ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2017

חוסנה האסטרטגי של ישראל מושפע משמעותית לא רק מאיכות יחסיה היא עם וושינגטון אלא גם מן המעמד הגלובלי של ארה"ב, מן התפקיד שהיא בוחרת למלא בזירה הבינ"ל, מעוצמתן ומשאיפותיהן של המעצמות המתחרות בה, וממאפייניו של הסדר העולמי המתגבש על רקע כול אלה. כרסום במעמדה הבינ"ל של ארה"ב – המעצמה שידידותה וסיועה לישראל כה קריטיים ושהינה גם בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי – עלול להוביל לשחיקה בכוח ההרתעה של ישראל ובעוצמה המיוחסת לה. השתרשות פרספציה אזורית כי ארה"ב נמצאת בתהליך של שקיעה ושל נטישת המזה"ת עלולה להעמיק את הוואקום האסטרטגי באזור, להוסיף ולשאוב אליו כוחות בעייתיים מבחינתה של ישראל ואף להחריף את אי היציבות במרחב נפיץ הזקוק לארה"ב כגורם מעצמתי מייצב.

הנשיא טראמפ וסוגיית תפקידה של ארה"ב בזירה הבינ"ל – בחירתו של הנשיא טראמפ מוסיפה ממד בולט של אי-ודאות באשר למעמדה ותפקידה של ארה"ב בזירה הבינ"ל. טראמפ נכנס למציאות גיאופוליטית בה ארה"ב נותרת אמנם המעצמה החזקה ביותר בעולם, אך חלף עבר ה"רגע האמריקני" שנוצר בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, ושבו נהנתה ארה"ב ממעמד הגמוני במערכת חד-קוטבית. היעדרו של סדר עולמי יציב ומתפקד תורם להיחלשותם של מוסדות בינ"ל, מקטין היכולת להתמודד נוכח אתגרים גלובליים, תורם להתערערותו של השלטון המרכזי במדינות שונות (תופעה אותה מנצלים אירגוני טרור ופשע) ומגביר הסכנה להידרדרותם של סכסוכים המבעבעים במוקדי מתיחות ברחבי העולם – סוריה, צפון קוריאה, ים סין הדרומי, אוקראינה, הבלקן, גבול הודו-סין ועוד.

ערב כניסתו של טראמפ לבית הלבן התחזק החשש כי ארה"ב תתמקד בנושאי פנים, תונחה על ידי שיקולי אינטרס צרים, תישען על עצמאותה האנרגטית הקרובה, ולא תפגין מחויבות למנהיגות עולמית ולגיבושו של סדר עולמי מתפקד נוכח ה"אי-סדר" המוסיף לאפיין את הזירה הגיאופוליטית. מהלכיו והתבטאויותיו של הנשיא טראמפ עד כה משדרים מסרים סותרים ומקשים לאפיין דוקטרינה קוהרנטית המנחה את התנהלותו בזירה הבינ"ל. לא ברורה משמעות אֲמַת המידה אותה הגדיר כמכריעה: "אמריקה תחילה". האם יזנח את מעמדה המוביל של ארה"ב ויתרכז באתגרי הפנים של ארה"ב? האם ישתית את מהלכיו בזירה העולמית על בסיס של שיקולים עסקיים של רווח והפסד ונטולי מרכיב אידיאולוגי?

