ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2013-2014

נצחונו של חסן רוחאני בבחירות לנשיאות (15 יוני 2013) הצית ציפיות לשינוי כיוון אפשרי במדיניותה של איראן. למרות שרוחאני היה שנים רבות חלק מן הממסד השמרני, הוא נתפס כרפורמיסט וזכה לתמיכת ציבורית רחבה בזכות השינוי שהבטיח, ובכלל זה – שיקום היחסים עם ארה"ב והמערב, והסרתן של הסנקציות המעיקות (מאז החלת הסנקציות ב-2012 צנח ערך המטבע האיראני ב-60 אחוז ובאותו שיעור צנח גם יצוא הנפט). בשורת צעדים מתוכננים היטב, רוחאני אותת למערב על רצונו בהפשרה ועל נכונותו להגיע לעסקה בתחום הגרעין. "מתקפת הקסם" האיראנית בוטאה באופן בולט בהופעתו של רוחאני בעצרת האו"ם בספטמבר 2013. הנשיא האיראני נמנע מההתקפות הפרועות על ישראל להן הורגל העולם בתקופת קודמו אחמדינג'אד, הגדיר את השואה כבלתי-נסלחת, וחזר והבטיח שאיראן לעולם לא תחתור לנשק גרעיני מאחר שהדבר אסור על מאמינים מוסלמים מבחינה הלכתית. טרם עזיבתו את ארה"ב, רוחאני שוחח טלפונית עם הנשיא אובמה ושבר בכך את הנתק התקשורתי ששרר בין מנהיגי שתי המדינות במשך
34 שנים.

ראש הממשלה נתניהו הגדיר את רוחאני כ"זאב בבגדי כבש"15 והזהיר שישראל לא תירתע מלהתייצב לבדה מול האיום האיראני. שיחות הגרעין שחודשו אכן הניבו הסכם ביניים (24 נובמבר 2013) התקף לשישה חודשים, שבמהלכם מנוהל מו"מ על הסדר קבע בסוגיה. בתקופת הביניים איראן הסכימה להגביל העשרת אורניום לרמה של 5 אחוז (שאינה מספיקה לנשק גרעיני), לדלל או להמיר את מאגר האורניום המועשר שברשותה לרמה של 20 אחוז כך שיקשה (אף כי לא יהא בלתי אפשרי) להחזירו לרמות גבוהות המאפשרות לעשות בו שימוש צבאי, לא להתקין צנטריפוגות חדשות, לא לבנות אתרי העשרה חדשים, לאפשר ביקורת יומית לפקחי האו"ם במתקני ההעשרה בנאתאנז ובפורדו, במתקן המים הכבדים באראק, במתקני היצור של הצנטריפוגות ובמכרות האורניום. ההסכם איננו חל על מחקר ופיתוח בתחום הגרעין ועל מערך הטילים האיראני. בתמורה, איראן זוכה להכרה בכך שתוכל לשמר יכולת העשרה בשטחה במסגרת הסדר הקבע ולהקלה חלקית בסנקציות כך שיופשרו כ-4 מיליארד דולר מכספי איראן המוקפאים במערב, ויתאפשר יצוא מוגבל של מוצרים פטרוכימיים, סחר בזהב ובמתכות יקרות אחרות, יבוא חלקי חילוף למטוסים וכד'. ההסכם נכנס לתוקפו ב-20 בינואר 2014, וממועד זה מתחיל מניין 6 החודשים המוקצבים להגעה להסכם קבע בנושא הגרעין. (תיתכן אפשרות הארכה של עוד חצי שנה).

נתניהו כינה את ההסכם "טעות היסטורית".16 מבקרי ההסכם טענו כי לא בלם את התקרבותה של איראן לאחיזה בפצצה גרעינית, כי כל צעדי איראן במסגרתו הם הפיכים, וכי הוא מתיר לה להוסיף ולהתקדם אל היעד בכל מסלולי הפיתוח הדרושים: ייצור חומר בקיע, פיתוח דורות חדשים של צנטריפוגות, פיתוח כלי הנשק עצמו והכשרת טילי השיגור. ההסכם, לדברי המבקרים, לא הציב שום מגבלה על המשך חתרנותה האזורית של טהראן (ראה סוריה) ומעורבותה בטרור, ולמעשה העניק לגיטימציה להמשך העשרת הגרעין באיראן תוך השארת יכולותיה הגרעיניות על מכונן: כ-19,000 צנטריפוגות שחלקן באיכות משופרת (ב-2003 היו בידי איראן פחות מ- 200), אורניום מועשר שיכול להספיק ליצורן של 5-6 פצצות אטום, מתקן מים כבדים בבנייה שהינו בלתי יעיל להפקת חשמל אך בכוחו להפיק פלוטוניום לפצצה גרעינית, אתרי ההעשרה וטילים ארוכי טווח. עוד נטען כי ההקלה בסנקציות מסירה את הלחץ שהופעל ביעילות על טהראן ומשדרת איתות לעולם העסקים המערבי לפתוח במרוץ להשגת עסקאות קורצות עם איראן (ואכן, משלחות אירופיות ורוסיות כבר נוהרות לטהראן, אם כי היעדר הסכם בנושא הגרעין מעכב חתימתן של עסקאות רבות).
המו"מ על הסכם הקבע, שהתחיל ב-18 פברואר 2014, אמור להשיג "פתרון מלא וארוך טווח אשר יבטיח כי תוכנית הגרעין האיראנית היא לחלוטין למטרות שלום".17 ארה"ב שואפת להסדר שיגביל את היכולות הגרעיניות של איראן לשימוש אזרחי ושיגרום לכך שיכולת הפריצה שלה לנשק גרעיני תדרוש יותר זמן. הנושאים הבאים ניצבים אפוא במוקד השיחות:

  • הגבלת העשרת אורניום ל–5 אחוז.
  • הוצאת רוב מלאי החומר הבקיע מאיראן.
  • פירוקן של אלפי צנטריפוגות.
  • הגבלת איכותן של הצנטריפוגות לרמה הנוכחית.
  • סגירת אתרי העשרה (במיוחד זה הבנוי במעמקי ההר בפורדו).
  • סגירת מתקן המים הכבדים באראק לצורך מניעת המסלול הפלוטוגני או לפחות הסבתו לכור מים קלים התואם תכנית גרעין אזרחית או לבעל תפוקה נמוכה משמעותית מתכנונו המקורי (יכולת הייצור של המתקן באראק, כשיושלם, תהיה כ- 9 ק"ג פלוטוניום לשנה, שמספיקים לפצצה גרעינית אחת).
  • הידוק הסדרי הפיקוח, כולל גישה למתקנים הנחשדים כאתרי בנייתו של נשק גרעיני (למשל, בבסיס הצבאי בפארצ'ין).
  • קבלת מענה איראני להוכחות שבידי המערב המצביעות על ניסיונות בעבר לפיתוח של נשק גרעיני.
  • הגבלת פרויקט הטילים הבליסטיים של איראן.
  • הסרת הסנקציות ושחרור כ-100 מיליארד דולר המוקפאים עתה בבנקים במערב.

רוב הפרשנים מעריכים כי בניגוד מובהק לעמדת ישראל, ארה"ב והמערב ישלימו עם הסדר קבע שיותיר לאיראן יכולות גרעיניות, כולל העשרת האורניום בשטחה. בעוד שארה"ב מבקשת להבטיח שלא תהיה יכולת פריצה מהירה לפצצה גרעינית, האיראנים ישאפו להשיג מעמד זהה לזה של חברות NPT אחרות שאינן בעלות נשק גרעיני (כמו ארגנטינה וברזיל המעשירות אורניום ונהנות מפיקוח רופף יחסית). הסכם הביניים אכן קובע כי "תכנית הגרעין האיראנית תזכה ליחס דומה כמו זה שלו זוכה כול חברת NPT שאינה מחזיקה נשק גרעיני".18 ברוח זו מנהיגי איראן מצהירים כי לא הסכימו ולא יסכימו לפרק שום מתקן ושום צנטריפוגה וגם לא לסגירת המתקן באראק.

תקופת המו"מ הראשונה נסתיימה ב- 20 יולי 2014 מבלי שהצדדים הגיעו להסכמה. אין בכך משום סוף פסוק למאמצים להגיע להסדר דיפלומטי עם איראן, ואכן הצדדים הסכימו (19 יולי 2014) לחדש השיחות לעוד ארבעה חודשים. ישראל עלולה למצוא עצמה במציאות בה הסדר הביניים עם איראן מוארך עוד ועוד או לחילופין, תמצא עצמה עם הסכם קבע שלא ישביע את רצונה. פרשנים שונים מעריכים כי לשני הצדדים יש תמריצים להגיע להסכם וכי המו"מ מתנהל באופן תכליתי וקיימת כבר טיוטת הסכם (עדיין עם פערי עמדות כמובן). עיקר המאמץ נסוב על נוסחה שנועדה מבחינת ארה"ב להאריך את משך הזמן שיידרש מאיראן כדי לפרוץ ליצורה של פצצה גרעינית. מציאות של הסכם ביניים ומו"מ דיפלומטי מתמשכים או של הסדר קבע בלתי מספק עלולה להותיר את ירושלים עם הדילמה – האם לתקוף צבאית את מתקני הגרעין. הדעות בקרב המומחים השונים חלוקות. יש הטוענים כי ישראל לא תוכל בשום אופן להתיר מצב בו איראן תורשה להתבסס כמדינת סף גרעינית עם יכולת להתקדם ולבסוף לפרוץ במהירות גבוהה יחסית ליצור נשק גרעיני, ולכן תיאלץ לפעול צבאית נגד האיום. אחרים טוענים כי אין סיכוי לתרחיש כזה מאחר שישראל לא תתקוף את איראן כול עוד ארה"ב מנהלת מו"מ עם טהראן ולא כול שכן – אם ארה"ב תגיע להסכם קבע עם איראן. גישה זו טוענת כי ישראל איבדה בעצם את האופציה הצבאית מול איראן בכך שלא תקפה ערב הבחירות בארה"ב (מועד בו יכלה להעריך כי ארה"ב תעניק תמיכה בלית ברירה למהלך כזה).

