ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2013-2014

המונח "האביב הערבי" מתגלה לכל היותר כחזון לעתיד הרחוק, ובוודאי שאינו מתאר את המצב באזור מאז הצית עצמו למוות בטוניסיה מוחמד בועזיזי (17 דצמבר 2010) ונתן את האות לפריצת המרי העממי שסחף את האזור כולו. האופטימיות ששררה בקרב רבים בראשית המרי פינתה מקום לאכזבה ודאגה. הולך וגובר הספק אם המרי שהפיל שליטים אוטוקרטיים מכיסאם יצליח גם ליצוק דבק חדש ותכנים ליברליים בחברה חסרת תרבות דמוקרטית ועמוסה בעוני, אנאלפביתיות, שבטיות, שסעים חברתיים, אסלאם קיצוני, דיכוי נשים, ממשל רווי שחיתות, אפליה של מיעוטים, אבטלה, מערכות חינוך ירודות, כלכלה מפגרת ומעמד ביניים מוחלש. מבחינתה של ישראל, התערערו מאוד העוגנים שסיפקו לאורך השנים יציבות אסטרטגית יחסית: הדחתו של מובארק וערעור היציבות במצרים בכלל ובסיני בפרט, המשבר העמוק ביחסים עם טורקיה  שספק אם ישובו לקדמותם, התפרקותה בפועל של סוריה, האיומים על היציבות ועל המונרכיה בירדן – שכנה בעלת חשיבות אסטרטגית לישראל ולמערב, חילופי המשמרות הצפויים בהנהגת סעודיה (המלך עבדאללה שכבר חצה את גיל ה-90 סובל מבעיות בריאות משמעותיות), הקושי של עיראק לשמור על אחדותה ולהחניק את הטרור הפנימי, וכד'. גובר הקושי להתנהל מול ממשלות מוחלשות, שאינן "כתובת" ממשית למתרחש בתוך שטחן הריבוני ושחקנים לא מדינתיים בעייתיים מתחזקים על חשבונן. הזעזועים והיעדר שליטה אפקטיבית של ממשלה מרכזית פותחים דלת להעמקת הנוכחות של גורמי אל-קאעידה והג'יהאד העולמי סמוך יותר אל גבולותיה של ישראל. הם מגבירים נוכחותם ופעילותם בסוריה (כולל ברמת הגולן) ובסיני, ואף ביצעו מספר ניסיונות לתקיפת מטרות ישראליות. לצד שחרור כוחות ואנרגיות עממיים המבקשים חירות, רווחה כלכלית, קידמה, כבוד ומשילות, רעידת האדמה האזורית שחררה כוחות ואנרגיות אנטי-דמוקרטיים ואנטי-מערביים במהותם, שהפכו דומיננטיים. כך נסללה הדרך לעלייתו של האסלאם הפוליטי, אך אופן תפקודו והישגיו ליד הגה השלטון מעוררים אכזבה והתפכחות שאף הביאה להפיכה צבאית במצרים. כך גם עלו ומשגשגים כוחות ג'האדיסטים אלימים ברחבי המזה"ת אשר, בין השאר, הפכו את סוריה למוקד הגדול ביותר מאז ומעולם של גורמי ג'האד עולמי. על כול אלה, ולמרות המו"מ המתנהל עמה, איראן טרם נטשה את מאמציה להתקדם לקראת השגת נשק גרעיני.

חלק מן הסכנות הניצבות בפני ישראל "מסתתרות" מאחורי אירועים מסעירים, שלכאורה מסמנים שיפור במצבה האסטרטגי של ישראל: מדינות ערב טרודות בבעיות פנים וכלכלה מעיקות המאיימות על יציבותן; יציאתן למלחמה קונבנציונלית נגד ישראל אינה נראית כתרחיש סביר; הצבא הסורי נשחק מאוד ועסוק במלחמת האזרחים; הציר איראן-דמשק-חיזבאללה מאוים; האסלאם הפוליטי איבד ממעמדו וזוהרו וסולק מכס השלטון במצרים; חמאס איבד את בסיסו בסוריה ובעקבות הדחת ממשלת האחים המוסלמים הפך בעיני שליטי מצרים לאויב; מעמד חיזבאללה בירידה עקב התגייסות הארגון ללחימה פעילה לצדו של אסד השנוא, והעולם הערבי ככלל עסוק בעימות פנימי אלים של סונים נגד שיעים.  במקביל – הסכמי השלום עם ירדן ועם מצרים נותרו על מכונם; נמשך בהצלחה פיתוחם של שדות הגז שיהפכו את ישראל ליצואנית אנרגיה, וגורמים אזוריים מחפשים קשר אל ישראל אל מול איומי הציר האיראני. אלא שנתונים אלה, מעודדים ככול שיהיו, אינם מחניקים את מגמות העומק השליליות ואת עובדת היותה של ישראל ניצבת בלבו של אזור אלים ובלתי יציב.

