ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

הבוקר שאחרי

רוב הדיונים העוסקים בתהליך השלום נוטים להתמקד בטקסים ובגינונים, בעוד שהשאלה הבוערת באמת היא שאלת "היום שאחרי".

חלק ניכר מתשומת הלב שהוענקה לאחרונה לשיחות השלום בין הפלסטינים לישראלים לוקה בקוצר ראות: אם רק יסכימו הישראלים לשלושה חודשי הקפאה נוספים בהתנחלויות, נשמעת הטענה, ניתן יהיה להגיע להסכם. הפרשנים מעלים השערות כיצד ייראה ההסכם, תוך מתן דגש לפתרונות אפשריים לשאלות בנושא הגבולות, ההתנחלויות, ירושלים וזכות השיבה. במילים אחרות – כיצד ניתן ליישם את פתרון שתי המדינות לשני עמים.

אכן, התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות, אולם הנטייה להתמקד אך ורק בהן מתעלמת ממה שאני רואה כהיבט החשוב ביותר, אותו אני מכנה "נושא הבוקר שאחרי". אסביר את כוונתי בקצרה:

על מנת שישראל תוכל להשיג הצלחה במו"מ הנוכחי, היא חייבת ליצור את התנאים המתאימים להפרדות מן הפלסטינים. לשם כך, עליה להשיג הסכמה מיתר מדינות העולם הערבי, וליתר דיוק, המדינות הערביות המתונות. מבחינתה של ישראל, יהיה זה בלתי מציאותי לצפות כי תסכים לוויתורים הנדרשים ממנה, כולל ריבונות משותפת על ירושלים, או חלוקתה, פינוי רבבות מתנחלים, מבלי שתשיג את הנורמליזציה הנחוצה להסכם של ממש.

ללא הכרה אמיתית מערב הסעודית, מאיחוד האמירויות הערביות וממדינות נוספות במפרץ הפרסי, ישראל עלולה למצוא את עצמה מנודה באו"ם, מוקעת באופן אובססיבי ע"י מועצת האו"ם לזכויות אדם ומודרת- כפי שקורה כעת- מהשתתפות בחלק משמעותי מן הארגונים והסוכנויות המסונפים לאו"ם.

האם יש ביכולתה של ישראל להשיג יעדים אלו במו"מ? אם אין ביטחון שהיעדים הללו יושגו, שום מנהיג ישראלי לא יסכים לחתום על הסכם שלום ולהמליץ עליו לאזרחיו. היכולת להשיג יעדים אלו טמונה בתשובה לשאלה מה יקרה בבוקר שאחרי (וייתכן אף ביום שלפני) חתימת החוזה, או במועד קרוב לחתימתו.

סביר להניח כי בבוקר שאחרי תנצל איראן את ההזדמנות ותוקיע את מחמוד עבאס וסלאם פיאד בתור "בוגדים" שהביאו להכרה האיסלאמית במדינת ישראל והסכימו לנוכחות הקבועה של יהודים בעיר הקדושה ירושלים. טענות אלו יושמעו גם ע"י גורמים אסלאמיים קיצוניים ברחבי העולם ובערוץ אל- ג'זירה. אני משער שהאשמות אלה יזכו לתהודה ברחוב הערבי.

האם לממשלות במדינות הערביות המתונות יש האומץ לעמוד אל מול ההמונים ברחובות? אם לאו, ייתכן מאוד שהממשלה הפלסטינית הנוכחית לא תצליח לשרוד. ואם היא לא תשרוד, מה יהיה גורל ההסכם שהושג במו"מ?

כמעט ודאי שחמאס וחיזבאללה יבצעו פעילויות טרור. ישראל, בהתבסס על זכותה להגנה עצמית, תצטרך להגיב, כדי להבטיח את שלום אזרחיה ולמנוע התקפות נוספות. ייתכן שהיא אף תיאלץ לנקוט צעדים נוספים ולהדק את ההגבלות על מוצרים המועברים לרצועת עזה. האם מדינות אירופיות ואחרות יתמכו בישראל באו"ם ובבתי הדין הבינלאומיים, על בסיס ההסכמה שישראל שמה קץ ל"כיבוש" וכדי להבטיח את ביטחון אזרחיה היא זכאית לנקוט אותם צעדים שנוקטות מדינות אחרות במצב זה, או שישראל שוב תגונה ושוב תואשם בתגובה "לא פרופורציונלית"?

בבוקר שאחרי, הסורים יכנסו את אחיהם הערבים ויפעלו לשכנעם לא להכיר בישראל עד שתביעותיהן ימולאו. המחיר שידרשו הסורים כדי להגיע לפשרה יהיה נסיגה מלאה מרמת הגולן. אפילו אם ישראל תהיה מוכנה להיכנע לדרישה זו ולמסור את הרמה, היא תדרוש את הפסקת העברת הנשק מסוריה לחיזבאללה. האם סוריה יכולה ומוכנה להסכים להגבלות מסוג זה- ולפיקוח על קיומן? הדבר תלוי בשאלה, האם תהא סוריה מוכנה להרחיק את עצמה מהפטרון האיראני.

האם ערב הסעודית, השומרת על המקומות הקדושים לאיסלאם, תחליט שהסדרים הכלולים בהסכמי השלום, הטובים דיים עבור עבאס ופיאד, אינם טובים עבור העולם המוסלמי? אומנם תמיכת הליגה הערבית בפלסטינים בתהליך המו"מ היא ברורה, אולם דבר אחד הוא לתמוך במו"מ, ודבר שונה לחלוטין הוא לתמוך בתוצאותיו של מו"מ זה אל מול אופוזיציה מצד הרחוב הערבי ומצד מדינות ערביות אחרות.

ככל הנראה, עבאס ופיאד לא יחתמו על הסכם ללא ברכת הליגה הערבית, אולם מתן רשות לפלסטינים לחתום על הסכם שלום עם ישראל אינה זהה להכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל.

ברור כי ישראל איננה יכולה לחלוק את בירתה, לשאת בהשלכות הפוליטיות הפנימיות של פינוי מתנחלים, לוותר על הנכס האסטרטגי היחיד שיש לה במו"מ, או לסכן את הסדרי הביטחון בגדה המערבית, מבלי לדעת כי השיגה את ההכרה ואת קץ התביעות בהסדר הקבע. אם ממשל אובמה מעוניין להביא להסכם, ואם הקוורטט מעוניין בפתרון אמיתי לסכסוך, עליהם להפגין דיפלומטיה תקיפה, על מנת שישראל תוכל לחוש בטוחה, למרות התרחישים האפשריים לבוקר שאחרי.

 

המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר ה- Jerusalem Post