ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2013-2014

העימות האלים בין ישראל והחמאס (אשר עדיין מתחולל בעת חתימתה של סקירה זו) מסמן אבן דרך טראגית נוספת בקורותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמאמצים הכושלים ליישבו. העימות פרץ אחר תהליך הסלמה אלים שהתפתח בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 צעירים ישראלים (12 יוני 2014) בידי פעילי חמאס. בעקבות האירוע והכרזתו של נתניהו כי "החמאס אחראי והחמאס ישלם",21 ישראל פתחה במבצע רחב נגד תשתיות החמאס ופעיליו בגדמ"ע. רציחתו המזעזעת בשריפה של צעיר פלסטיני על ידי צעירים יהודים שביקשו נקמה (1 יולי 2014) ליבו פריצתן של הפגנות אלימות בשכונות הפלסטיניות של ירושלים. תקריות ירי המרגמות והרקטות מעזה גברו. בשלב הראשון הירי מעזה בוצע בעיקרו על ידי ארגונים סוררים שאינם מקבלים מרותו של חמאס. אך בהדרגה ההסלמה סחפה גם את החמאס אל מעגל הירי לכלל עימות כולל ("מבצע צוק איתן", 8 יולי 2014). החמאס החל לשגר מטחים רבים של רקטות אל ישובים וערים בישראל ובכללן תל-אביב ואף צפונה ממנה. מערכת כיפת ברזל השיגה כ- 90 אחוז הצלחה ביירוט הרקטות ומנעה כמעט כליל אבדות בעורף האזרחי הישראלי. סירובו של החמאס לקבל את הצעת מצרים להפסקת אש אילצה את ישראל שלא להסתפק בתקיפות מאסיביות מן האוויר ולפתוח במהלך קרקעי (17 יולי 2014) המוסיף להתנהל גם בעת חתימתה של סקירה זו.

ההידרדרות הביטחונית מתרחשת לאחר חלוף שנה מאז פתח מזכיר המדינה האמריקני גו'ן קרי את ניסיונו הכושל להביא להסכם ישראלי-פלסטיני. בלחצו של קרי, שהציב בעדיפות מודגשת את משימת השכנת השלום בין ישראל והפלסטינים,  חודש  ב-30 יולי 2013 המו"מ המדיני במטרה להגיע להסכם קבע בתוך 9 חודשים. כחלק מן המהלך שהוביל לחידוש השיחות, ישראל הסכימה לשחרר ב-4 פעימות אסירים פלסטינים שנכלאו טרם להסכם אוסלו. ישראל נענתה לתנאי פלסטיני זה כדי להימנע מלהיענות לתנאים חלופיים שהציבו הפלסטינים: קבלת העקרון כי הגבול ייקבע על בסיס קווי 67 עם חילופי שטחים, או הודעה על הקפאת הבנייה בשטחים. השיחות נתקלו בקשיים משמעותיים ואחד מהביטויים לכך  היה בשינויים בהגדרת יעדן של השיחות. טרם פתיחת השיחות האמריקנים העדיפו ליצור פריצת דרך באמצעות הגעה להסכמה בנושא הגבולות והביטחון תחילה, תוך דחיית נושאי ליבה רגישים (ירושלים, פליטים) להמשך המו"מ. ברוח זו הנשיא אובמה הבהיר בביקורו באזור (מרס 2013) כי: "הנושא שבמוקד ברגע זה הנו כיצד אנו משיגים ריבונות לעם הפלסטיני, וכיצד אנו מבטיחים ביטחון לעם הישראלי? זו התמצית של מו"מ זה. ואין הכוונה לומר שההתנחלויות אינן חשובות. הכוונה לומר שאם נפתור שתי בעיות אלה, נושא ההתנחלויות ייפתר."22  הצד הישראלי הסתייג מגישה זו משום חששו לאבד כבר בשלב הראשוני את ה"קלף" המשמעותי ביותר שבידיו – הטריטוריה, ואז להיקלע לנחיתות מיקוחית כאשר יעלו לדיון נושאי ירושלים והפליטים. המזכיר קרי שוכנע והודיע כי יעד המו"מ הוא להגיע להסכם קבע מלא בתוך 9 חודשים. לאחר שהתברר כי יעד זה שאפתני מידי, האמריקנים הכריזו כי יחתרו להסכם מסגרת. אלא שעד מהרה התברר כי גם יעד זה אינו בר-השגה. סוכם לעבור למו"מ עקיף באמצעות ארה"ב וקרי הודיע שארה"ב עצמה תנסח נייר מסגרת שישקף את הבנתה  שלה לגבי נקודת המפגש הרצויה בין הצדדים באשר לעקרונות הסכם הקבע. הצדדים, שהיו אמורים לקבל נייר עקרונות זה כבסיס להמשך השיחות   לא מיהרו לקבל את תכניו וארה"ב נאלצה להתיר להם להציע "התנגדויות מסוימות" אשר יבוטאו על ידם במו"מ המפורט על הסדר הקבע. למרות המאמץ הניכר שהושקע עלי ידי המזכיר קרי וצוותו, ארה"ב לא הצליחה להביא את הצדדים לעמק השווה בשלוש קטגוריות בעייתיות מרכזיות: האופן בו ינוסחו עקרונות הסכם הקבע בנייר האמריקני, האופן בו יהיה מותר לצדדים לבטא את הסתייגויותיהם, ו"כללי ההתנהגות" (בעיקר – מדיניות הבנייה של ישראל ביו"ש ובמזרח ירושלים) שיחייבו את הצדדים אם אכן היה מוסכם להאריך המו"מ בתקופת זמן נוספת.

