ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

מאז הקמת המדינה ראו ממשלות ישראל באוכלוסייה כלי לתכנון מרחבי והתיישבות. במדינה שבה עובדי חקלאות מהווים פרופורציה קטנה בלבד מכוח העבודה והמיקום של תעשיות ברובו אינו מודרך על-ידי מיקומם של מקורות טבעיים, היו אלו שיקולים חברתיים, כלכליים וגיאופוליטיים, כמו גם סביבתיים, שקבעו את דפוסי הפיזור הגיאוגרפי של האוכלוסייה. המדינה מספקת תמריצים כלכליים משמעותיים בתחומי הדיור, עבודה ומיסים, במגמה למשוך אנשים לאזורים בעלי עדיפות התיישבותית גבוהה. גורמים אלו, ביחד עם העדפות ומאפיינים אישיים-משפחתיים כמו יכולת כלכלית, השכלה ומניעים אידאולוגיים, מעצבים את מפת הפיזור הגיאוגרפי ודפוסי ההגירה הפנימית של האוכלוסייה.

ישראל היא מדינה קטנה. שטחה הוא כ-21,000 קמ”ר. הרבה משטח זה הוא בשליטה צבאית, ולפיכך אסור בהתיישבות למגורים. בסה”כ, בראשית שנת 2014 היו בישראל 1,211 יישובים. מספר זה כולל גם את 125 היישובים היהודים ביו”ש. קרוב ל-90% מהיישובים בישראל הם יהודיים. יישובים אלו מחולקים בין שישה מחוזות רשמיים של המדינה: ירושלים, צפון, חיפה, תל-אביב, מרכז, והדרום; לכך יש להוסיף את יו”ש (שבין 1967 ל-2005 כלל גם את רצועת עזה).

בשבעת העשורים מאז קום המדינה היו שני מחוזות שחלקם באוכלוסייה נותר יציב למדי, כלומר שגידול האוכלוסייה בהם היה דומה לזה הכלל ארצי (גרף 4.1). מחוזות אלו הם ירושלים, שאוכלוסייתה היהודית התנדנדה בין 10% ל-12% מהאוכלוסייה היהודית של המדינה, ומחוז הצפון שחלקו נע בין 8% ל-10%. שני מחוזות, חיפה ותל-אביב, התנסו בצמצום של כמחצית חלקם באוכלוסייה: חיפה מ-21% ב-1948 ל-11% בראשית 2015, ותל-אביב מ-43% ל-20%, בהתאמה. האוכלוסייה היהודית הלכה והתרכזה במשך הזמן יותר ויותר במחוזות המרכז, הדרום, וביו”ש. עם זאת, הגידול בחלקו של מחוז הדרום נבלם מאז אמצע שנות ה-1990. יש להמתין ולראות האם, ובאיזו מידה, הפיתוח המואץ לאחרונה של הנגב, במיוחד עם העברת בסיסים צבאיים גדולים אליו, יביא עימו גם גידול באוכלוסייה וכתוצאה מכך יחוזק מעמדו אל מול המחוזות האחרים. ביו”ש מתגוררים כיום קרוב ל-6% מהאוכלוסייה היהודית של ישראל.

לשם ההתרשמות, ערכנו ניסיון לחבר את כל האזורים שסופחו לישראל לאחר מלחמת ששת-הימים, ועוד את יו”ש, ליחידה אחת. בתרגיל מתמטי כזה גרענו ממחוז הצפון את היהודים שברמת-הגולן, וממחוז ירושלים את היהודים המתגוררים בשכונות במזרח העיר. מתברר כי שיעור היהודים ברמת הגולן, מזרח ירושלים, ויו”ש יחדיו מגיע כיום ל-9.3% מכלל האוכלוסייה היהודית הישראלית.