פגישותיו של טראמפ עם מנהיגי אירופה עוררו תחושות קשות לגבי מחויבותו לברית הבין-אטלנטית. הקנצלרית מרקל אף נדחפה לטעון כי שוב "אירופה לא יכולה לסמוך באופן מוחלט על אחרים" (25 מאי 2017). למרות הערפל, דומה כי – לפחות ברמה הרטורית – הולכת ומסתמנת "דוקטרינת טראמפ", השונה מדוקטרינת אובמה. מול "נאום קהיר" של אובמה (4 יוני 2009) בו ניתן דגש לחשיבות ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם והוצע לאיראנים לפתוח דף חדש ביחסיהם עם ארה"ב, ניצב עתה "נאום ריאד" (21 מאי 2017) בו הנשיא טראמפ פרש את תפיסותיו, השונות מאלו של קודמו, לפני מנהיגיהן של 50 מדינות בעלות רוב מוסלמי. טראמפ הרגיע את מאזיניו והבהיר באופן חד-משמעי כי הוא רואה באיראן אחראית ראשית לאי-היציבות האזורית ולטרור: "זו ממשלה שמדברת באופן פומבי על רצח המונים, מתחייבת להשמדת ישראל, מוות לאמריקה והרס רבים מן המנהיגים והמדינות הנמצאים בחדר זה".1 טראמפ הבטיח תמיכתו בידידיה של ארה"ב והבהיר כי תמיכה זו אינה מותנית בעמידתן בתנאים של זכויות אדם, דמוקרטיזציה וכד'. "אנו נקבל החלטות על בסיס תוצאות הנובעות מעולם מציאותי ולא מאידיאולוגיה בלתי גמישה… ומתי שיתאפשר נחתור לרפורמות הדרגתיות, ולא להתערבות פתאומית."2 דברים אלה משקפים תפנית משמעותית – לפחות ברמה ההצהרתית – מדרכו של הנשיא אובמה שראה פוטנציאל בפיתוח יחסים עם טהראן,3 הציע לסעודים למצוא עם איראן "דרך יעילה להתחלק באזור ולכונן סוג כלשהו של שלום קר",ועורר חרדות במחנה הסוני שמא ארה"ב מתכננת עיסקה אזורית כוללת, המעניקה לאיראן מעמד משמעותי שיאפשר לה להעמיק את חתרנותה להשגת הגמוניה אזורית.
אנשיו של טראמפ, היועץ לביטחון לאומי גנרל הרברט מקמאסטר וראש המועצה הכלכלית הלאומית גארי כהן, חידדו עקרונותיו של הנשיא במאמר משותף4 בו נטען כי ביקור הנשיא במזה"ת ובאירופה ביטא "שינוי אסטרטגי" (”a strategic shift”). השניים והבטיחו כי ארה"ב שוב לא "תוביל מאחור" (ביטוי שיוחס לנשיא אובמה) וכי משמעות הסיסמה "אמריקה תחילה" אינה "אמריקה לבדה". המונח "אמריקה תחילה" מסמן בראייתם את "כינונה מחדש של המנהיגות האמריקנית והתפקיד המסורתי של ממשלתנו מעבר לים – להשתמש במשאבים דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים כדי לחזק את ביטחון אמריקה, לקדם את שגשוגה ולהרחיב את השפעתה ברחבי העולם".5 השניים מסבירים את דבריו של הנשיא טראמפ באשר לתשתית הרעיונית שבבסיס מדיניות החוץ שלו: "הנשיא יצא למסעו הראשון לעולם מצויד בנקודת מבט מציאותית שהעולם אינו 'קהילה גלובלית' אלא זירה בה מדינות, שחקנים לא ממשלתיים ועסקים, פועלים ומתחרים כדי לזכות ביתרון… במקום להתכחש לטבע האלמנטרי של ההתנהלות הבינ"ל, אנו מאמצים אותו".6

למרות שניסוחים אלה שופכים יתר אור על תפיסות הריאל-פוליטיק נטולת האשליות של הממשל החדש, אין די בכך על מנת להעריך בוודאות כיצד יתורגמו בשעה של מבחנים מעשיים. חודשי נשיאותו הראשונים של טראמפ מספקים עדויות סותרות לגבי התנהלות ארה"ב בזירה הבינ"ל. כך למשל, לעומת הנשיא אובמה שנמנע מתגובה צבאית גם לאחר חציית הקו האדום שהציב לגבי השימוש בנשק כימי מצד המשטר הסורי, טראמפ הגיב לאירוע דומה בשיגור 60 טילי שיוט לעבר בסיס תעופה של צבא אסד במזרח סוריה (7 אפריל 2017). טראמפ אף לא נרתע מהביקורת הצפויה של רוסיה למהלך (זו אמנם גינתה את התקיפה והזהירה שהיא תפגע ביחסים בין שתי המדינות). דפוס זה חזר כאשר טראמפ לא היסס להטיל בפעם הראשונה את "אם כול הפצצות" – על מטרת דעא"ש באפגניסטן (13 אפריל 2017). לכאורה, מהלכים אלה של טראמפ צריכים להסיר סימני שאלה לגבי ראייתו את תפקידה המוביל והפעיל של ארה"ב בזירה הבינ"ל. אך במקרים אחרים המסר שונה משמעותית. כך, לדוגמה, החלטתו של טראמפ (1 יוני 2017) לנטוש את הסכם פריז המבטא מחויבות של 195 מדינות למאבק בהתחממות הגלובלית והנימוק שהעלה לצעדו: "נבחרתי לייצג את אזרחי פיטסבורג, לא פריז". וכך התחושה הקשה שהותיר בקרב חברות פסגת ה- G-20 בהמבורג (7-8 יולי 2017) כאשר הכריז כי אינו שש לקחת על כתפיו מחויבויות בינ"ל, וכי אין בליבו סנטימנטים רבים לברית עם אירופה. (היה קושי לחלץ מטראמפ נכונות להזכיר את סעיף 5 באמנת נאט"ו, המחייב את חברות הארגון להתייצב אחת להגנת רעותה).

