך לאזרח במדינת ישראל. בו בזמן, נראה שהם פחות מתעניינים באותם יהודים במיקומם הנוכחי ופחות קשורים אליהם. בניגוד לשאר קבוצות ההזדהות, רק 43 אחוזים מהחילונים חשים אחריות מיוחדת לעזור ליהודים נזקקים ברחבי העולם ליהודים בצרה (לפחות 60 אחוזים מהמסורתיים והדתיים ו-75 אחוזים מהחרדים חשים כך).

כפי שמציין מכון PEW, רק ישראלים מעטים מציינים שהם חסרי דת (עמ' 66), גם מקרב החילונים. אולם הדת היהודית שהחילונים רואים עצמם כמשתייכים אליה אינה מגדירה את יהדותם, ומכאן נובע שהיא אינה חשובה. רק 2 אחוזים מהחילונים מציינים את הדת כחשובה מאוד. בניגוד לכך, רוב מכריע בקרב החרדים והדתיים מציין את הדת כחשובה מאוד (96 אחוזים ו-85 אחוזים, בהתאמה), ובקרב המסורתיים 83 אחוזים מציינים את הדת כחשובה מאוד או חשובה למדי (בקרב החילונים, רק 19 אחוזים ציינו את הדת כחשובה למדי).

לא זו בלבד שהחילונים סבורים שהדת אינה חשובה מאוד, אלא שרק 28 אחוזים מהם סבורים שחשוב מאוד להיות יהודי. שוב, המצב שונה מאוד בקרב הקבוצות האחרות. בקרב החרדים והדתיים, מעל 90 אחוזים סבורים שחשוב מאוד להיות יהודי, ובקרב המסורתיים, 68 אחוזים חושבים כך. לטענתנו, זו תוצאה מכך שבעבור החילונים להוויה היהודית הנפרדת מההוויה הישראלית אין תוכן משמעותי, ומן האופי "המסגרתי" של הזהות היהודית כזהות לאומית, בקרב החילונים. בניגוד למצב בתפוצות, שבו יש לממש בפועל את הזהות היהודית (באמצעות הדלקת נרות חנוכה, השתתפות ב"מצעד למען ישראל" וכדומה), ההוויה היהודית בישראל היא דבר נתון מכורח המסגרת הפוליטית והלשונית שבה הישראלים חיים. אם המסגרת תשתנה (למשל, על-ידי הגירה לניו זילנד),  תשתנה (במשך הזמן) גם הזהות הלאומית. בעבור החילונים, ההוויה היהודית אינה כל כך מצב שיש לשאוף אליו (ולכן הוא "חשוב"), אלא מצב נתון ושווה ערך לזהויות לאומיות אחרות, אשר באות לידי ביטוי, גם הן, באמצעות השתתפות במסגרות פוליטיות ולשוניות. (דהיינו, אם הם היו חיים בצרפת, הם היו צרפתים. רצה הגורל והם בישראל, ולכן הם יהודים).

ככל ש"ההוויה היהודית" נתפסת כחובה שהאדם ממלא (ולא כעובדה חברתית נייטרלית נתונה), הנוהג היחיד שהחילוני רואה כחיוני, ולפיכך כחשוב ליהודיוּתו, הוא "זיכרון השואה". שוב, מאחר שמרבית החילונים אינם מתייחסים להזדהות היהודית בעיקר כדבר שיש להשיגו בפועל, מרביתם אינם אפילו מתייחסים למגורים בישראל כחיוניים להשגת היהודיוּת. בניגוד לדתיים, ש-54 אחוזים מהם השיבו שהדבר הכרחי להוויה היהודית, ול-42 אחוזים מהמסורתיים שחשבו כך, רק 23 אחוזים מהחילונים סברו שהמגורים בישראל הכרחיים.