מלכתחילה, המשימה  שנטל על כתפיו המזכיר קרי לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. התביעות הישראליות כמו הדרישה (לה שותפה ארה"ב),23 שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, נוכחות צה"ל על קו הירדן לשנים ארוכות מאוד, ויתור פלסטיני על זכות השיבה לפליטים וכד' – עוררו התנגדות פלסטינית חריפה. תגובה חריפה דומה מן הצד הישראלי התעוררה כצפוי  נוכח דרישות שהוצגו על ידי הפלסטינים כמו הכרה שבירתם תהיה במזרח ירושלים, שצה"ל ייסוג מהשטח בתוך 3-5 שנים, שתינתן אפשרות לכמות מוסכמת של פליטים פלסטינים להיקלט בישראל וכד'. ככול שארה"ב התעקשה לבטא עקרונות המסגרת בשפה בהירה וחדה כך נתקלה בהתנגדויות של הצדדים, באיומים כי לא יוכלו כך להמשיך במו"מ, ובדרישה לבטא הסתייגויות גורפות יותר מן העקרונות שמעיקים עליהם. ככול שארה"ב הייתה מתירה לצדדים לבטא הסתייגויות גורפות כאלה – כך הנייר שהייתה מנסחת היה נראה כפחות משמעותי. הדיפלומטיה האמריקנית  לא הצליחה לרבע את המעגל עד תום המועד המוסכם. לדברי האמריקנים שני הצדדים תרמו לכישלון זה: ישראל בכך שלא מילאה התחייבותה לשחרר את קבוצת האסירים הרביעית (30 מרס 2014)  ובפרסום מחדש של המכרז לבניית 708 יחידות דיור בשכונת גילה בירושלים (1 אפריל 2014). והפלסטינים בהחלטתם להפנות בקשות להתקבל ל- 15 אמנות בינ"ל הפתוחות למדינות (2 אפריל 2014), ובחתימת הסכם פיוס בין הפתח' לחמאס (23 אפריל 2014).  לדברי גורמים ישראליים אשר היו מעורבים במו"מ אף ארה"ב תרמה את חלקה לאי ההצלחה בכך שהציבה יעדים יומרניים מידי ביציאה לדרך, ובכך שלא גיבשה הבנות עם כל אחד מהצדדים לגבי כללי המשחק במהלך המו"מ והתנאים להארכתו.