הזירה הבינ"ל מציבה בפני הנשיא טראמפ אתגרים המחייבים הכרעות קשות. האופן בו יכריע עשוי להוות אבן-דרך מכוננת שתשפיע בהמשך על מדיניותו של טראמפ בנושאי חוץ נוספים. בולטים בין אתגרים אלה שאלת עתידו של הסכם הגרעין עם איראן (נושא שיידון בהמשך), ואופן הטיפול בסוגיית צפון קוריאה. זו עורכת ניסויים שמקרבים אותה למצב בו יהיה ברשותה טיל בליסטי חמוש בראש נפץ גרעיני המסוגל לפגוע במטרות בארה"ב (ב- 28 ביולי 2017 בוצע ניסוי של שיגור טיל בין-יבשתי כזה, שבכוחו כנראה להגיע לחוף המערבי של ארה"ב). על רקע אזהרותיהם של מומחי המודיעין האמריקני כי צפוי שצפון קוריאה תדע להרכיב ראש חץ גרעיני על טילים אלה בתוך כשנה,7 מזדקרת התחייבותו של הנשיא טראמפ שמציאות מאיימת זו – הצפויה להיווצר במהלך כהונתו – תימָּנַע. נוכח איומיו של קים ג'ונג-און, טראמפ מבטיח להגיב "באש ובזעם שהעולם טרם ראה" (8 אוגוסט 2017).8 הידרדרות למלחמה מול צפון קוריאה נוגעת באינטרסים של מעצמות נוספות (סין ורוסיה) ועלולה להוביל למאות אלפי הרוגים. לרשות שליט פיונגיאנג עומדים צבא ענק (רביעי בגודלו בעולם), יכולת גרעינית, אלפי טון של נשק כימי, ומעל ל–20,000 קני ארטילריה שרבים מהם מכוונים אל סיאול בירת קוריאה הדרומית ויכולים לגרום בה הרס בקנה-מידה עצום, ועוד טילים רבים שיכולים לפגוע בטוקיו. התנהלות טראמפ עד עתה אינה מעניקה יכולת להעריך בביטחון כיצד יתנהל מול איראן וכיצד יבחר לטפל באיום שמציבה צפון קוריאה. להכרעותיו אלה, כאמור, עשויה להיות משמעות קריטית על אופיו של הסדר העולמי המתגבש.

התערערות הערכים שביסוד הסדר העולמי המערבי: סימני השאלה הגיאופוליטיים אינם מתייחדים רק למבנים של הסדר העולמי הנוהג, אלא גם לערכים שביסודותיו. הכוחות שמפגינים כיום אסרטיביות בזירה העולמית אינם יונקים ערכיהם מן המורשת הליברלית-דמוקרטית שהדריכה את ארה"ב באופן בו ניסתה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, לעצב את הסדר העולמי כך שיגביר יציבות, יעודד חירות ויאפשר סחר חופשי. כוח המשיכה של ערכים אלה נחלש על רקע המשבר הפיננסי של 2008, העמקת אי-השוויון החברתי שהביא עימו עידן הגלובליזציה, דעיכת התקווה שהצית האביב הערבי, והמשבר שעובר על אירופה, ואשר בא לידי ביטוי בוטה בתוצאות משאל העם בבריטניה בעד עזיבת האיחוד האירופי (23 יוני 2016). אנו עדים להופעתן של תגובות נגד העומדות בסתירה לערכים ההומניסטיים של הסדר המערבי המודרני: בדלנות והסתגרות לאומית, ביצורם של גבולות, פרוטקציוניזם כלכלי, מאבק בגלובליזציה, שחיקה בנורמות ליברליות, פופוליזם, שנאת זרים, ועליית גורמי ימין קיצוני.