הִצַּגנו טענה, שהחרדים, הדתיים והמסורתיים לא חוו כלל את המהפכה הציונית, או לא חוו אותה באופן מלא ויסודי. לפיכך, ה"דקדוק" שבו הם משתמשים בנושא הזהות היהודית קרוב יותר לדקדוק הדתי-מסורתי, ובייחוד לנוסח המודרני של דקדוק זה אשר משמש קהילות רבות בתפוצות כיום (בייחוד בארה"ב). דהיינו, בעבור כל הקבוצות האלו, הדת היא מרכיב חשוב הרבה יותר בזהות היהודית מאשר בעבור החילונים. בנוסף, הישראליות היא מימוש של היהודיוּת, ולא תחליף או תרגום שלה. עקב כך, כל הקבוצות הללו הן קודם כול יהודיות ואחר כך ישראליות. בנוסף, בעבור קבוצות אלה, היהודיוּת היא אידיאל ושאיפה, ולא מצב חברתי נייטרלי. לכן, על מנת להיות יהודי, יש לעשות דבר-מה – לנהל אורח חיים מוסרי, לקיים מצוות, לגור בישראל, לזכור את השואה וכדומה – וההוויה היהודית חשובה מאוד. משום שהחילונים ברובם אינם רואים בהוויה היהודית אידיאל או שאיפה, אלא מצב נתון בתוך מסגרת פוליטית, הם אינם חושבים שפרקטיקה כלשהו מבין הפרקטיקות הללו חיוני על מנת להיות יהודי (למעט החריג המתון של זיכרון השואה).

שוב, החרדים, הדתיים והמסורתיים לא עברו את המהפכה הציונית במלואה בזהותם הקולקטיבית היהודית. אולם, החרדים הם אלה שדחו באופן מפורש את הסדר החדש הזה, ולמעשה פתחו במלחמה אידיאולוגית נגדו. זהו, לדעתנו, ההסבר ל"אנטי-ציונות" של החרדים. למרות שזהו מאפיין ידוע היטב של החרדים, איננו סבורים שהוא מובן כהלכה, בדרך כלל. מצד אחד, מרבית החרדים הם לאומיים, בכך שהם תומכים בהעצמה יהודית ובהתיישבות בארץ ישראל ובשליטה בה. הם השתתפו מרצונם בממשלות הקואליציה הימניות-לאומניות ב-40 השנים האחרונות. עם זאת, הם מאז ומתמיד התנגדו (וממשיכים להתנגד) לתווית ולמושג "ציונות", והם גם מתנגדים, במידה כזו או אחרת, לסמלי המדינה ואינם משתתפים בטקסים האזרחיים שלה. הדבר בא לידי ביטוי בסקר של מכון PEW . רק שליש מהחרדים אומרים שהמונח "ציוני" מתאר אותם באופן מדויק מאוד או מדויק במידת-מה (רק 9 אחוזים ציינו אותו כ"מדויק מאוד"). בכל הקבוצות האחרות, לפחות שני שלישים אומרים שמונח זה מתאר אותם במדויק.

דומה שכאשר החרדים אומרים שהם אינם "ציונים", כוונתם לכך שהם דוחים באופן מודגש את המהפכה הציונית ככל שהדבר נוגע לזהות הקולקטיבית ולהשלכותיה. כלומר, הם דוחים לחלוטין את הרעיון שניתן להיות יהודי רק באמצעות השתייכות לקולקטיב פוליטי יהודי או באמצעות דיבור עברית. (ראוי לזכור כאן את הערתו של הרב מדרכי אלתר, האדמו"ר של חסידות גור, במחצית הראשונה של המאה ה-20 לגבי החלוצים של קיבוץ עין חרוד: "גויים דוברי עברית"). בהתאם לכך, מעל 90 אחוזים מהחרדים השיבו שלהיות יהודי זו בעיקר שאלה של דת. הדתיים הלאומיים והמסורתיים אינם דוחים את התווית הציונית, מפני שבעבורם "ציונות" היא גם כן אמצעי למימוש או להגשמה של הממדים הדתיים של היהדות. החרדים אינם מקבלים פשרנות כזו. כמו הקרדינל ניומן, אשר טען שישנן רק שתי דרכים – זו של הכנסייה הקתולית ("רומא") או אתאיזם, גם החרדים חשים למעשה שישנן רק שתי דרכים – זו של "היהדות הנאמנה לתורה" או זו של ה"ציונות". לכן, כאשר חילונים או חרדים נוטשים את קבוצת ההשתייכות שלהם וחוזרים בתשובה או יוצאים בשאלה, הם בדרך כלל עוברים מן הקצה אל הקצה. אם חילונים חוזרים בתשובה, הם לעיתים קרובות ביותר הופכים לחרדים, לא לדתיים לאומיים. ואם החרדים עוזבים את המסגרת שלהם, במרבית המקרים הם הופכים לחילונים.