למרות שהזעזועים בעולם הערבי עשויים להימשך שנים, ניתן כבר עתה לציין מספר אבחנות שצריכות להיות ברקע החשיבה האסטרטגית הישראלית: הפיכת האסלאם הפוליטי לגורם משמעותי ביותר בזירה האזורית – בשלטון ומחוצה לו; התחזקות כוחו של הרחוב; המשבר הכלכלי הקשה; פריצת המחלוקות האתניות והדתיות ובפרט הקרע הסוני-שיעי המחריף; היחלשות השלטון המרכזי נוכח התגברות כוחם של אירגוני טרור ומיליציות סקטוריאליות; והתחושה הגוברת כי משטר הגבולות שנקבע באזור לפני כמעט 100 שנה על ידי סייקס ופיקו (1916) אינו משקף את המציאות האתנית והגיאופוליטית. כל אלה ממחישים הקושי לעצב דוקטרינה קוהרנטית אחת שממנה ייגזרו תשובות ברורות לכל דילמה שמתעוררת. יש אף שיטענו כי במצב כה דינאמי ובלתי צפוי העמוס בסתירות פנימיות, תהיה זו טעות ליישם כלל אחד ויחיד נוכח כל סיטואציה שמתעוררת, ויש להתנהל מול כל אתגר בנפרד:

האתגר המצרי

מאז הכתרתו של מורסי כנשיא (30 יוני 2012), גברו הטענות על שלטון כושל, שהעדיף את האינטרסים הסקטוריאליים של האחים המוסלמים והניח לכלכלה להידרדר. לא חלפה שנה ומורסי הודח בהפיכה צבאית (1 יולי 2013), נכלא והועמד למשפט שעשוי להציבו מול כיתת היורים. במהומות שפרצו נהרגו מאות מצרים. הגנרל א-סיסי הפך לשליט בפועל. רבים מראשי האחים המוסלמים, שתנועתם הוגדרה כארגון טרור והוצאה אל מחוץ לחוק, הושלכו לכלא. המערב מביט משתאה נוכח הפרה גסה של זכויות האדם במצרים. כך למשל, בעקבות משפט שארך שעתיים בלבד נדונו למוות 529 אנשי האחים המוסלמים (24 מרס 2014). מאבק החורמה שמנהל המשטר המצרי באחים המוסלמים חושף עד כמה החברה המצרית מפוצלת ורוחשת עתה כוחות העוינים באופן חריף זה את זה: הצבא ותומכיו מחד גיסא, והאחים מאידך גיסא. חלק מן הצעירים הליברלים שהובילו את המחאה בכיכר תחר'יר הושלכו לכלא אף הם (מאז המהפכה נהרגו למעלה מ – 1000 אזרחים מצריים ו- 16,000 נכלאו על רקע מעורבותם במחאה נגד המשטר). החוקה המצרית  החדשה אושרה במשאל העם (14-15 ינואר 2014), ברוב של 98.1%. במשאל השתתפו 38.6% מכלל בעלי זכות ההצבעה, כך שהיא רחוקה מלבטא קונסנסוס לאומי רחב. החוקה מעניקה לצבא חסינות מביקורת של ממש ומאפשרת את המשך הדומיננטיות שלו במצרים.  א-סיסי, שכצפוי ניצח בבחירות לנשיאות (26 מאי 2014) התחייב כי אם יבחר, תנועת האחים המוסלמים תחדל מלהתקיים במצרים.11