לצד הביקורת האמריקנית על הצדדים, מרטין אינדיק, נציגו של קרי במהלך המו"מ, משבחם גם על נכונותם להתפשר בנושאים משמעותיים: "ראיתי את ראש הממשלה נתניהו מתאמץ למרות אמונותיו המושרשות בו עמוקות כדי למצוא דרכים להיענות לצרכים הפלסטינים. ראיתי גם כיצד אבו מאזן מוכן להניח את ביטחון ארצו בידיים אמריקניות כדי להתגבר על היעדר האמון של ישראל בכוונות הפלסטינים".24 עם זאת, האמריקנים מודים כי אבו מאזן "נאטם" בשלב מסוים ועורר כעסם כשלא הגיב לנוסחות הגישור שנועדו לאפשר השלמתו של נייר העקרונות ושהוצגו בפניו על ידי המזכיר קרי (19 פברואר 2014) והנשיא אובמה (17 מרס 2014). החתימה על הסכם הפיוס עם חמאס הצטיירה כביטוי משמעותי נוסף לכך שהמנהיג הפלסטיני איבד עניין במו"מ עם ישראל. חולשתו היחסית של החמאס עומדת ברקע להיטותו למהר ולחתום על הסכם הפיוס. חמאס הטיל יהבו על תנועת האם במצרים ה"אחים המוסלמים", וכשזו הודחה מהשלטון והוכתרה כתנועת טרור, גם החמאס הוגדר על ידי משטרו של א-סיסי כאויב, הואשם בפעילות טרור אנטי מצרית, ופעילותו נאסרה במצרים (4 מרס 2014).  עוד קודם לכן איבד החמאס את בסיסו בסוריה בשל תמיכתו במורדים, עמדה שערערה גם את קשריו עם איראן הנאבקת למען הישרדות משטרו של אסד. כוחות הביטחון המצריים הרסו את מרבית מנהרות ההברחה אל הרצועה, כך שהבידוד הפוליטי, המצור הביטחוני והידלדלות הסיוע הכלכלי – החמירו את מצבו של חמאס. על רקע זה הארגון ניזהר  תקופה מסוימת מעימותים עם צה"ל כאשר עיקר הפעילות האלימה שמקורה ברצועה מבוצעת על ידי הג'יהאד האסלאמי הנתמך על ידי איראן (כך למשל בירי  של כ–70 רקטות שביצע לעבר ישראל ב 12 מרס  2014), ואירגוני ג'יהאד אחרים.

החלטתו של אבו-מאזן לחתום על הסכם הפיוס במועד שנחתם – חמישה ימים לפני תום תקופת תשעת חודשי המו"מ ושעה שהדיאלוג השברירי הישראלי-פלסטיני על הארכת המו"מ נמצא בעיצומו ולקראת שיאו, מעוררת שאלות לגבי יעדיו של המנהיג הפלסטיני. ההצטרפות לאמנות או"ם וכריתת הסכם עם החמאס תוך כדי מו"מ עם ישראל מעידים כי אבו-מאזן לא ראה בהגעה להסכם עם ישראל יעד אפשרי (פרשנים שונים טוענים כי אבו מאזן הופתע מן המהירות בה החמאס הסכים לתנאיו). דומה שגם האפשרות שהוא יואשם באחריות לטרפוד השיחות לא היוותה מרכיב מרכזי בשיקוליו. נראה כי אבו מאזן בחר לנהל במקביל למו"מ אסטרטגיות נוספות לקידום יעדיו: העברת ההכרעות בסוגיה הישראלית-פלסטינית לפורומים בינ"ל וקידום האיחוד הפנים-פלסטיני מתוך מחשבה על מורשתו שלו כמי שנושק לגבורות.

החתימה על הסכם פתח'-חמאס הניבה החלטה ישראלית להשעות את המו"מ שעל פי עדות בכירים ישראלים היה קרוב להשגת נוסחה שתאפשר את המשך השיחות (וכללה גם את שחרורו של פולארד). המענה של נתניהו לפיוס בין פתח' לחמאס נכרך גם בהתייחסותו להודעת הנשיא הפלסטיני ביום השואה בה הוא מגדיר אותה "כפשע הנורא ביותר נגד האנושות בהיסטוריה המודרנית".25 נתניהו הגיב: "במקום הצהרות שמיועדות להפיס את דעת הקהל הבינלאומית, אבו מאזן צריך לבחור בין הברית עם החמאס, ארגון טרור שקורא להשמדת ישראל ומכחיש את השואה, לבין שלום אמת עם ישראל".26

