ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

פריון

דפוסי הפריון של האוכלוסייה הישראלית, הנמדדים כאן באמצעות ממוצע מספר הילדים אשר אישה צפויה ללדת בשנות חייה, נבדלים בין יהודים לבין לא-יהודים ובכל אחת מקבוצות אלו לפי מאפיינים של דתיות ועדתיות. זאת ועוד, דפוסי הפריון אינם קבועים והם משתנים לאורך זמן. מספר ילדים מושפע, בין היתר, מהישגים השכלתיים, תעסוקה, רמת דתיות, ומאפיינים משפחתיים כמו גיל בעת הנישואים ויציבותה של המשפחה.

עם קום המדינה היה שעור הפריון של אישה יהודייה 3.1 ילדים בממוצע (גרף 3.1). עד מהרה צמח המספר לארבעה ילדים – במידה רבה הודות לעלייה הגדולה מארצות האסלאם, שהתאפיינה במשפחות גדולות בנות 5-6 ילדים. ככל שהתארך הזמן שבו התגוררו עולים אלו בישראל, הם החלו בהדרגה להתכנס לרמות הפריון הנמוכות יותר של כשלושה ילדים שאפיינו את האוכלוסייה ממוצא אירופי. מגמה זו לא הופרעה, הגם שהואטה במקצת, על-ידי גלים חדשים של עולים מאסיה ומצפון-אפריקה, עד שאלו הגיעו לסיומם באמצע שנות ה-1960. לפיכך, הפריון של נשים יהודיות הצטמצם לשלושה ילדים במחצית השנייה של שנות ה-1970 ול-2.8 ילדים ערב העלייה הגדולה מברה”מ.

המספר הגדול של עולים מברה”מ מחד, ורמות הפריון הנמוכות שלהם מאידך, השפיעו על הממוצע היהודי הכלל-ארצי, שהגיע לשפל של 2.6 ילדים לקראת סוף העשור האחרון של המאה הקודמת. הגידול המסוים ברמת הפריון של נשים מברה”מ, ביחד עם גידול בחלקן של הקבוצות הדתיות והחרדיות בישראל, מסבירים את התוספת הניכרת לאחרונה של כחצי ילד לפריון היהודי הכולל, שעמד בראשית שנת 2015 על 3.1 ילדים. אם כן, במשך הזמן חלו תנודות במספר הממוצע של ילדים לאישה יהודייה, כתוצאה מגלי עלייה גדולים ונוהגי פריון נבדלים של עולים לפי אזורי המוצא שלהם, מגמות ההתכנסות של עולים לדפוסים דומים לאחר התיישבותם בישראל ובמיוחד בקרב בני הדור השני, ושינויים בהרכב האוכלוסייה, לרבות הגידול בשיעור האוכלוסייה שיש לה זיקה דתית חזקה. אחרי כל התנודות האלה, שיעור הפריון כיום דומה לזה שאפיין את האוכלוסייה היהודית עם קום המדינה. כאמור, לאחרונה הוא נמצא במגמה של גידול. לא פחות חשוב, שיעור הפריון הכולל של נשים יהודיות גדול מרמת תחלופה בין-דורית (של 2.1 ילדים). המשמעות היא שהריבוי הטבעי של היהודים בישראל הוא חיובי, שקבוצות גיל צעירות הן גדולות יותר מקבוצות הגיל המבוגרות, ושאוכלוסייה זו גדלה. בכך נבדלת האוכלוסייה היהודית הישראלית מחברות מערביות אחרות באירופה ובצפון אמריקה, בהן שיעורי הפריון נמצאים על סף רמת התחלופה הבין-דורית ולעיתים קרובות אף למטה מזה. כמו כן, הפיריון של כל תת-הקבוצות היהודיות בישראל הוא גבוה יותר מהפריון הממוצע של יהודים בקהילות התפוצה.

גרף 3.1. שיעור פיריון כולל של נשים יהודיות בישראל, 2014-1948 (שנים נבחרות)

עובד מנתונים של הלמ"ס, שנתונים סטטיסטיים לישראל, שנים נבחרות.

