ספריית מאמרים / 2016

הערכה שנתית 2016

עם קום המדינה מנתה אוכלוסיית ישראל 872,700 תושבים. בסוף 2015 חיו בישראל 8,464,100 איש. כלומר, במשך פחות משבעה עשורים גדלה אוכלוסיית ישראל פי עשרה בקירוב (גרף 2.1). הגידול לא התחלק באופן אחיד על פני התקופה: האוכלוסייה חצתה את קו המיליון ב-1949, את קו שני המיליון ב-1958, שלושה מיליון ב-1970, ארבעה מיליון ב-1982, חמישה מיליון ב-1991, שישה מיליון ב-1998, שבעה מיליון ב-2006, ושמונה מיליון בשנת 2013. לפיכך, מספר השנים שהיה צריך לעבור על מנת שהאוכלוסייה תגדל בעוד מיליון איש התקצר במשך הזמן.

האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הלא-יהודית גדלו, כל אחת, בקצב קצת שונה. בעוד מספרם של היהודים גדל מ-716,700 ב-1948 ל-6,706,400 בראשית 2015 – גידול של פי 9.4, האוכלוסייה הלא-יהודית גדלה מ-156,000 ל-1,757,700, בהתאמה או גידול של פי 11.3. הצטמצם מעט, אפוא, חלקם של היהודים בכלל האוכלוסייה הישראלית מ-82% ל-79% (זאת אגב תנודות לאורך זמן, שהושפעו בעיקר מממדי העלייה). באוכלוסייה היהודית כלולים “חסרי דת” שהם ברובם עולים מבריה”מ שאינם יהודים על-פי ההלכה אבל עם רקע או קשר יהודי שהופך אותם לזכאי חוק השבות. כמו כן, מאז 1967 כלולים במניין האוכלוסייה היהודית אותם יהודים שמתגוררים ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים, ורמת הגולן (וברצועת עזה בתקופה 2005-1967), ובאוכלוסייה הלא-יהודית כלולים תושבי מזרח-ירושלים ורמת הגולן שאינם יהודים.

גרף 2.1. אוכלוסיית ישראל 2015-1948 (באלפים)

עובד מנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס), שנתון סטטיסטי לישראל, 2015; וירחון סטטיסטי, פברואר, 2016.

האוכלוסייה הלא-יהודית אינה עשויה מיקשה אחת. היא כוללת מוסלמים, נוצרים ודרוזים. במשך הזמן גדל חלקם של המוסלמים מכלל האוכלוסייה הלא-יהודית מקצת יותר משני-שלישים ב-1950 ל-83% כיום; בה בעת הצטמצם חלקם של הנוצרים מכחמישית לפחות מעשרה אחוזים, בהתאמה. שיעורם של הדרוזים באוכלוסייה הלא-יהודית השתנה רק במעט. תמורות אלה הושפעו בעיקר מהבדלים ברמת הפריון בין שלוש תת-הקבוצות.

מקור הגידול הבלעדי של האוכלוסייה הלא-יהודית הוא ריבוי טבעי כלומר, ההפרש בין לידות לבין פטירות. לעומת זאת, מספרם של היהודים נקבע על-ידי שני גורמים: ריבוי טבעי, ומאזן הגירה בינלאומית, דהיינו הגירה לישראל פחות הגירה החוצה מהארץ. לאורך שנות המדינה, מתוך סך כל הגידול באוכלוסייה היהודית, 60% נזקפים לטובת ריבוי טבעי ו-40% הנותרים למאזן הגירה חיובי (גרף 2.2). התבוננות מפורטת לפי תקופות בין-מפקדיות מראה כי תרומת מאזן ההגירה היתה גדולה בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה: בתקופה הבין-מפקדית הראשונה (1960-1948) הוא היווה שני שלישים מסך כל גידול האוכלוסייה היהודית, בתקופה הבין-מפקדית השנייה (1972-1961) הצטמצם שיעור מאזן ההגירה מתוך כלל הגידול ל-45%, ובתקופה שבין מפקד 1972 למפקד של 1983 ירד לרבע בלבד. העלייה הגדולה מברה”מ, ובמידה מתונה יותר גם זו מאתיופיה, הפכו מגמה זו, כאשר בין 1983 ל-1995 התחלק גידול האוכלוסייה היהודית באופן כמעט שווה בין ריבוי טבעי למאזן הגירה. מאז אנו עדים לצמצום הדרגתי בתפקידה של ההגירה עד כדי 10.7% בלבד מכלל גידול האוכלוסייה היהודית בחמש השנים האחרונות.

גרף 2.2. מקורות גידול האוכלוסייה היהודית, 2015-1948 (באחוזים)

עובד מנתונים של הלמ”ס, שנתון סטטיסטי, 2015.
הקודם
הבא