גרף 4.2 מציג, עבור כל מחוז בנפרד, את היחס בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הלא-יהודית, וכיצד יחס זה השתנה לאורך זמן. בכל המחוזות הצטמצם במשך השנים חלקם של היהודים וגדל חלקם של מי שהם אינם יהודים. במחוז ירושלים, שעם הקמת המדינה קרוב ל-98% מתושביו היו יהודים, בעקבות איחוד העיר ב-1967 התווסף אליה מספר גדול של תושבים לא-יהודים. שיעור היהודים מכלל תושבי העיר הצטמצם לשלושה-רבעים ובהמשך ירד עד לשני שלישים כיום. במחוז הצפון, שלאחר תום העליות הגדולות היה בו עודף – אומנם קטן – של יהודים, מתאפיין כיום ברוב לא-יהודי. מחוז חיפה התנסה גם הוא בצמצום חלקם של היהודים: מכ-85% ב-1948 לקצת יותר משני שלישים כיום. שני מחוזות, תל-אביב והמרכז, שמרו על מידה רבה של יציבות בשיווי המשקל בין שתי האוכלוסיות ועם רוב ברור של יהודים (סביב 90 אחוזים). גם במחוז הדרום התערער שיווי-המשקל בין האוכלוסייה היהודית והלא-יהודית מרוב יהודי מוצק של 89% ב-1961 לקצת פחות משלושה רבעים כיום.

גרף 4.2. שיעור היהודים במחוזות המדינה, 2015-1948

עובד מנתונים של הלמ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל, שנים נבחרות.

באופן כללי, בשלושה מחוזות – ירושלים, הצפון, וחיפה, שיעור היהודים נמוך ממשקלם הכולל באוכלוסייה (שלושה-רבעים); במחוז אחד, הדרום, שיעור היהודים משקף את חלקם באוכלוסייה הארצית, ובמחוזות תל-אביב והמרכז יש ריכוז גבוה של יהודים מעבר לחלקם בכלל אוכלוסיית ישראל.

השינויים בגודל האוכלוסייה היהודית בכל מחוז, כמו גם במאזן בין יהודים לבין לא-יהודים, מושפעים, בין היתר, מהגירה פנימה והחוצה כלומר, מאזן ההגירה הפנימית. מאזן חיובי מעיד על כוח אחיזה חזק עבור האוכלוסייה הוותיקה במקום, ומשיכה לאוכלוסייה חדשה; מאזן שלילי משקף דחיפה החוצה ודחיה של האזור. ניידות מרחבית בישראל היא תופעה נפוצה ובכל אחת מחמש השנים האחרונות היגרו בממוצע קרוב ל-15 אלף איש בין מחוזות המדינה (כולל יו”ש).

תנועות הגירה אלה מבליטות שני אזורים עיקריים המרוויחים אוכלוסייה: מחוז המרכז (עודף של כ-50 אלף נכנסים על פני יוצאים), והיישובים היהודיים ביו”ש (רווח של כ-16 אלף איש). יתר המחוזות הפסידו אוכלוסייה יהודית: מחוז ירושלים ומחוז תל-אביב בהיקפים דומים למדי – 29 אלף ו-25 אלף נפש, בהתאמה; ושני מחוזות הפריפריה של הדרום והצפון – כ-11 אלף וכארבעת אלפים, בהתאמה.

מאזני ההגירה של כל מחוז משתנים במקצת משנה לשנה. שינויים אלו מתאפיינים בתנודתיות של שנים בהן המאזן – חיובי או שלילי – הוא גבוה יותר ושנים בהן הוא מצומצם, וחוזר חלילה. תצפיות אלו מראות בבירור על נטייה של הציבור היהודי הישראלי להעדיף את אזור המרכז על פני מחוזות הצפון והדרום כמו גם על פני ירושלים, וכן להתיישב ביו”ש. אף כי אין בידינו נתונים על פרופיל המהגרים, ניתן להניח כי אזור המרכז מרוויח בעיקר אוכלוסייה חילונית ומסורתית בעוד שהמהגרים ליו”ש הם בעלי אורח חיים דתי וחרדי.2 לפיכך, הפעפוע (דיפוזיה) של תת-אוכלוסיות יהודיות שונות למרכז מחד וליו”ש מאידך יוצרות תופעה של התבדלות מרחבית, כלומר מרחיקה אותן פיסית זו מזו.

הקודם
הבא