רמת הפריון של נשים יהודיות משתנה לפי מידת דתיותן (גרף 3.2). בשנים 2014-2012 היה המספר הממוצע הצפוי של ילדים לאישה חרדית 6.9, אישה דתית – 4.2, אישה מסורתית-דתית – 3, מסורתית לא כל-כך דתית – 2.6, ובקרב נשים חילונית הוא היה ברמה של תחלופה בין-דורית, כלומר 2.1 ילדים. המגמות לאורך זמן מצביעות על צמצום מסוים ברמת הפריון החרדי, וגידול בפריון של יתר תת-הקבוצות (הדתית, המסורתית הדתית, המסורתית הלא כל-כך דתית, והחילונית). יש לציין כי היו תקופות בעבר בהן הצטמצם הפריון החרדי ולאחר מכן חזר וגדל. ב-35 השנים האחרונות הוא נע בין מינימום של שישה ילדים למכסימום של 7.5 ילדים. הגידול בפריון של נשים חילוניות מבטא חזרה לרמות שאפיינו קבוצה זו טרם העלייה הגדולה מברה”מ לשעבר בשנות ה-1990. עדיין, הפריון החרדי גדול פי 3 מזה החילוני, והפריון הדתי גדול פי שתיים מזה החילוני. לפיכך, תת-הקבוצות היהודיות באוכלוסייה הישראלית גדלות בקצב שונה אחת מרעותה בכיוון של חיזוק משקלם של החרדים והדתיים.

גרף 3.2. שיעורי פריון כולל בקרב נשים יהודיות לפי מידת דתיות, 2013-1980

עובד מתוך נתונים של: אחמד חליחל, פריון של נשים יהודיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 2014-1979. ירושלים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סדרת ניירות טכניים.

בזמן שהפריון היהודי גדל זה של קבוצות אחרות בישראל הצטמצם (גרף 3.3). תהליך זה בולט במיוחד בקרב המוסלמים: בעוד שבראשית שנות ה-1960 כל אישה מוסלמית היתה צפויה ללדת בממוצע למעלה מתשעה ילדים, השיעור ירד לכחמישה ילדים באמצע שנות ה-1980 והלאה לכדי קצת פחות מ-3.5 ילדים בראשית 2015. אצל נשים דרוזיות, הפריון ירד מ-7.5 ילדים במחצית הראשונה של שנות ה-1960 ל-2.2 ילדים כיום; ובקרב נשים נוצריות מ-4.7 ל-2.3, בהתאמה. המגמות ההפוכות בקרב יהודים ומוסלמים מחקו כמעט לחלוטין את ההבדלים ברמות הפריון בין שתי האוכלוסיות. עם זאת, בגלל הפריון המוסלמי הגבוה בעבר, אוכלוסייה זו היא צעירה מאוד ולפיכך גדלה בקצב מהיר יותר מהאוכלוסייה היהודית. הפריון של נשים יהודיות הוא גבוה יותר (בילד אחד בקירוב בממוצע) מזה של נשים דרוזיות או נוצריות.

עובד מנתונים של הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל, 2015.

עובד מנתונים של הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל, 2015.

תמותה

בעוד שפריון תורם לגידול אוכלוסייה הרי שתמותה מוציאה אנשים מתוך האוכלוסייה. המאזן בין מספר הנולדים החדשים לבין מספר הנפטרים קובע את הריבוי הטבעי. מספר הנפטרים מושפע מתוחלת החיים, כלומר מספר השנים הממוצע שפרט צפוי לחיות, וכן מהרכב הגילים של האוכלוסייה, כלומר ככל שהאוכלוסייה מבוגרת יותר כך שיעור הנפטרים יהיה גבוה יותר. תוחלת חיים מעידה על רמת השירותים הרפואיים העומדים לרשותם של האזרחים, איכות הסביבה והתברואה, וסגנונות חיים אישיים החושפים יותר או פחות את הפרט למחלות ולסיכונים של מוות.

קיימים הבדלים בתוחלת חיים בין גברים לבין נשים. נשים מאריכות שנים יותר מגברים. הבדלים מגדריים מוסברים בחלקם על-ידי גנטיקה שונה של גברים ונשים, ובחלקם האחר על-ידי התנהגויות שונות בתחומים חברתיים, תעסוקתיים, ובריאותיים. כמו כן, באותה המדינה יכולים להיות הבדלים בתוחלת חיים בין תת-קבוצות אתניות, דתיות, או גזעיות בגלל מעמד חברתי-כלכלי ודפוסי התנהגות תרבותיים ייחודים.