התגובות במערב להסכם הפיוס היו מתונות יחסית לתגובתה הקשה של ישראל. האיחוד האירופי העדיף להצביע בחיוב על הסיכוי הטמון בהתייצבות הפלסטינים למו"מ עם ישראל כגוף מאוחד הזוכה ללגיטימיות ציבורית. ואפילו בממשל האמריקני נשמעו קולות בנימה דומה.27 (אם כי הקו הרשמי בארה"ב נותר ביקורתי כלפי מהלך הפיוס והנשיא אובמה הגדירו כ"לא מועיל").28

בעקבות הסכם הפיוס הושבעה ממשלת טכנוקרטים כלל פלסטינית בראשות אבו מאזן שהרכבה הוסכם בין פתח' וחמאס ( 2 יוני 2014). על הממשלה להכשיר הדרך לקראת עריכת בחירות לנשיאות, למועצה המחוקקת ולמוסדות אש"ף. אבו מאזן הבהיר כי הממשלה החדשה מחויבת לתנאי הקווראטט, כפופה להסכמים החתומים להם מחויבת הרשות ואילו הוא עצמו כיו"ר אש"פ מוסמך בלעדית להוסיף ולנהל המו"מ לשלום עם ישראל. ישראל, שתבעה כי חמאס עצמו יקבל את תנאי הקווארטט בהיותו שותף להסכם שמכוחו קמה הממשלה, הגיבה ברטוריקה חריפה, אם כי בהחלטת קבינט מאופקת יחסית. ישראל הודיעה כי לא תנהל מו"מ מדיני עם הממשלה החדשה ותמנע מהחמאס להתמודד בבחירות המתוכננות. תגובת וושינגטון לעצם הקמת הממשלה החדשה חידדה משמעותית את חילוקי הדעות עם ירושלים. למורת רוחה של ישראל, ארה"ב הודיעה כי תעבוד עם הממשלה החדשה ותבחן אותה על פי התנהלותה. הסיכוי למימוש הסכם הפיוס פתח'-חמאס היה מוגבל מלכתחילה. הסכמים דומים שנחתמו בעבר לא בוצעו. פרשנים רבים מתקשים לראות מצב בו החמאס מקבל את תנאי הקווארטט, מפרק את כוחותיו החמושים, ומוסר את נשקו לממשלה החוקית. עדות לקשיים הצפויים עולה בדבריו של מוסא אבו מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית של החמאס: "חמאס לא יתיר בשום תנאי פגיעה בכוחותיו ובנשקם… חמאס לא יכיר בישראל. זהו קו אדום שאסור לחצייה… התנאים שהוצבו על ידי הקווארטט לא מעסיקים אותנו כלל ועיקר".29 התפתחות תהליך הפיוס הופך לבעייתי עוד יותר נוכח העימות הצבאי המתנהל עתה בין ישראל והחמאס. אבו מאזן עצמו עורר את זעמו של החמאס כאשר הגיב (18 יוני 2014) על חטיפת שלושת הצעירים הישראלים בנאום בפני שרי החוץ של המדינות האסלאמיות בג'דה שבסעודיה: "מי שביצע את הפעולה הזו רוצה להביא עלינו הרס".30

בעקבות כישלון סבב השיחות, ארה"ב הכריזה על פסק זמן ובחרה לחלק את האשמה בין הצדדים, אך עם הטיה ברורה להטלת עיקר האונוס על ישראל – בוודאי בפומבי – כפי שהשתקף בתדרוך לעיתונאי נחום ברנע31 ובדברי מרטין אינדיק במכון וושינגטון. המזכיר קרי קבע בשימוע בסנאט כי שני הצדדים ביצעו סדרת צעדים שליליים, עד ש"ישראל אישרה עוד 700 יחידות דיור בהתנחלויות ופוף… זה היה הרגע [שבו השיחות התפוצצו]".32 המזכיר הוסיף אזהרה: "יש גבול לכמות הזמן שהנשיא אובמה ואני יכולים להשקיע בנושא הזה בהתחשב באתגרים האחרים ברחבי העולם, במיוחד אם הצדדים לא יכולים להתחייב להראות רצינות".33