קולקטיב פוליטי וחברתי מוגדר בחלקו באופן שבו הסמכות מחולקת בו ולמי היא נמסרת. אם הקולקטיב היהודי מוגדר כפוליטי-לאומי באופיו, אזי לצרכים וליעדים פוליטיים יש משקל מרבי וההנהגה הפוליטית מקבלת את מרב הסמכות. אולם, אם ממשיכים להגדיר את העם היהודי כקולקטיב דתי-מסורתי, אזי היעדים הדתיים הופכים לחשובים ביותר וההנהגה הדתית היא בעלת הסמכות העליונה. דומה שנושא זה בולט לעין באחת השאלות שהודגשו בסקר של מכון PEW: "אם יש סתירה בין עקרונות דמוקרטיים לבין ההלכה היהודית, מה צריך לקבל עדיפות?" גם כאן החרדים והחילונים היו תמונת-ראי אלה של אלה. 89 אחוזים מהחילונים אומרים שיש לתת עדיפות לעקרונות הדמוקרטיים, ואותו שיעור – 89 אחוזים – מהחרדים אומרים שיש לתת עדיפות לחוקי ההלכה. דומה שהעמדה החילונית משקפת לא רק דבקות בעקרונות דמוקרטיים, אלא גם העדפה של המסגרת הפוליטית-לאומית על-פני המסגרת הדתית. החרדים, לעומתם, טוענים בתוקף שהמסגרת הכוללת של העם היהודי נותרה דתית-מסורתית, ולכן ההלכה זוכה אצלם לעדיפות.
הקטבים המנוגדים, החרדים והחילונים, הסותרים זה את זה, באים לידי ביטוי גם בקשרים החברתיים שלהם. הרוב המכריע, הן בקרב החרדים והן בקרב החילונים, מתנגד לנישואים מעורבים בין שתי הקהילות. 95 אחוזים מהחרדים אומרים ש"לא יחושו מאוד בנוח" או ש"לא יחושו כלל בנוח" אם ילדיהם יינשאו לחילונים. ו-93 אחוזים מהחילונים אומרים אותו הדבר ביחס לחרדים. החילונים חשים אי-נוחות גדולה יותר באשר לאפשרות שילדיהם יינשאו לחרדים, לעומת האפשרות שיינשאו לנוצרים.

החילונים בישראל אינם ממש מתנגדים לדת. הם פשוט אינם רוצים שזו תגדיר מה פירושו להיות יהודי, והם אינם רוצים שהדת או נציגיה יהיו הפוסקים בנושא של חיים יהודיים. חילונים רבים מקיימים מנהגים דתיים אחדים ובמידה מסוימת מחזיקים באמונות דתיות מסוימות, והם עושים זאת יותר מאשר יהודים לא-אורתודוקסים באמריקה. כך, שליש מהחילונים (33 אחוזים) שומרים כשרות (22 אחוזים מבין כל היהודים האמריקנים שומרים כשרות, 7 אחוזים מהרפורמים). 87 אחוזים מהחילונים משתתפים בסדר פסח כלשהו, אחוז גבוה בהרבה מזה שבקרב האוכלוסייה היהודית באמריקה (70 אחוזים). 67 אחוזים מהחילונים אינם אוכלים חזיר; 80 אחוזים מדליקים נרות חנוכה; 30 אחוזים צמים ביום כיפור; ו-60 אחוזים מאמינים באלוהים, במידה זו או אחרת.

בה בעת, החילונים מתנגדים באופן נחרץ לרעיון שהדת היא מסגרת סמכותית, ולפיכך הם גם מתרחקים מהצד הממוסד של הדת או מתנגדים לו. 88 אחוזים מהם אומרים שיש להפריד בין הדת לבין המדיניות הממשלתית (80 אחוזים או יותר מהדתיים והחרדים מאמינים שמדיניות הממשלה צריכה לקדם ערכים ואמונות של הדת), ו-60 אחוזים לעולם אינם מבקרים בבית כנסת. שוב, בעבור החילונים, ההוויה היהודית היא דבר שנובע מהמסגרות הפוליטיות והלשוניות האימננטיות. לכן, 44 אחוזים מהם סבורים שחינוך יהודי, דהיינו חינוך שמלמד תוכן יהודי ספציפי, אינו חשוב.