ישראל מוגדרת כמדינה מפותחת ומתאפיינת בתוחלת חיים ארוכה של אזרחיה. תוחלת החיים נמצאת באופן תדיר במגמה של עלייה (גרף 3.4). מאז 1970 ועד היום עלתה תוחלת החיים של גברים יהודים ושל נשים יהודיות בכעשר שנים: מ-70.6 שנים ל-80.8 שנים, ומ-73.8 שנים ל-84.1 שנים, בהתאמה. הגידול הדומה בתוחלת חיים השאיר על כנו את ההבדלים בין גברים לבין נשים. יש לציין כי הפערים המגדריים בתוחלת החיים בישראל הם מהקטנים ביותר בעולם המערבי.

גרף 3.4. תוחלת חיים של אוכלוסיית ישראל לפי דת ומגדר, 2014-1970

עובד מנתונים של הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל, 2015

גם תוחלת החיים של לא-יהודים התארכה במשך הזמן. היא גדלה בהדרגתיות מ-68.5 שנים בראשית שנות ה-1970 ל-77 כיום בקרב גברים לא-יהודים, ומ-71.9 ל-81.0 בקרב נשים לא-יהודיות. קצב התארכות תוחלת החיים של יהודים היה מהיר יותר מזה של לא-יהודים, ולפיכך ההבדלים ביניהם גדלו במקצת: בקרב גברים, מ-2.1 שנים (לטובת היהודים) בראשית התקופה הנסקרת ל-3.8 שנים בסוף התקופה, ובקרב נשים מ-1.9 שנים ל-3.1 שנים. התרחבות ההפרש בין יהודים לבין לא-יהודים התרחשה חרף העובדה שבשנות ה-1990 הגיעו ארצה מבריה”מ לשעבר מהגרים יהודים רבים שהתאפיינו בתוחלת חיים נמוכה במובהק מזו של האוכלוסייה היהודית הוותיקה. תוחלת החיים של גברים ונשים לא-יהודים כיום היא אותה תוחלת החיים שהייתה ליהודים לפני כ-15 שנים, כלומר במחצית השנייה של שנות ה-1990.

הגירה בינלאומית

מקום המדינה ועד היום עלו לישראל קצת למעלה משלושה מיליון איש. העולים לא התחלקו באופן שווה על פני השנים. העלייה מתאפיינת במתכונת של גלים – שנים של מספרים גדולים של עולים, שלאחריהן שנים עם מספרים קטנים יותר, וחוזר חלילה (גרף 3.5). בתוך עליות ומורדות אלו בולטים שני גלים גדולים במיוחד: בין אמצע 1948 לסוף 1951 (ה”עלייה הגדולה”) אשר הביאה עימה 687,000 איש ואישה, והגל הגדול השני בין 1990 ל-1994 שבו עלו לישראל קצת יותר מ-600,000 עולים. בגלל הגידול הרב באוכלוסייה היהודית ב-40 שנות המדינה הראשונות, התרומה היחסית של שני גלים אלה היתה שונה מאוד, חרף המספר האבסולוטי הדומה מאוד שלהם: בעוד שהגל הראשון הכפיל את מספרם של היהודים בישראל, הגל השני הגדיל את האוכלוסייה היהודית ב-20 אחוזים.

גרף 3.5. העלייה לישראל, 2015-1948

עובד מנתונים של הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל, 2015.

לאחר “העלייה הגדולה” בעקבות קום המדינה היו עוד שני גלים, הרבה יותר מתונים, באמצע שנות ה-1950 ובמחצית הראשונה של שנות ה-1960 שהביאו עימם בעיקר יהודים שנותרו עוד במזרח ובמרכז אירופה ובמדינות צפון אפריקה. מספר יחסית גדול של עולים הגיע שוב בין 1968 ל-1973; ברובם היו אלו יהודים ממערב אירופה וצפון אמריקה שנמשכו לישראל בלהט ציוני בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים ואיחודה מחדש של ירושלים; אבל הייתה עלייה גם ממדינות קומוניסטיות במרכז אירופה ובהמשך, במחצית השנייה של שנות ה-1970, גם מברה”מ. בשנים 1983-4 ו-1991 הגיעו שני גלי עלייה, שהביאו לישראל את מרבית יהודי אתיופיה. בעשור האחרון, בתום העלייה הגדולה של שנות ה-1990 מבריה”מ לשעבר, התייצב המספר השנתי של עולים בטווח של 15,000-25,000 נפש, ובמספר זה כלולים גם יהודים וגם קרובי משפחה לא-יהודים העולים בהתאם לחוק השבות. השנתיים האחרונות עומדות בסימן גידול בעלייה לישראל עם התגברות זרם המגיעים מצרפת ומאוקראינה.