בזמן קצר יחסית, ארה"ב נאלצת לעצב מדיניות מול 3 משטרים שונים: של מובארק, של מורסי, ושל סיסי. מציאות כזו מקשה על ייצוב אסטרטגיה חד-משמעית הנטולה סתירות פנימיות. ואכן, ארה"ב מוצאת עצמה מטרה לביקורת של הכול. כך למשל, הדחת מורסי לא מוגדרת על ידה כ"הפיכה צבאית", מאחר שהחוק האמריקני היה מחייב, במצב כזה, להפסיק את הסיוע שמועבר למצרים, בעוד שסיוע זה נתפס כחיוני לשמירת מנוף השפעה כלשהו על קהיר. ארה"ב מייחסת חשיבות אסטרטגית להמשך מחויבות מצרים להסכם השלום עם ישראל, לשיתוף הפעולה שלה במאבק בטרור העולמי, וכמובן למעבר החופשי בתעלת סואץ. המזכיר קרי נתקל בהרמת גבה גלובלית כשהצהיר כי א-סיסי פעל "להחזיר את הדמוקרטיה". אך במקביל, האמריקנים משמיעים ביקורת על פגיעה בזכויות אדם, מגבילים תמרונים צבאיים משותפים ומשהים מרכיבים ברכש הצבאי המצרי. מוסקבה, המזהה הזדמנות, מציעה לקהיר עסקות נשק משמעותיות וממהרת לארח את א-סיסי ושר החוץ שלו (12 פברואר 2014).

קטיעת שלטון האחים המוסלמים מעוררת סיפוק בישראל. להבדיל ממשטר עוין ביותר המצוי בברית עם חמאס, ישראל ניצבת עתה מול משטר צבאי שאופני תפקודו מוכרים לה, וניתן להגיע עימו לשיתוף פעולה. ואכן, בפועל הודק מאוד התיאום הביטחוני השקט בין שתי המדינות תוך מיצוי האינטרסים המשותפים באזור הגבול ומעבר לו. משטרו של א-סיסי מבין את הסכנה הכרוכה בהתבססותם של גורמי ג'יהאד בסיני ומשקיע מאמץ בלחימה באיום זה. הוא רואה בחמאס איום, בולם את הברחות הנשק לעזה ופוגע ביעילות ברשת מנהרות ההברחה הכרויות בין סיני לרצועה. ישראל – בעזרת ידידיה בארה"ב – מנסה לשכנע את הממשל והקונגרס האמריקאי בחשיבות התמיכה במשטרו של א-סיסי לטובת היציבות והמלחמה בטרור ומאפשרת למצרים להכניס כוחות לסיני בהיקף שמעבר למה שהוגדר בנספח הצבאי של הסכם השלום. אלא שניסיון העת האחרונה מלמד כי היציבות רחוקה ממצרים, הן בשל המתח הפנימי מול הגורמים האסלאמיים והן בשל המשבר הכלכלי החריף אשר צפוי להמשך חרף הסיוע המפרצי הנדיב.  ולכן, לצד המאמץ לטפח ככול שניתן את היחסים עם משטרו של א-סיסי, עיניה של ישראל חייבות להיות פקוחות לאפשרות הופעתם של תרחישים פחות נוחים מן הנוכחי. יתר על כן, עליה לתת דעתה לפער בין גישתה החיובית כלפי משטר א-סיסי לבין השניות בעמדה האמריקאית כלפיו.

האתגר הסורי

המלחמה בסוריה, שהחריפה בשנה החולפת, גבתה עד כה חייהם של למעלה מ- 150,000 איש והפכה מעל ל-6 מיליון אזרחים סורים (כלומר כול אזרח שלישי) לפליטים (2.3 מיליון בארצות שכנות והיתר בתוך סוריה עצמה).  בשנה החולפת נרשמו הישגים לצבאו של אסד ובראשית חודש מאי 2014 אף השיב לידיו את "בירת המורדים" חומס. אסד מוסיף ליהנות מתמיכה צבאית פעילה של איראן וחיזבאללה, וממטריה מדינית-דיפלומטית ואספקת נשק מתקדם האמור להרתיע מעורבות צבאית חיצונית – מצד רוסיה.  גם סין אינה נלהבת מהפעלת כוח צבאי נגד משטרו. בעיצומה של מלחמת אזרחים, הנשיא הסורי קיים בחירות לנשיאות (3 יוני 2014) שזיכו אותו ב – 7 שנות שלטון נוספות וביכולת לטעון ששלטונו לגיטימי וחוקי (למרות שהבחירות שהתקיימו רק באזורים שתחת שליטת אסאד, הוחרמו על ידי מתנגדיו).