בעוד שהחילונים מקיימים מנהגים ואמונות הקשורים למסורת , באופן כזה או אחר, גישותיהם שונות באופן מובהק מאלה של הישראלים המסורתיים. המסורתיים (שאינם דתיים אדוקים) דוגלים בנושאים רבים בגישות שנמצאות בתווך בין הגישות של החרדים והדתיים לבין אלו של החילונים, ונוטים יותר לצדד בסמכות מסורתית ובתפקידים מגדריים מסורתיים. כך, 44 אחוזים מהמסורתיים תומכים בהפסקת התחבורה הציבורית בשבת, לעומת רק 6 אחוזים מהחילונים שתומכים בכך (בקרב הדתיים והחרדים, לפחות 85 אחוזים תומכים בכך). ו-70 אחוזים מהמסורתיים מתנגדים למתן היתר לרבנים רפורמיים וקונסרבטיביים לערוך טקסי נישואים, ואילו בקרב החילונים רק 28 אחוזים מתנגדים לכך. יתר על כן, 58 אחוזים מהמסורתיים סבורים שמדיניות הממשלה צריכה לקדם ערכים ואמונות דתיים, עמדה שרק 8 אחוזים מהחילונים מצדדים בה. במילים אחרות, החילונים והמסורתיים הן שתי קבוצות שונות מאוד, שהתנהגותן עשויה להיות חופפת בנושאים אחדים, אולם הן מייצגות שתי תפיסות עולם בסיסיות שונות באשר למהותו של העם היהודי ולמסגרת הסמכות שלו. החילונים עברו את המהפכה הציונית, ואילו המסורתיים עשויים להיחשב ל"שמאלנים" מקרב אלה שלא עברו את המהפכה הציונית או אף התנגדו לה.

לחילונים גם יש דעות פוליטיות מאובחנות . בנושאים פוליטיים ותחיקתיים רבים, עמדתם מנוגדת לזו של שלוש הקבוצות האחרות, והם הקבוצה היחידה שכוללת תת-קבוצה שמגדירה עצמה כ"שמאל". זו גם הקבוצה היחידה שכוללת תת-קבוצות שתומכות בעמדות פוליטיות "שמאלניות" או אוניברסליות יותר. כך, בשאלה שזכתה לכותרות – "האם אתם מסכימים או לא מסכימים עם ההצהרה 'יש לגרש או לעשות טרנספר של ערבים מישראל', 58 אחוזים מהחילונים התנגדו. בקרב כל שאר הקבוצות, הרוב הסכים לכך. שוב, רוב קטן מהחילונים (56 אחוזים) הסכימו שייתכן פתרון בדרכי שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות שתי מדינות. בקרב כל שאר הקבוצות, הרוב לא הסכים לקביעה זו. יתר על כן, החילונים הם הקבוצה היחידה שמספר ניכר מחבריה מוכנים להזדהות כ"שמאל" – 14 אחוזים. בקרב שאר הקבוצות, היה שיעור זה זניח (1-3 אחוזים). תמונת-ראי, כמעט, מתקבלת כאשר בוחנים את האנשים שמזדהים כ"ימין": בקרב החרדים, הדתיים והמסורתיים, כמחצית הזדהו כימין, והחצי השני כמרכז. בקרב החילונים, רק 24 אחוזים הזדהו כימין, ו-62 אחוזים הזדהו כמרכז. ראינו שמעל 89 אחוזים מהחילונים מסכימים שיש להעדיף עקרונות דמוקרטיים, אם ישנה סתירה בינם לבין ההלכה היהודית.

אם ננסה לפרש את העובדות הללו, דומה שהחילונים נוטים יותר לאמץ אוריינטציות אוניברסליות (בניגוד לאוריינטציות פרטיקולאריות). בהמשך להשלכות של המהפכה הציונית על הזהות הקולקטיבית, הם נוטים לפקפק בכך שיש הבדל עמוק (אונטולוגי או אחר) בין יהודים ללא-יהודים. אנשים הופכים ליהודים בעקבות השתתפותם במסגרת פוליטית ולשונית יהודית. מסגרות כאלה אינן שונות, באופן עקרוני, ממסגרות דומות אצל לא-יהודים. ייתכן שאוריינטציה זו אחראית במידת מה לשיעורים הגבוהים של התבוללות ונישואים מעורבים בקרב ישראלים שיוצאים לחו"ל. עם זאת, ישנו גבול לאוניברסליות בקרב החילונים. 69 אחוזים מהם חושבים שיש לתת ליהודים יחס מועדף במדינת ישראל. דומה שחלק מזה נובע מתפיסתם את ישראל כמדינה יהודית, אשר צריכה לקדם אינטרסים יהודיים.

הקודם
הבא