ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2017


שורת התפתחויות בשנה שחלפה ובראשן בחירתו של הנשיא טראמפ, הצטרפו למגמות יותר ארוכות טווח, התורמות לשיפור מסוים במצבה הגיאופוליטי של ישראל. עם זאת, מגמת השיפור עלולה לשנות כיווּן נוכח הסדר בעייתי מבחינתה של ישראל שעשוי להתגבש בסוריה, אי-הוודאות בנושא הפלסטיני, היעדר היציבות בזירה האזורית, פניו העמומות עדיין של הסדר העולמי החדש, ועל כול אלה – מהלכיו והתבטאויותיו של הנשיא טראמפ, המשדרים עד כה מסרים סותרים המקשים לאפיין דוקטרינה קוהרנטית המנחה את התנהלותו בזירה הבינ"ל.

ארה"ב: עליית טראמפ מבשרת על ממשל אמריקני ידידותי יותר מקודמו, המאפשר לישראל "פתיחת דף חדש" ביחסים עם המעצמה שהיא בעלת הברית המשמעותית היחידה שלה. יחסים אלה ידעו צרימות בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה. ביקורו של טראמפ בישראל מיד בראשית כהונתו ועוצמת הידידות שהפגין סימנו תפנית חיובית. אך למרות האווירה החמה במהלך הביקור, אין להתעלם מכך שהסוגיות המרכזיות שבמוקד האינטרס האסטרטגי הישראלי – ההסדר המתגבש בסוריה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חתרנותה האזורית של איראן וגורל הסכם הגרעין עִמה – עלולות להצית בהמשך הדרך מחלוקות בין עמדותיה של ירושלים לאלה של וושינגטון. עולות גם דילמות באשר למידת ההזדהות שישראל אמורה לגלות עם הנשיא החדש ועם הסנטימנטים והאתוס שסייעו להיבחרותו. הסתייגותם של רוב יהודי ארה"ב מן הנשיא ומדרכו מחדדת רגישותה של דילמה מדינית זו. נוכח מגמות הקיטוב הפנים-אמריקניות, גובר גם האתגר הניצב בפני ישראל לשמור על האהדה חוצת המפלגות כלפיה, ולהגן על משולש היחסים האסטרטגי: ירושלים-וושינגטון-יהדות ארה"ב.

סדר עולמי: ערב כניסת הנשיא טראמפ לתפקידו התחזק החשש כי ארה"ב תתמקד בנושאי פנים, תונחה על ידי שיקולי אינטרס צרים ולא תפגין מחויבות למנהיגות עולמית. עשרות טילי שיוט ששוגרו לעבר בסיס של צבא אסד (אפריל 2017) כגמול על ההתקפה הכימית באידליב שידרו מסר עז אודות נחישותו של הנשיא החדש לשקם את כוח ההרתעה של ארה"ב, שנשחק בתקופת קודמו, ולשמש מנהיג ומוביל בזירה הבינלאומית. כך גם ביקורו בסעודיה (20 מאי, 2017) שם אותת על כוונתו לאחד את העולם הסוני המתון כנגד איראן והטרור. עם זאת, כלל לא ברור אם מגמה זו תתמיד, ולראייה: הודעת טראמפ (1 יוני 2017) על פרישה מהסכם האקלים, המחדדת את אי-הוודאות לגבי עתיד התנהלותו בזירה הבינלאומית. יש להדגיש כי מדיניות של הסתגרות ובדלנות מצד ארה"ב תזיק לישראל, ואף עלולה לשחוק בעוצמה המיוחסת לה ובכוחה ההרתעתי.