הנטייה בממשל עתה היא להוריד את פרופיל מעורבות ארה"ב ולתת לצדדים "להתבשל במיץ של עצמם." עם זאת, האפשרות שארה"ב תפרוש מן הניסיונות ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני נשללה על ידי השגריר אינדיק. הלה הביע תקווה שמנהיגי הצדדים יתגברו על הקשיים שהובילו למשבר בשיחות והבטיח ש"כאשר הם יהיו מוכנים, הם בוודאי ימצאו במזכיר קרי ובנשיא אובמה שותפים מעוניינים במאמץ לנסות שוב – אם אכן הם מוכנים לעשות זאת באופן רציני".34 אחד המהלכים שהממשל עשוי לנקוט בתום תקופת "פסק הזמן" הוא פרסומו של נייר אמריקני המפרט את עקרונות הסכם הקבע ואשר אמור לאתגר את הצדדים ולהזמינם לחדש המו"מ על בסיסו בעתיד. כך כאשר המזכיר קרי מדבר על החלופות השונות הניצבות בפני וושינגטון, הוא נדרש לאפשרות שבמועד כלשהו יניח נייר עקרונות ויאמר: "הנה זה, חברים. כך זה נראה. קבלו את זה או דחו את זה".35

העמדה המעודכנת שהציג ראש הממשלה נתניהו לגבי תביעות הביטחון של ישראל (29 יוני 2014) מעמיקה את הפערים עליהם יצטרכו האמריקנים לגשר בעתיד. נתניהו הזהיר כי ישראל ניצבת בפני איום ביטחוני גובר נוכח "כוחות האסלאם הקיצוני המידפקים על דלתנו בצפון ובדרום".36 הוא קבע כי כדי לשמור על הביטחון ולהבטיח את פירוזה של המדינה הפלסטינית העתידית, צה"ל חייב לשמור על חופש פעולה על כול המרחב שעד נהר הירדן, "כל הסדר יכלול שליטה פוליטית וכלכלית פלסטינית לצד שליטה ביטחונית ישראלית".37

אם ניסיונות ההחייאה של המו"מ לא יישאו פרי, הצד הפלסטיני עלול לממש איומיו ולהפעיל מערכה מדינית-משפטית נגד ישראל בזירה הבינלאומית ולחתור להחלפת המודל של "שיחות ישירות בתיווך אמריקני" במסלול חלופי – "מודל של פתרון כמו-כפוי בחסות רב-לאומית". מערכה זו החלה כבר לקראת שלהי תשעת חודשי המו"מ בעצם הפנייה של הפלסטינים להתקבל ל- 15 אמנות או"ם. איגרות נוספות המופנות למגוון סוכנויות או"ם ממתינות  בתיקים נצורים. הפנייה שמעוררת את עיקר החשש בישראל היא זו שעשויה להוביל להתקבלות הפלסטינית לבית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג, שאם אכן  תתממש עלולה להציב את ישראל בפני תביעות בנושאי פשעי מלחמה וכד'.

כדי להעצים את הלחץ על ישראל, הפלסטינים אף עלולים במקרה קיצון להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית, במטרה לנסות ולהעביר האחריות על הגדמ"ע לידי ישראל ולהעדיף פתרון של "מדינה אחת לשני העמים" (אם כי אבו מאזן עצמו הבהיר לאחרונה שלא יפרק את הרש"פ וכי הוא מעדיף את פתרון 2 המדינות).38

עימות מדיני-משפטי על רקע השיתוק המדיני עלול להוביל  בהמשך גם לערעור המצב הביטחוני, וגם אם אין עתה סימנים מובהקים לכך אולי אף להביא לפריצתה של אינתיפאדה שלישית, במאפיינים שאינם בהכרח זהים לאינתיפאדות הקודמות. מומחים מעריכים שישראל עלולה להיתקל הפעם במרי אזרחי ובאלימות עממית שאינם מאורגנים על ידי גורם מרכזי. איתות מעורר חשש גלום בסיכום שערך השב"כ על היקף אירועי הטרור בשנת 2013 המגלה עלייה חדה בטרור בגדמ"ע ובהכוונת פיגועים מעזה,39 וכמובן בהפגנות האלימות שהתחוללו בשכונות הפלסטיניות בירושלים בראשית חודש יולי 2014.  נוכח כישלון השיחות ישראל עלולה למצוא עצמה גם מול מערכה מתגברת של דה-לגיטימציה, סנקציות וחרמות. מציאות זו עלתה משמעותית על סדר היום הציבורי בישראל כאשר הנציבות האירופית פירסמה (יולי 2013) הנחיות בנושא העברת כספים ואשראי מצד קרנות רשמיות של האיחוד האירופי לגופים שקשורים להתנחלויות. לפי ההנחיות ייאסר על סוכנויות וקרנות של האיחוד לממן או לתת הלוואה, מענק, מלגה או פרס לפעילויות של גופים ישראליים בהתנחלויות, ובחלק מהמקרים, כגון בהלוואות, גם לגופים ישראליים שפועלים מעבר לקו הירוק במישרין או בעקיפין. הסכם שיתוף הפעולה המדעי Horizon 2020  הפך על רקע ההנחיות הללו למוקד מתיחות בין ישראל לאיחוד האירופי. ללא הפתרון הניסוחי שהושג לבסוף היה נגרם הפסד של כ–300 מיליון אירו לגופי מחקר ופיתוח ישראלים, ובנוסף היו נגרמים למדע הישראלי נזקים שקשה למדוד אותם במונחים כספיים.