חשיפת השימוש שעשה אסד בנשק כימי נגד אזרחיו הובילה את ארה"ב אל סף ההחלטה לתקוף צבאית את אסד ובכך לממש האיום שלה כי לא תסבול שימוש בנשק כימי. אובמה הודיע (1 ספטמבר 2013) כי יבקש את אישור הקונגרס למהלך צבאי נגד סוריה, אך בקשתו לא הועמדה למבחן ההצבעה. המוצא שהושג בא בעקבות דבריו של קרי (9 ספטמבר 2013) כי המהלך הצבאי יכול להימנע אם אסד יתפרק מנשקו הכימי. מוסקבה מיהרה לנצל ההזדמנות כדי להציל את בעל בריתה מתקיפה צבאית אמריקנית, ובתמורה השיגה הסכמתו להתפרק מהנשק הכימי שברשותו וממערך הייצור שלו (שעד אז הכחיש את קיומם). מהלך מפתיע זה – למרות שביצועו מפגר אחר לוח הזמנים לו התחייבה דמשק וחרף השימוש שמוסיף המשטר לעשות בנשק כימי פחות קטלני וחשדות ליכולת שיורית מסוימת שהותיר בידו – מעניק לישראל הישג אסטרטגי ממשי בכך שהוא מסיר מעליה – בהנחה שימומש עד תום – איום בלתי-קונבנציונלי משמעותי.

המלחמה בסוריה כורכת בזירה גיאוגרפית אחת סוגים שונים של "שחקנים" וצורות שונות של התמודדות: הכוחות הפנימיים הניצים זה בזה על רקע אתני, עדתי, דתי ופוליטי, המדינות השכנות החוששת מזליגת השפעות שליליות אל תוך שטחן, הכוחות האזוריים ובראשם איראן וערב הסעודית המעתיקות את התחרות ביניהן על הגמוניה אזורית אל תוך השטח הסורי, הכוחות המוסלמים הרדיקאליים המוצאים הזדמנות לקדם אידיאולוגיה כול-אסלאמית, המעצמות (ארה"ב ורוסיה) שנאבקות על השפעתן באזור ודוחפות לפתרונות נוגדים, וכמובן הפלגים שמנהלים עימות היסטורי (סונים נגד שיעים) עוד משחר ימיו של האסלאם. המלחמה הביאה לטרגדיה אנושית כבדה ויצרה גלי פליטים שמעיקים על כלכלת המדינות השכנות (למעלה ממיליון  בלבנון, כ-600,000 בירדן וכ- 900,000 בטורקיה),  אך הקהילה הבינ"ל לא הצליחה לבלום את המשבר. רוסיה וסין מונעות קבלת החלטות מחייבות במועצת הביטחון שמשמעותן הדחתו של אסד או לפחות כפיית הסדרים הומניטריים עליו. ארה"ב נרתעת מאספקת נשק משמעותי (בעיקר נגד מטוסים) למורדים על רקע אי-הוודאות לגבי העתיד להתרחש בסוריה לאחר לכתו של אסד, הפיצול הקיים בקרב כוחות האופוזיציה והעובדה שבין הקבוצות שלוחמות באסד יש מרכיב דומיננטי גובר והולך של גורמי אל-קאעידה וג'יהאדיסטים אסלאמיים, שסוריה הפכה לאבן שואבת עבורם (מספרם, להערכת המודיעין הישראלי, כ-30,000!). החשש הינו כי הנשק יגיע לידיהם של גורמי אסלאם קיצונים ובסופו של דבר יופנה נגד יעדים אמריקניים וישראלים. יתר על כן, הגעת אלפי ג'יהאדיסטים זרים לסוריה מעוררת חשש כי הללו יהוו גורם מערער יציבות בשובם לארצותיהם – כ"בוגרי" אפגניסטאן (שעליהם נמנה אוסאמה בן-לאדן) בשעתם.
שיחות ז'נבה-2 שהחלו ב- 22 ינואר 2014 נסתיימו בכישלון. השיחות, בהן השתתפו נציגי הממשלה והמורדים נועדו לממש את סדר היום שעליו הוחלט בשיחות ז'נבה-1 (30 יוני 2012) ובמרכזו: טרנספורמציה פוליטית שמשמעותה הדחתו של אסד. איראן אינה מקבלת עקרון זה (ולכן הזמנתה לשיחות בוטלה), ורוסיה, שלא הייתה מעוניינת שהוועידה תעסוק בעתידו של אסד, דחפה לעיסוק בנושאים משניים. ישראל עוקבת אחר  הזעזועים העוברים על השכנה מצפון, תוך חיזוק היערכותה הצבאית באזור הגבול, ומתכוננת לאפשרות שחולשת הממשל המרכזי בדמשק תהפוך את סוריה למוצב קדמי של גורמי טרור אסלאמיים שיפעלו לערעור השקט בגבול הגולן, מבלי שתהיה כתובת מרכזית אחת אותה יהיה ניתן להרתיע ביעילות. ולחילופין כזירה אלטרנטיבית לפעילות אנטי-ישראלית של חיזבאללה – כפי שאירע לא מכבר בעקבות תקיפה ישראלית נוספת (עפ"י פרסומים זרים) של שיירת נשק אסטרטגי אשר נשלחה ע"י המשטר הסורי לחיזבאללה בלבנון.