מבחנים רבים ממתינים לארה"ב בזירה העולמית: מן האתגר הגרעיני שמציבה צפון קוריאה ועד חתירתו האגרסיביות של הנשיא פוטין להשיב למוסקבה את מעמדה כמעצמה עולמית. מהדהדת אמירתו של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב (פברואר 2017), כי "חייבים להביא לסיומו של הסדר העולמי המערבי, שהתקבע לאחר המלחמה הקרה". בשלב זה, לא ברור אופיים של היחסים שיתגבשו בין וושינגטון ומוסקבה, שהינם כה קריטיים לסדר העולמי, כמו גם אופי היחסים עם סין, הממשיכה לצמוח, להתעצם ולהפגין אסרטיביות בזירה הבינ"ל (תוכנית One Belt and One Road החותרת לפריסת רשת תחבורה וסחר המתפרשׂת על פני 60 מדינות, הפעילות האגרסיבית בים סין הדרומי ועוד). אי-הבהירות לגבי פניו העתידיות של הסדר העולמי מתחזקת נוכח המשבר העובר על אירופה והכרסום באחדותה. משבר זה מתעצם נוכח גלי ההגירה והפיגועים הרצחניים שיוזם דאע"ש. הארגון נמצא בנסיגה, אך למרות שאיבד מאחזים חשובים, לא נשחקה עדיין יכולתו להפעיל את נשק הטרור. אובדן השטחים בסוריה ובעיראק אף דוחק את דאע"ש להישען עוד יותר על הפעלת טרור מחוץ למזה"ת כדי לשמר על מעמדו.

תהליך השלום: הנשיא טראמפ שב ומצהיר על שאיפתו להשכין שלום בין ישראל ומדינות ערב בכלל והפלסטינים בפרט. את מימוש הבטחתו להעביר השגרירות האמריקנית לירושלים הוא דוחה כדי לא לפגוע בסיכוייו לקדם משא ומתן ישראלי-פלסטיני. המשך ההובלה האמריקנית של תהליך השלום יוצר לישראל הזדמנות לקדם הסדר בסיועו של מתווך אוהד, אך גם עלול להעמידה בלחצים לבצע ויתורים כואבים ואולי בסופו של דבר להטיל צל על יחסיה עם ממשל טראמפ, אוהד ככל שיהיה. מהלכיו של הנשיא האמריקני עד עתה שיקפו כוונה לשלב את המדינות הסוניות המתונות בהסדר אזורי שיכלול גם את הצד הפלסטיני, אך עדיין לא ברור באיזה אופן. בן-השיח הפלסטיני מפוצל גיאוגרפית ואירגונית ובאופק לא נראה איחוד שורות אֲמיִתִי בין הפתח' לבין חמאס. מערכות הממשל הפלסטיניות ברמאללה ובעזה מתפקדות באופן לקוי (במיוחד בעזה). האפשרות שאבו מאזן (בן ה-82, ובמצב בריאותי לקוי) יסיים כהונתו עלולה להצית מאבקי ירושה ואף לגרום לפגיעה בשת"פ הביטחוני עם ישראל. שינויי ההנהגה בחמאס והעדכון שנעשה באמנת הארגון אינם מסמנים בשלב זה שינויי של ממש. כל אלה, יחד עם הפערים בעמדות שבין ישראל והפלסטינים, מעידים עד כמה כבד האתגר שהנשיא טראמפ לקח על כתפיו. נטישת ארה"ב את הובלת תהליך השלום מסוכנת לישראל, משום שתאפשר לגורמים בינלאומיים שאינם אוהדים את ישראל לתפוס את מקומה.

איומים והזדמנויות: בשעה שבה המזה"ת אלים וגועש, ישראל אינה עומדת, כבעבר, מול איום צבאי מידי של מדינה שכנה או של קואליציה ערבית אזורית. אלא שגם נתון מעודד זה עלול להשתנות אם איראן תממש שאיפתה ותצליח לבסס נוכחות של כוחותיה בחזית הסורית הקרובה לגבול רמת הגולן, תוך יצירת מסדרון אסטרטגי בין טהראן לים התיכון. מסדרון זה יהווה מרחב השפעה איראני ישיר ויעצים גם את כוחו של חיזבאללה כזרוע צבאית של איראן. הקשרים הביטחוניים של ישראל עם מצרים וירדן ומדינות סוניות נוספות מתחזקים. ישראל נתפסת כשותפה וכמסייעת במאבק מול האיומים העיקריים – חתרנותה של איראן והטרור של האסלאם הקיצוני. תהליך התקדמותה של איראן להשגת נשק גרעיני נבלם ואף הוסג לאחור, אך האיום שנדחה לא הוסר מהפרק. הסכם הגרעין מקל על איראן להעמיק את חתרנותה והשפעתה האזורית והיא רושמת הישגים בסוריה, לבנון, עיראק, ותימן. בניגוד לנשיא אובמה, שהיה מוכן לראות באיראן שותף לסדר אזורי ואף ביטא הסתייגות מהגדרתה של סעודיה כנכס ביטחוני ומדיני מבחינת ארה"ב, טראמפ התייצב ללא עוררין לצד המדינות הסוניות כנגד איראן.