בחודשים האחרונים מצטברות תופעות חרם שונות נגד ישראל. אמנם החרמות השונים ממוקדים בנוכחות ופעילות מעבר לקו הירוק אולם הם יותר ויותר מוחלים גם על ישויות בתוך ישראל-גופא שלהן נוכחות ופעילות מעבר לקו, ולראשונה הם מוטלים גם על ידי ממשלות. "האגודה ללימודים אמריקניים"  החליטה בדצמבר 2013 להטיל חרם אקדמי על ישראל. קרן פנסיה הולנדית גדולה (PGGM) החליטה למשוך השקעותיה מבנקים ישראלים משום שהם מחזיקים סניפים מעבר לקו הירוק ומעורבים במימון בנייה בהתנחלויות. ספקית המים הציבורית הגדולה ביותר בהולנד "ויטנס", הודיעה (10 דצמבר 2013) על ניתוק הקשר עם חברת המים הישראלית "מקורות" בנימוק שזו מבצעת קידוחי מים בגדה המערבית ומהווה חלק ממנגנון אספקת מים המפלה לרעה את הפלסטינים. חברה הולנדית אחרת הודיעה (ספטמבר 2013) על ביטול חוזה עם חברת "הגיחון" להקמת מתקן טיהור שפכים כיוון שהוא ממוקם מעבר לקו הירוק. "דאנסקה בנק" הבנק הגדול ביותר בדנמרק החליט לא להשקיע בבנק הפועלים על רקע מעורבותו במימון בנייה בהתנחלויות. משרד האוצר הנורבגי הודיע (1 נובמבר 2013) כי הורה לקרן הפנסיה הממשלתית הגדולה במדינה שלא להשקיע כספים בחברות "אפריקה-ישראל" ו"דניה סיבוס" בשל מעורבותן בבנייה במזרח ירושלים. על רקע הצטברות תופעות חרם אלה ונוספות, הממשלה קיימה דיון מיוחד בסוגיה (9 פברואר 2014), במהלכו הציג השר לעניינים אסטרטגיים, יובל שטייניץ, תוכנית בעלות 100 מיליון ₪ למאבק אגרסיבי כולל בתופעת הדה-לגיטימציה. כישלון המו"מ הישראלי-פלסטיני הוליך מדינות אירופאיות להחריף מדיניותן כלפי ההתנחלויות. 17 מחברות האיחוד האירופי פרסמו אזהרות לאזרחיהן לא לעשות עסקים עם ההתנחלויות. בהודעות נאמר כי ההתנחלויות הן בלתי חוקיות לפי הדין הבינלאומי ולכן עשיית עסקים עמן כרוכה בסיכונים משפטיים.40   וכן נטען כי "ההתנחלויות הישראליות מהוות מכשול לשלום ומאיימות להפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי … האיחוד האירופי והמדינות החברות בו לא יכירו בכל שינוי של גבולות 1967, כולל בירושלים, אלא אם כן הדבר ייעשה בהסכם בין הצדדים".41