האתגר הלבנוני (חיזבאללה)

מלחמת האזרחים בסוריה מערערת את היציבות בלבנון. למעלה ממיליון פליטים סורים שברחו ללבנון יוצרים בעיה הומניטרית וכלכלית משמעותית. תמיכת חיזבאללה באסד מערערת את מעמדו בעולם הערבי בכלל ובלבנון בפרט. כמה אלפים מלוחמי הארגון פועלים לצידם של כוחות אסד בסוריה ומאות מהם שנהרגו מובאים לקבורה בלבנון. מציאות זו מפריכה את טענתו של הארגון, כי יכולתו הצבאית נועדה להגן על לבנון מפני ישראל. התייצבותו לצד אסד השנוא מצטיירת כהצטרפות לחזית שיעית נגד הסונים ושומטת את הקרקע מתחת לדימוי אותו טיפח נסראללה במשך שנים, לפיו ארגונו פועל למען האינטרס של כל אזרחי לבנון. מעורבות חיזבאללה בסוריה הופכת את לבנון לחלק מזירת הלחימה ומביאה לשפיכות דמים וערעור היציבות הפנימית. המורדים הסונים שלוחמים באסד נוקמים בחיזבאללה ובאיראן באמצעות פיגועים שהם מבצעים בלבנון. המתח הפנימי מתעצם מאז ה– 25 במאי 2014 מועד בו הסתיימה כהונת הנשיא הנוכחי, ולא הושגה הסכמה לגבי מחליפו (שחייב על פי החוקה להיות נוצרי). חיזבאללה שנרתע תקופה ארוכה מלפתוח חזית עם ישראל, נמנע תקופה ארוכה מלהגיב על התקיפות שיוחסו לישראל נגד שיירות נשק אסטרטגי שיועדו לו מסוריה, ונגד מאגרי טילים מתקדמים שהגיעו מאיראן ואוחסנו ליד דמשק. אך בעת האחרונה הארגון השיעי החל להגיב בפיגועים נגד סיורי צה"ל ברמת הגולן וידו אף הגיעה עד בנגקוק, שם במחצית אפריל 2014 עצרה המשטרה המקומית שני פעילי חיזבאללה שהתכוונו לפגוע בתיירים ישראלים. המשך מאמצי חיזבאללה להצטייד בנשק מתקדם מאיראן ומסוריה, ונחישותה של ישראל לסכל זאת עלולים להביא להסלמה, לפיגועי נקמה בחו"ל נגד מטרות ישראליות ויהודיות, ולהידרדרות למלחמה. חיזבאללה אף עלול בתנאים מסוימים להחליט כי רק עימות אלים עם ישראל יכול להשיב לו את התמיכה שאיבד בלבנון ובעולם הערבי.