המצב בסוריה טומן בחובו סיכונים לישראל, ובעיקר עקב התבססות איראן כגורם מפתח בזירה שכנה לישראל. בסיוען של רוסיה ואיראן, הנשיא אסד מרחיב את השטחים שבשליטתו. מציאות זו עלולה לקרב לגבולה של ישראל בגולן את חיזבאללה ואת משמרות המהפכה האיראניים. ישראל תצטרך להוסיף ולבלום התפתחות כזו, בין היתר באמצעות גיוס עזרתה של ארה"ב והמשך מהלכי התיאום עם מוסקבה. עד עתה, ישראל השכילה לבנות עם רוסיה יחסי עבודה אפקטיביים המאפשרים לה להגן על אינטרסיה . הצבת טילי ה-S-300 ו– S-400 בסוריה מדגישה עוד יותר את הזהירות בה על ישראל להתנהל על מנת להוסיף ולסכל העברת משלוחי נשק לחיזבאללה, מבלי ליצור חיכוכים עם מוסקבה. למרות שצבאו של אסד מותש משנות מלחמת האזרחים שטרם תמה; חיזבאללה, האיום הצבאי המרכזי על ישראל, שקוע בלחימה בסוריה; וחמאס מבודד ומוחלש – עדיין עלולה להתרחש במהירות התפרצות אלימה מול אויבים אלה., מה גם ש"אינתיפאדת הבודדים" טרם דעכה, ועלולה אף ללבוש פנים מסוכנות יותר בייחוד כאשר נוצר לו רקע דתי (כפי שאירע בהר הבית במחצית יולי 2017).

היחסים עם טורקיה מדגימים עד כמה המזה"ת התזזיתי מחייב את ישראל להתנהל בזהירות ובמיומנות אסטרטגית. כך, הסכם הפיוס שהושג עם אנקרה (יוני 2016) והאפשרויות שפתח להעמקת הקשרים (כולל בתחום יצוא הגז) לא מנעו מן הנשיא ארדואן לתקוף במילים קשות את ישראל תוך האשמתה בייהוד ירושלים ובנקיטת מדיניות אפרטהייד (מאי 2017). האפשרות ששחקנים אזוריים ישנו כיוון ביחסם לישראל עומדת ברקע הדאגה שהושמעה בירושלים נוכח עסקת הענק למכירת נשק מארה"ב לסעודיה בשווי 110 מיליארד דולר (מאי 2017), שחלקים ממנה עלולים לשחוק את היתרון הצבאי האיכותי של ישראל. אכן, שיקום יחסי ארה"ב עם בעלות בריתה הערביות המסורתיות במזה"ת – התפתחות חיובית ביסודה מבחינת ישראל – יכול בנסיבות מסוימות לבוא גם על חשבונה.

מעמד בינלאומי – מעמדה הבינלאומי של ישראל יונק מעוצמתה הצבאית, הכלכלית והאסטרטגית כמו גם מ"עוצמתה הרכה". הטכנולוגיה הישראלית (בדגש על תחומי ההיי-טק והסייבר) קנתה לה שם עולמי. על רקע זה גוברת תנופת פיתוחם של הקשרים עם הכוחות העולים באסיה ובאפריקה. גולת הכותרת למגמה זו היה ביקור ראשון בסוגו בארץ של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי (יולי 2017). ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בסין (מארס 2017) שיקף אף הוא אותה מגמה. משאבי הגז של ישראל, כולל הצפי לגילוי משאבים נוספים, יוצרים מנוף לקשרים והשפעה באזור (בראשית השנה החלה אספקת גז לירדן). עם זאת, למרות פיחות מסוים בעוצמת הניסיונות לשחוק במעמדה הבינלאומי באמצעות מהלכי חרם ודה-לגיטימציה, ישראל עדיין חשופה לנזקם. ביטוי בולט לכך היה בהחלטות אונסק"ו: זו המתעלמת מן הקשר ההיסטורי של היהדות להר הבית (13 אוקטובר 2016), וזו המגדירה את מערת המכפלה והעיר העתיקה של חברון כאתרי מורשת פלסטיניים אשר נמצאים בסכנה חמורה של פגיעה (7 יולי 2017).

הקודם
הבא