ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2013-2014

"הסדר העולמי" גם זה שנהג בתקופת המלחמה הקרה וגם זה שאפיין את שנות הדומיננטיות האמריקנית לאחר קריסת ברה"מ, פינה מקום ל"אי-סדר עולמי" אשר טרם התגבש לכלל מבנה יציב ומתפקד. במקביל לעלייתה של סין ולאתגר הגיאופוליטי שמוסקבה מוסיפה ביתר שאת להציב בפני וושינגטון, נמשך הכרסום  במעמדה הבינ"ל של ארה"ב, המעצמה שידידותה וסיועה לישראל כה קריטיים ושהינה גם בית בו משגשגת באופן חסר תקדים קרוב למחציתו של העם היהודי. אל המאפיינים המורכבים של הזירה הגיאופוליטית, המוכרים זה שנים, מצטרפות מגמות השואבות את עוצמתן וכיוונן מגלגוליו של ה"אביב הערבי",  הנסיגה האמריקנית מעיראק ומאפגניסטן, המשבר הכלכלי בארה"ב ובאירופה, והעלייה המתמשכת במשקלה הבינ"ל של אסיה. הפרופ' הסינגפורי קישור מובאבאני צופה כי אנו רחוקים 5 שנים בלבד מנקודת ציון היסטורית: בפעם הראשונה מזה 200 שנה, מדינה שאינה מערבית – סין – תהפוך לכלכלה הגדולה ביותר בעולם במונחי שווי כוח קניה (PPP). על רקע זה טוען מובאבאני: "השאלה הגדולה של זמננו היא האם אמריקה מוכנה להיות מספר 2?"1  הביטוי "הטרי" ביותר לשחיקה בנכונותה של וושינגטון להנהיג את העולם החופשי (ולהפעיל כוח לשם כך), לפיחות במעמדה הבינ"ל, ולאופן בו נתפסת עוצמתה – הנחלשת – בעיני אלה המחציפים לה פנים, נחשף בהתנהלותה המהוססת של ארה"ב מול צעדיו האגרסיביים של נשיא רוסיה פוטין במשבר אוקראינה. האחרון לא השלים עם האפשרות שקייב תעדיף אוריינטציה מערבית ותחמוק אל מחוץ לאזור ההשפעה הרוסי. פוטין שיגר כוחותיו לחצי האי קרים (1 מרס 2014), והוליך למשאל עם מהיר שהעביר את חצי האי לריבונות רוסיה. ישראל, ראוי לציין, לא חשה הכרח להתייצב לצדה של ארה"ב ולא הצטרפה ל- 100 המדינות שהגדירו בעצרת האו"ם (27 מרס 2014) כבלתי חוקי את מהלכו של פוטין (מקרה דומה חוזר על עצמו כאשר בניגוד לעמדתה המסורתית של ארה"ב, ראש הממשלה נתניהו מכריז ב- 29 יוני 2014 כי ישראל תומכת בהקמת מדינה כורדית עצמאית). המשבר עדיין בעיצומו ולכן מוקדם עדיין להעריך עד כמה ישליך על המזה"ת. פרשנים שונים סבורים כי אם פוטין לא ייבלם באוקראינה, תאבונו להרחבת השפעתה של רוסיה יבוא לביטוי לא רק במדינות השכנות לרוסיה אלא גם במזה"ת. יש אף הטוענים כי נוכח הסנקציות שהמערב הטיל על רוסיה פוטין עלול להגיב בהקשחת עמדותיו במשבר הסורי ובהפחתת נכונותו לסייע במו"מ מול איראן.

אל מגמות הפיחות במעמדה הבינ"ל של ארה"ב  נלווית התפתחות נוספת שמאיימת משמעותית על אינטרסים בסיסיים של ישראל – הירתעות גוברת של ארה"ב ממעורבות ונוכחות באזורנו. ישראל תושפע משמעותית לא רק משינוי באיכות היחסים עם וושינגטון אלא גם כתוצאה משינוי במעמדה הגלובלי של ארה"ב. מעניין כי על פי סקר פיו (11 יולי 2014), בניגוד לדעתם של אזרחי מדינות ערב, 71 אחוז מאזרחי ישראל מפגינים ביטחון ביכולתו של הנשיא אובמה "לעשות את הדבר הנכון בענייני העולם"2 (על אותה שאלה מגיבים בחיוב רק 19 אחוז מאזרחי מצרים ו- 17 אחוז בירדן).