האתגר הירדני

ה"אביב הערבי" הצית אמנם הפגנות בירדן, אך לא בהיקף שנראה במדינות ערביות אחרות. המחאה התמקדה בנושאים של שחיתות, קריאה לרפורמה פוליטית, וביטויי זעם נוכח המצב  הכלכלי המחמיר, המחירים המאמירים, ושיעור האבטלה הגואה (30 אחוז). האופוזיציה בירדן נמנעה בעבר מלבקר את המלך עצמו. היותו נצר למשפחת הנביא מוחמד מהווה מקור לגיטימציה לא מבוטל. אך מאז פרוץ "האביב הערבי", טאבו זה התערער  והמלך ומשפחתו מותקפים פומבית (בדגש על רעיית המלך, המוצגת כבזבזנית ומנותקת) אף כי קריאות להחלפת המשטר היו מועטות ובאו רק משולי הזירה הפוליטית.  הדרישה לרפורמות שיכרסמו בכוחו של המלך ויובילו את ירדן למשטר של מונרכיה פרלמנטרית, אינה מצטמצמת לאחים המוסלמים. גם בבסיס התמיכה המסורתי של הממלכה – השבטים הבדואים (שרואים במלך בלם מפני עליית כוחם של הפלסטינים) ניכרת תסיסה ואי נחת. מלחמת האזרחים בסוריה החריפה את המצב הפנימי בירדן וגרמה לפגיעה נוספת וחמורה בכלכלה, בתשתיות ובמרקם החברתי (כ-60% מסחר החוץ של ירדן התבצע דרך סוריה). למעלה מ-600,000 פליטים סורים (מהווים כרגע 10 אחוז מאוכלוסיית ירדן) יוצרים לחץ כבד על הממלכה (בנוסף למאות אלפי עיראקים שנותרו במדינה מאז המלחמה בעיראק ומאות אלפי סורים נוספים שאינם רשומים כפליטים). ירדן נאלצת לשלם סכומים נכבדים עבור יבוא אנרגיה, לאחר שצינור הגז ממצרים פוצץ ע"י ג'יהאדיסטים בסיני אין ספור פעמים. זאת ועוד, לא מעט גורמי ג'יהאד עברו מירדן לסוריה להילחם באסד, והם מעוררים דאגה מהשפעתם מערערת היציבות לכשיחזרו לירדן.

סכנת התערערותה של ירדן מעוררת חששות כבדים במערב וכמובן בישראל. הנשיא אובמה, שאירח את המלך הירדני בארה"ב (14 פברואר 2014), ביטא אהדתו והבטיח להעניק ערבויות אשראי בגובה של מיליארד דולר ולחדש את ההסכם החמש-שנתי שיבטיח המשך הסיוע האזרחי והצבאי השוטף שמועבר מארה"ב לעמאן. ירדן יציבה, פרו-מערבית וידידותית מעניקה לישראל עומק אסטרטגי משמעותי. כוחות הביטחון של הממלכה מפגינים מקצועיות ובולמים ביעילות ניסיונות של גורמי טרור לנצל את שטח ירדן כבסיס לפגיעה במטרות ישראליות. סבב המו"מ הישראלי-פלסטיני שלא הניב תוצאות גילה שכול אימת שמתעוררת אפשרות לפריצת דרך מתעוררות גם דאגות בצד הירדני: כיצד להבטיח את מעמדה של ירדן במקומות הקדושים בירושלים, כיצד לשמור על ביטחון גבול הירדן לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית, וכיצד להבטיח שפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים לא יתעלם מגורלם של אלה מהם שמצאו מקלט בממלכה, לא יוסיף פליטים מלבנון וסוריה לירדן, ויכלול הקצבת פיצוי הולם לממשלת ירדן על ההוצאות שנגרמו לה עקב כך לאורך השנים. הנגזרת המדינית מבחינתה של ישראל היא כמובן לפעול לחיזוקה הכלכלי והביטחוני של הממלכה ולהסיר כול ספק או חשד, בייחוד בעקבות כישלון השיחות עם הפלסטינים, כאילו ישראל רואה בירדן את הפתרון לבעיה הפלסטינית.

האתגר הטורקי

המשבר החריף בין ישראל וטורקיה, שהסתמן עם התחזקות הגורמים האסלאמיים החל משנת 2002 ואשר התפרץ במלוא עוצמתו על רקע אירועי המשט הטורקי לעזה ב-2010, קיבל תפנית משמעותית כאשר נתניהו התנצל בפני רה"מ טורקיה ארדואן בשיחת טלפון שנוהלה לצידו של הנשיא אובמה, זמן קצר טרם המראתו של זה בתום ביקורו בישראל (22 מרס 2013). נתניהו הביע נכונות עקרונית למתן פיצויים למשפחות ההרוגים ב"מאווי מרמרה" והבהיר במענה לדרישה הטורקית הנוספת – "להסיר את המצור מעל עזה" – כי מיושמות כבר הקלות במעבר אנשים וסחורות אל רצועת עזה.  ארה"ב דחפה להשגת הפיוס בין שתי בעלות ברית שלה, המהוות מבחינתה עוגן של יציבות בליבו של אזור סוער ובלתי צפוי, (אם כי אין להתעלם מן המתחים ביחסי טורקיה-ארה"ב: הבדלי גישות ביחס לסוריה, האפשרות שטורקיה תרכוש מערכת הגנה אווירית סינית, התביעה התורכית מארה"ב להסגיר אליה את פתחאללה גולן וביקורת אמריקנית על הדרדרות הדמוקרטיה בטורקיה).