המו"מ המתנהל מול איראן חושף אי-הסכמה משמעותית בין ישראל וארה"ב אודות יעדיו. סטיב האדלי, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מאפיין מציאות מרה זו כך: "הישראלים אינם רוצים שאיראן תהיה מדינת סף גרעינית. אך איראן הינה כבר מדינת סף גרעינית וככול הנראה תישאר כזו. קו זה נחצה כבר."19 הניסיון שעד עתה לא צלח – להעביר חקיקה בקונגרס הקוראת להחרפת הסנקציות נגד איראן – חשף את חילוקי הדעות בסוגיית איראן בין ישראל ותומכיה בארה"ב לבין ממשל אובמה (על כך בהמשך). על רקע ביקורה בישראל בראשית מאי 2014 של סוזן רייס, ראש המועצה לביטחון לאומי האמריקנית, נתניהו ביטא את חוסר שביעות רצונו מתמונת המו"מ המתנהל עם איראן: "איראן מבקשת להשמיד את מדינת ישראל ולבנות פצצות אטום למטרה זאת … אני רוצה להדגיש את עמדתה של ישראל – אנו חושבים שאסור שתהיה לאיראן היכולת לייצר פצצות אטום. לאיראן כיום יש אלפי צנטריפוגות, אלפי קילוגרמים של אורניום מועשר לייצור פצצה. הסכם רע יאפשר להם לשמור על יכולות אלה. אני מוטרד מכך שאנו עלולים לעמוד בפני הסכם רע בו איראן תשמור על יכולתה לפתח נשק גרעיני. עדיף לא להגיע להסכם כלל מאשר להסכם רע".20 ביסודה נסובה המחלוקת אודות השאלה האם להותיר לאיראן יכולת עצמאית מפוקחת בשטחה ואם כן – איזו יכולת בדיוק במונחי זמן פריצה לחומר בקיע צבאי לפצצה אחת ולנשק עצמו. לצד נושא הגרעין, השיחות המתנהלות עם איראן מעוררות השערות אודות האפשרות להפשרה רחבה יותר בין ארה"ב ואיראן. מדינות מזה"ת כמו ישראל וערב הסעודית מוצאות עצמן במחנה אחד, החושש לא רק מעסקת גרעין שתותיר את האיום האיראני על כנו, אלא גם ממצב בו המערב יעניק לגיטימציה לשאיפות ההגמוניה האזורית של איראן (למשל – אם יראה באיראן בת ברית במאבק להחנקת התנועות הסוניות הרדיקאליות המאיימות על האינטרסים של המערב במזה"ת).

לצד התרחישים הקשים, יש המציגים גם אפשרות לתמונה חיובית שאף מגלמת הזדמנות לישראל: איראן המשפרת יחסיה עם המערב ועולה על מסלול של שיקום כלכלי תיאלץ להקטין חתרנותה ותמיכתה בגורמים אנטי-ישראליים כמו חיזבאללה ודומיו. תרחיש כזה, הגם שסבירותו אינה נתפסת כגבוהה, אף מצביע על אפשרות שאיראן תשנה מדיניותה כלפי ישראל ותכיר בה. בתקופת שלטונו של הנשיא חאתמי (1997-2005), אף שהביעה התנגדות לכך שהיא עצמה תכיר בישראל, איראן הותירה לפלסטינים מרחב להחליט בעצמם בשאלה זו. ב-2003 אף התקבלה בפסגת מדינות האסלאם שהתקיימה בטהראן החלטה התומכת ביוזמת השלום הערבית. אלא שמאז הוחרפה העמדה האיראנית וקבלת קיומה של ישראל נשללה לחלוטין. עתה, יש המזהים אפשרות של שינוי. בתקופתו של אחמדיניג'אד, איראן התייצבה לחלוטין לצדו של חמאס והתנגדה לעמדות תנועת הפתח', המקבל את קיומה של ישראל ומצדד בפתרון שתי המדינות. התקדמות בשיחות הגרעין עשויה אפוא לגלות במקביל גם יתר נכונות איראנית להשלים, ולו דה פקטו, עם תהליך החותר לפתרון שתי המדינות, מה שיקשה עוד יותר על ישראל לשכנע בצורך לתקוף צבאית את איראן, אך גם עשוי לפתוח עבורה צוהר לאפשרויות מדיניות חדשות. כך שהסכם עשוי להוביל ליתר שיתוף פעולה בין איראן וארה"ב ולכאורה ליתר יציבות אזורית, אך יתכן גם שהסרת הסנקציות תקל על איראן לפנות משאבים נדיבים יותר כדי להעמיק את מעורבותה באזור. מנגד, אין להתעלם מכך שאיראן מוסיפה לטפח את הגורמים העוינים לישראל הלכה למעשה – סוריה, חיזבאללה וארגוני טרור פלסטינים – ולספק להם נשק מתקדם וכי בעיצומו של המו"מ עם איראן, חיל הים הישראלי השתלט בים סוף על ספינה שהובילה ביוזמת איראן טילים מתקדמים שיעדם עזה (5 במרס 2014).

הקודם
הבא