השתרשות הפרספציה האזורית כי ארה"ב – בעלת בריתה של ישראל – נמצאת בתהליך של שקיעה ושל נטישת המזה"ת, שוחקת בכוח ההרתעה של ישראל ובעוצמה המיוחסת לה. ההתפתחויות המאששות את התובנות בדבר עניין אמריקני פוחת במזה"ת נעוצות במשבר הכלכלי המתמשך בארה"ב, הקיצוץ החריף בתקציב הפנטגון, התמקדותה של וושינגטון באסיה ובעלייתה של סין, והתחזית כי קרוב המועד בו ארה"ב לא תהיה תלויה יותר ביבוא אנרגיה. (הפיתוחים הטכנולוגיים בתחום קידוחי האנרגיה יאפשרו לארה"ב לתפוס בתוך שנה את מקומה של ערב הסעודית כיצרנית המובילה בעולם של נפט גולמי וב- 2020 ארה"ב אף תהפוך ליצואנית אנרגיה).3

המשך ההתנתקות מאפגניסטן (לאחר ההתנתקות מעיראק) וההימנעות ממעורבות צבאית בסוריה, חרף חציית "קו אדום" שהציב נשיא ארה"ב עצמו (לגבי השימוש בנשק כימי מצד המשטר הסורי), מעידים על הרצון האמריקני לחתום את פרק המעורבות הצבאית האקטיבית באזור. רבים בארה"ב חשים כי מעורבות זו, שעלתה במחיר כבד – בדם ובממון – הכזיבה ולא השיגה יעדים משמעותיים. תחושה מרה זו באה לביטוי עז בעיראק, כאשר פאלוג'ה וחלקים מרמאדי נפלו בראשית ינואר 2014 בידי כוחות האסלאם הרדיקאלי. כיבושן של ערים אלה עלה בזמנו לאמריקנים בחיי לוחמים רבים, והנה כול זה לשווא. המצב בעיראק מוסיף להידרדר נוכח הישגיהם המרשימים של הקיצונים הסונים הפועלים במסגרת ארגון דאעש – "המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה"' (ISIS‏) כאשר כבשו ללא התנגדות ממשית את העיר השנייה בגודלה בעיראק מוסול (11 יוני 2014) ושטחים נרחבים נוספים המציבים אותם במרחק לא רב מן הבירה בגדאד. על פי נתונים שמפרסם האו"ם, מעל 5500 אזרחים עיראקים נהרגו במהלך המחצית הראשונה של 2014.4 ארה"ב ובנות בריתה ניצבות בפני דילמה קשה כיצד להגיב לאתגר אשר הופך את השלטון המרכזי בעיראק לפיקציה, שוחק את ההישגים המעטים האחרונים שעוד נותרו מן המלחמה בסדאם חוסיין, ומציב בפני המערב יריב קיצוני ביותר – דאעש – השולט בטרטוריה שהולכת ומתרחבת ואשר על דעת רוב הפרשנים הנו מסוכן ובעל יומרות ויכולות משמעותיות הרבה יותר מאל-קאעידה. דאעש שואף לבטל את הגבולות החוצצים בין מדינות ערב כדי לכונן ח'ליפות אסלאמית מאוחדת שתתנהל על פי הכללים הנוקשים של ראשית ימי האסלאם. ירדן נערכת לקראת אפשרות שהארגון הקיצוני יסמנה כמטרתו הבאה וישראל אף היא נאלצת להיערך לקראת אפשרות התקרבותו של אויב חדש ונחוש אל גבולותיה. האיום שמציב  דאעש אף מוביל את הנשיא אובמה לחרוג מדרכו ולהכריז (21 יוני 2014) על שליחתם של של 300 יועצים צבאיים כדי לסייע לצבא עיראק.

הסקרים מלמדים כי 52 אחוז מן האמריקנים מעדיפים שארה"ב תתרכז בענייניה שלה ותרפה מענייני העולם. (זהו השיעור הגבוה ביותר שהתקבל בסוגיה זו בכול 50 שנות הסקרים בהן מוצגת השאלה).5 ברוח זו רק 14 אחוז מן האמריקנים סבורים שהתשובה הנכונה למשבר באוקראינה הנה התערבות צבאית.6 התיאבון הפוחת של ארה"ב למעורבות במזה"ת מסתמן דווקא כאשר האזור מצוי בסערה וזקוק לגורם מעצמתי מייצב. עם זאת, כשם שפרשנים רבים דוחים את התיאוריה אודות "שקיעתה של ארה"ב", רבים גם סבורים שארה"ב לא תוכל להתנתק מן המזה"ת בשל הפוטנציאל הטמון בו לערער את ביטחון העולם, להצית מלחמה גרעינית, ולגרום למשבר אנרגטי-כלכלי עולמי (גם במצב של אי תלות אנרגטית אמריקנית בנפט מן המזה"ת, אי-סדרים באספקתו עלולים לערער את כלכלת העולם, שארה"ב היא חלק ממנה ותלויה בה).