המלחמה בסוריה העמיקה את העניין של ירושלים ואנקרה להשיג הרגעה במשבר שביניהן וליצור תשתית לשיתוף פעולה, שעשוי להידרש נוכח השלכות המשך הידרדרות המצב בסוריה השכנה. מרבית הפרשנים אינם צופים חזרה לאותו עומק של היחסים האסטרטגיים שאפיינו בעבר את קשרי שתי המדינות למרות שבכל תקופת המשבר הקשה בין המדינות (הסחר האזרחי ההדדי  דווקא עלה). טורקיה תומכת בעקביות בגורמים אסלאמיים, כולל חמאס, היא ביקורתית מאוד כלפי ישראל, ובראשה ניצב מנהיג שגישתו הבסיסית עוינת לישראל והוא אינו מהסס לצבור פופולאריות בארצו ובעולם הערבי באמצעות רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה. דחף זה עלול להתפרץ נוכח הבעיות הפנימיות המאיימות: האטה כלכלית, מחאה חברתית, גילויי שחיתות ממשלתית והתייצבות פתחאללה גולן – מנהיג הדת הפופולארי הגולה בארה"ב – ותנועתו כנגד ארדואן.

בעיות אלה לא מנעו מארדואן ומפלגתו להשיג תוצאות מרשימות (43 אחוזי תמיכה) בבחירות המוניציפליות (30 מרס 2014).  הודעתו של ארדואן (1 יולי 2014) כי יתמודד באוגוסט 2014 על תפקיד הנשיא מחזקת הערכות כי יפעל להפוך את תפקיד הנשיא מסמלי לביצועי. למרות מפגש אינטרסים בין ישראל וטורקיה בנוגע לסוריה, החשש המשותף מאי היציבות שם ומפריחת גורמי טרור וג'יהאד, (ובמקביל לקריסתה של אסטרטגיית "אפס הבעיות" עם שכנותיה של טורקיה) יש לא מעט הבדלי אוריינטציה ומדיניות העלולים להטיל צל על הפיוס ועל היחסים בין אנקרה וירושלים. בשבועות  שקדמו להידרדרות הביטחונית בעזה ולמבצע "צוק איתן" גברו האיתותים כי שתי המדינות קרובות להשלמת הסכם הפיוס ביניהן. העיתונות ידעה לספר כי ישראל הסכימה להעלות את סכום הפיצוי למשפחות הרוגי המשט אל מעבר ל-20 מיליון דולר, טורקיה מוכנה למנוע הליכים משפטיים בתחומה כנגד ישראלים שהיו מעורבים בתקרית המאווי מרמרה – וקרובה הסכמה בין ירושלים ואנקרה, שתאפשר להחזיר את היחסים למסלולם ואת השגרירים למקום כהונתם. ארדואן הגדיר כעניין של "ימים או שבועות" את המועד בו יהיה ניתן לפתוח בתהליך של נירמול היחסים כאשר הצעד הראשון לדבריו יהיה בהחזרת השגרירים למקום כהונתם. ארדואן אף הביע תקווה ששום "חתול שחור נוסף" לא יופיע וישנה פני הדברים.12 אלא שעל רקע העימות הצבאי מול חמאס ארדואן הכריז כי היחסים עם ישראל לא ישובו לתיקנם עד שישראל תפסיק לצמיתות התקפותיה על רצועת עזה ותסיר מעליה את "האמברגו הבלתי אנושי".13 ארדואן חזר לרטוריקה אנטי-ישראלית חריפה והגדיר (17 יולי 2014) את מעשיה של ישראל ברצועת עזה כניסיון לבצע "רצח –עם שיטתי".14 סביר אפוא להניח כי גם אם בעתיד יושלם הסכם הפיוס, ישראל תתקשה לסמוך על טורקיה כעל עוגן אזורי תומך כפי שהיה בעשורים שעברו.

הקודם
הבא