בנוסף על האיום בחרמות, בכירים באיחוד האירופי הזהירו (3 דצמבר 2013) כי לכישלון שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים עלולות להיות השלכות על המשך הסיוע הכספי שמעניקות מדינות האיחוד לרשות הפלסטינית. לדבריהם, האיחוד האירופי מוצא עצמו "מממן את הכיבוש הישראלי" ונושא בהוצאות, האמורות על פי החוק הבינ"ל לחול על המדינה הכובשת. על רקע גילויים אלה, המזכיר קרי מצא לנכון להזהיר את ישראל מפני "המערכה הגוברת של דה-לגיטימציה" נגדה, והוסיף כי "ישנם דיבורים על חרם ודברים דומים אחרים. הסטטוס-קוו של היום, באופן מוחלט, ב-100 אחוז של ודאות – לא יכול להימשך. הוא אינו בר-קיימא. זו אשליה".42 דוברים ישראלים רשמיים התקוממו נגד אזהרותיו אלה של קרי והשר לעניינים אסטרטגיים שטייניץ הגיב: "דברי קרי על החרם נגד ישראל הם פוגעניים ובלתי נסבלים… אי אפשר לכפות עלינו לנהל משא ומתן עם אקדח לרקה".43 אך שר האוצר לפיד דווקא הלך בדרכו של קרי והזהיר אף הוא: "אירופה היא שוק הסחר העיקרי שלנו. אם לא יהיה הסדר מדיני וניכנס לתסריט הסביר – ויש חמורים ממנו – שבו יש פגיעה של 20% בלבד ביצוא לאיחוד האירופי וייפסקו ההשקעות הזרות הישירות מהאיחוד האירופי – היצוא ייפגע בערכים של 2013 בכ-20 מיליארד שקל בשנה. הפגיעה בתוצר תהיה כ-11 מיליארד שקל בשנה ו-9,800 עובדים יפוטרו באופן מידי".44  אזהרה ברוח דומה השמיע גם ראש המועצה לביטחון לאומי היוצא, יעקב עמידרור: "כישלון המשא ומתן עם הפלסטינים רק יגביר את המגמה של חרמות ובידוד בינלאומי של ישראל".45 (ראוי לציין כי במקביל לאזהרות המושמעות מאירופה, התקבלה החלטה של מועצת שרי האיחוד להעניק מעמד מיוחד וחסר תקדים לישראל ופלסטין אם וכאשר יושג הסכם קבע).

כישלון השיחות הרחיק את הכורח הישראלי להכריע בנושאי ליבה רגישים ולכן בלם תהליך שהיה עשוי להוביל לזעזועים פוליטיים בתוך ישראל ולמתחים בקרב יהדות התפוצות. זאת משום חידוד העיסוק בנושאים הרגישים של הסכם הקבע, הצורך להציג עמדות ומן הסתם, גם הכורח להגיע לפשרות ולשלם מחירים כואבים. אלא שאתנחתא זו עשויה בתרחישים מסוימים להיות קצרה יחסית בייחוד אם ישראל תידחק לנקוט עמדה מול נייר עקרונות אמריקני, או מהלך במועצת הביטחון שיחתור להחלטה בעלת אופי דומה. עקרונות הסכם הקבע נוגעים בהכרח בסוגיות המחזיקות משמעות רבה לעם היהודי:

ירושלים – אין בנמצא כיום צד פלסטיני או ערבי המוכן לחתום על הסכם שלום עם ישראל ולהותיר בידה את הריבונות על השכונות הערביות במזרח העיר והמקומות המקודשים לאסלאם. עצם ההגעה להסכם המבוסס על פשרה כלשהי בירושלים משמעו אפשרות להסגת הריבונות הישראלית הקיימת מחלקים שונים של העיר ובכלל זה ב"אגן הקדוש". על פי תרחיש זה, ישראל תקבל החלטה היסטורית הנוגעת למוקד הזהות והקדושה של העם היהודי כולו. הוויכוח הפנימי עלול להיות מר ביותר.