בד בבד עם העלייה, המגדילה את האוכלוסייה היהודית בישראל, ישנה גם הגירה בכיוון ההפוך (“ירידה”). המספר המדויק של המהגרים לצמיתות אינו ידוע. הנתונים הזמינים מתייחסים למי שעזבו את ישראל ולא שבו אליה בתום שנה שלמה אחת, והם אינם מציגים תמונה של ממש, ולפעמים אף מטעים. מחד גיסא, נתונים אלו אינם כוללים את מי שהשתקעו בחו”ל באופן קבוע אבל מבקרים בישראל לעיתים קרובות ולאחר כל ביקור הם מפסיקים למשך שנה להיחשב כמהגרים עוזבים; מאידך גיסא, הם כוללים את מי שעברו באופן זמני לחו”ל לתקופה ארוכה יחסית, למשל לצרכי לימודים, ואינם מבקרים במהלך תקופה זו בארץ, אבל מתכוונים לשוב ולהתגורר בה. יש לציין כי חלק מהעוזבים הם למעשה מהגרים חוזרים, כלומר יהודים שעלו לישראל ומסיבות שונות החליטו לחזור למדינת המוצא שלהם, או מהגרים נשניים, כלומר עולים שלאחר שהות מסוימת בישראל בחרו לעזוב ולעבור להתגורר במדינה אחרת. לפיכך, באופן טיפוסי, מספר העוזבים גדל לאחר כל גל עלייה.

מאז קום המדינה ועד היום עזבו את הארץ 674,500 תושבים יהודים (למ"ס, שנתון סטטיסטי בישראל, 2015). אם מחלקים תקופה זו לפרקי זמן של 10-12 שנים כ”א, ניכרת עזיבה גדולה בתריסר השנים הראשונות של המדינה (כ-100,000 עוזבים), בין 1971 ל-1982 (133,000 עוזבים), ושיא של עוזבים בין 1983 ל-1995 – קצת יותר ממאתיים אלף נפש. סביר להניח כי מספר גדול זה קשור לקליטה בלתי מוצלחת של חלק מהעולים מברה”מ לשעבר. גם במחצית השנייה של שנות ה-1990 ועד 2008 עזב את הארץ מספר ניכר (129,000) של יהודים, בהם גם כאלה שכמה שנים קודם לכן עלו מברה”מ.

בכל אחת מהשנים 2013-2010 עזבו את הארץ כ-16 אלף איש (גרף 3.6). עם זאת, כל שנה גם חזרו ארצה כעשרת אלפים איש. לפיכך, המאזן השלילי בין יציאות לבין חזרות של ישראלים (ששהו ברציפות בחו”ל שנה ומעלה) נע בין 5,000 ל-7,000 כל שנה. בפרק זמן זה נצפה גידול הדרגתי במאזן השלילי של הגירת ישראלים: הפסד של 5,400 איש ב-2010, 6,700 איש ב-2011, 7,100 ב-2012, ו- 7,300 ב-2013 (או גידול של למעלה משליש במאזן השלילי בין 2010 ל-2013). זהו שיעור גידול משמעותי הגבוה במידה ניכרת משיעור גידול האוכלוסייה.

גרף 3.6. יציאות, חזרות, ומאזן הגירה של ישראלים ששהו ברציפות בחו"ל שנה ומעלה, 2013-2010

עובד מנתונים של הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל, 2015.

ראוי לציין כי 41% מהעוזבים הם צעירים בגילאי 20 עד 39 ועוד 32% הם ילדים (למ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל, 2015). אם כן, קרוב לשלושה-רבעים מהעוזבים הם צעירים בודדים או משפחות צעירות, ולפיכך עזיבתם מערערת באופן בלתי פרופורציוני את שכבות הגילים הפרודוקטיביות ביותר ואלה האמורות לשאת, בהווה ובעתיד, בנטל המחויבות של שירות צבאי (סדיר ומילואים).

הקודם
הבא