הסערה הפוקדת את המזה"ת מאז פרוץ "האביב הערבי", בדגש על מלחמת האזרחים בסוריה, המשבר מול טהראן, והידרדרות המצב בעיראק, ניצבים אפוא כמקרי מבחן להשלכות נטייתה של ארה"ב להקטין מעורבותה באזור. הסערה האזורית הופכת לקשה עוד יותר את מלאכת שימור היחסים עם מדינות מרכזיות במזה"ת. כך בביקורו של הנשיא אובמה בשלהי מרס 2014 בסעודיה נחשפו חילוקי דעות קשים בין מי שהיו בעלות ברית עשרות שנים. התרעומת של ריאד ממוקדת במדיניות של ארה"ב כלפי איראן, שאותה היא רואה כרכה יתר על המידה, בהיעדר תמיכתה הצבאית באופוזיציה הלוחמת באסד, ובקרירות שוושינגטון מפגינה כלפי משטרו של א-סיסי במצרים. סעודיה כמו גם מדינות נוספות באזור חוששת שהתנהלותה של וושינגטון באזור עלולה אף להעיד על אימוץ אסטרטגיה חדשה שיעדה ליצור מאזן כוחות מזרח-תיכוני בו נועד לאיראן תפקיד מייצב בבלימת האסלאם הרדיקאלי (על חשבון בנות הברית הוותיקות של ארה"ב). לא ברור עדיין אם הזמנתו של שר החוץ האיראני לבקר בסעודיה מעידה על מדיניות סעודית חדשה כלפי טהראן (שעשויה לערער את המערך האנטי-איראני), או שהנה תמרון טקטי בלבד. בדווחו על ההזמנה הסביר שר החוץ הסעודי (12 מאי 2014): "איראן הנה שכן. יש לנו קשרים עמם ואנו ננהל עמם מו"מ. אנו נדבר איתם".7

המצב המורכב והנזיל במזה"ת מאלץ את ארה"ב לנווט את מדיניות החוץ שלה כאשר מול עיניה שיקולים כבדים הדוחפים לכיוונים מנוגדים, כמו למשל: האם לוותר על מחויבותה לדמוקרטיה וזכויות אדם ולהתמקד בחיזוק הידידות עם המשטר המצרי הדורסני כלפי פנים,  לטובת "יציבות" אמיתית או מדומה? על רקע זה, המסרים המשודרים מוושינגטון נתפסים באזור כסותרים וככאלה שלא בהכרח מבטיחים שאל ההצהרות החגיגיות יתלוו גם הפעולות המעשיות שצריכות להיגזר מהן. הנשיא אובמה הבהיר בנאום לאומה כי לא ישלח את כוחותיו לאזורי לחימה מסוכנים אלא אם הדבר הכרחי: "לא ארשה שבנינו ובנותינו ייקלעו לסכסוכים שאין להם קץ".8 היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס הסבירה כי הנשיא אובמה ינהיג בכהונתו השנייה אסטרטגיה צנועה יותר במזה"ת ולא ירצה שהאזור יבלע את סדר היום של מדיניות החוץ שלו כפי שקרה עם נשיאים לפניו.9 גישה הפוכה הציג מזכיר המדינה ג'ון קרי בנאומו בכנס דאבוס בו הגדיר כמיתוס את הטענות כאילו ארה"ב מתנתקת מן המזה"ת: "אנו נכנסים לעידן של מעורבות דיפלומטית אמריקנית שהינה הרחבה והעמוקה ביותר בהיסטוריה שלנו… הביטוי המופרך ביותר למיתוס ההתנתקות הינו זה אודות הנסיגה כביכול של ארה"ב מן המזה"ת".10 מי משניהם מבטא נכון יותר את מדיניותה של ארה"ב כלפי המזה"ת?

הקודם
הבא