ההתיישבות היהודית ביו"ש – הסכם שלום ישראלי-פלסטיני המבוסס על עקרון שתי המדינות יעביר לריבונות פלסטינית את מרבית שטחי יהודה ושומרון. מעבר למשמעויות הביטחוניות שיהיו לנסיגה הישראלית, יכולות להיות למהלך זה משמעויות יהודיות כבדות משקל: הן הינתקות מכברת הארץ בה הילכו גיבורי התנ"ך ובה מונחים שורשיו של העם היהודי (מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף ואתרים רבים נוספים), והן כורח לפנות עשרות אלפי מתיישבים יהודיים (שחלקם אף צפוי להתנגד בכוח לפינוי). הוויכוח על עתיד שטחי יו"ש ומפעל ההתיישבות הגדול עומד לעורר פולמוס פוליטי, ביטחוני, לאומי ודתי עתיר רגישויות, והפינוי – לכשיבוצע – צפוי להיות טראומטי ועלול להעמיק השסעים בקרב העם היהודי בישראל ובתפוצות. הוויכוח אף כרוך בשאלה אם ישראל צריכה להתעקש כי ההסכם יאפשר ליהודים להוסיף להתגורר בשטחי יו"ש תחת הריבונות הפלסטינית.

ההכרה הערבית בזכות העם היהודי לבירתו ולמדינתו – ראש הממשלה נתניהו הדגיש בנאום בר-אילן (14 יוני 2009) כי "תנאי יסוד לקץ הסכסוך הוא הכרה פלסטינית פומבית, מחייבת וכנה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". למרות שההנהגה הפלסטינית הגיבה בשלילה, הדרישה הישראלית עשויה להתקבל בסופו של דבר בניסוח כזה או אחר, בייחוד אם מנהלי המו"מ מהצד הישראלי יהיו מוכנים "לשלם מחיר" עבור ההישג. יש, כמובן, כאלה שיעלו את השאלה עד כמה חיוני – בראיית האינטרסים של העם היהודי – להתעקש ולשלם מחיר משמעותי על התקבלותה של דרישה זו. (מעניינת בסוגיה זו עמדת הממשל האמריקני. מחד גיסא, המזכיר קרי מבטא תמיכה בתביעה הישראלי להכרה פלסטינית בה כמדינה יהודית,46 ומאידך גיסא, בהופעה בפני ועדת החוץ של בית הנבחרים אמר המזכיר: "אני חושב שזו טעות מצד אנשים מסוימים להעלות את הנושא הזה שוב ושוב כמרכיב המכריע בגישתם לאפשרות של הקמת מדינה והשכנת שלום, ואנחנו הבהרנו את עמדתנו").47

האם הסכם שלום יכול להוות תפנית היסטורית ביחסי יהדות ואסלאם? יוזמת השלום הערבית (ביירות, 2002) שנולדה בעקבות מהלך סעודי, מציגה נכונות ערבית לשלום כולל עם ישראל, סוף הסכסוך, נורמליזציה ויחסי שכנות טובים – בתנאים של נסיגה ישראלית כוללת לקווי 67' ופתרון "צודק ומוסכם" לבעיית הפליטים. מאז שנת 2003, יוזמת השלום הערבית זוכה לתמיכת
ארגון מדינות האסלאם המונה 57 מדינות חברות. לאחרונה אושררה שוב עמדה זובכינוס הפסגה
האסלאמית בקהיר (7 פברואר 2013). בישראל חלוקות הדעות באשר לערכה של יוזמת השלום הערבית ומידת התבונה בהישענות עליה לצורך קידום הסכם קבע ישראלי-ערבי. האם על רקע ההיסטוריה של היחסים בין האסלאם ליהדות, יהיה בכוחו של הסכם שלום מדיני לסמן נקודת מפנה ביחסו של העולם המוסלמי כלפי היהדות?

פליטים יהודיים ממדינות ערב – התקדמות המו"מ עשויים לספק אפשרות להציב על סדר היום טרגדיה אנושית שלא זכתה לתשומת לב עולמית – גורלם של 850,000 היהודים שהתגוררו עד 1948 בארצות ערב ושנעקרו ממקום מושבם על רקע הקמתה של מדינת ישראל. העוול שנגרם לפליטים היהודים לא זכה להכרה ערבית ובינ"ל, וכמובן שהם לא זכו לפיצוי על סבלם ועל רכושם שנגזל.

מעורבות התפוצות בתהליכי הכרעה בסוגיות הקבע – סוגיות הקבע נוגעות ברגשותיהם של יהודים באשר הם. האם יתאפשר ליהודי התפוצות לקחת חלק כלשהו בתהליך ההכרעה? הדילמה תעמיד למבחן מעשי את המחויבות התיאורטית ל"פרדיגמה חדשה" ושוויונית יותר ביחסי ישראל-תפוצות.

הקודם
הבא