אירופה, שבמידה רבה ביטאה בהתנהלותה ובהווייתה את הערכים הליברליים שביסוד הסדר העולמי המערבי, נתונה במשבר זהותי, מבני וערכי כאחד. אי-הנחת ביבשת מתִפקוד הפוליטיקה המסורתית נוכח המשברים הכלכליים, גלי ההגירה (הפוקדים כמובן גם יבשות נוספות) ואירועי הטרור, מערערים את תפיסת הגבולות הפתוחים, את המנטליות הקוסמופוליטית ואת תחושת הביטחון האישי, ומלבים הקצנה פוליטית מימין ומשמאל. מדינות היבשת מתקשות להגיע להסכמה על דרך הטיפול בכמיליון מהגרים מן המזרח התיכון וביחס לאפשרות שיגיעו רבים נוספים. תנופתו של הימין באירופה ועִמה ההטפה לפירוקו של האיחוד האירופי נחלשו אמנם בעקבות הבחירות לנשיאות בצרפת (7 מאי 2017) והתבוסה שהנחיל עמנואל מאקרון למארין לה פן, (גם בהולנד ובאוסטריה הימין הפופוליסטי הובס). עם זאת, לא הוסרו סימני השאלה המערערים על תקפותם של הערכים הליברליים וההומניסטיים שהיו ביסוד חזונם של מכונניו של האיחוד האירופי. תופעה זו אינה פוסחת כמובן גם על ארה"ב. פרשנים רבים רואים בעצם בחירתו של טראמפ ביטוי להתעצמותם של ציבורים גדולים בארה"ב, החשים כי הַסדר המדינתי הנוהג והַסדר העולמי (בדגש על הגלובליזציה), פוגעים בהם ומקפחים אותם, ולכן ציבורים אלה נטולי מחויבות לערכים הליברליים שביסודו של הסדר הקיים.

האסרטיביות האסטרטגית של רוסיה וסין – רוסיה וסין לא רואות הגיון בסדר עולמי שמתעלם מעוצמתן. הן נוהגות באסרטיביות גוברת בזירה העולמית ומבטאות חתירה לסדר עולמי רב-קוטבי הבנוי על תחרות בין-מעצמתית, שבה הלגיטימיות של מעמדן ואינטרסיהן אינה נופלת מזו של ארה"ב. בעוד סין מפעילה את עוצמתה הכלכלית, רוסיה מפצה על חולשותיה באופן האגרסיבי בו היא מפעילה כוח צבאי ואמצעי לוחמת סייבר מתוחכמים. אופיינית הינה קריאתו של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב להביא לסיומו של הסדר העולמי המערבי, שהתקבע לאחר המלחמה הקרה, ולכונן תחתיו סדר עולמי חדש שאינו מערבי.9 רוסיה מנצלת את הססנותה של ארה"ב ואת חולשתה של אירופה וקשייה לגבש מדיניות מאוחדת ומחייבת. היא מעצימה מעורבותה בסוריה, מספחת את חצי האי קרים ומוסיפה לערער היציבות במזרח אוקראינה. בהתנהלותה, מוסקבה מוכיחה כי לא די במאזני כוחות תיאורטיים כדי להרתיע תוקפנות. משתנה קריטי הנו מידת הנכונות לעשות שימוש בכוח שבידך.10

הואקום האסטרטגי שהותירה ארה"ב בתקופת הנשיא אובמה שהעדיף "להוביל מאחור", מאותת לא רק למוסקבה. סין מציעה למנהיגים אוטוקרטיים ברחבי העולם מודל חיקוי מועדף: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא הזדקקות לשיטת ממשל דמוקרטית. סין הפכה ב-2015 ליבואנית הנפט הגדולה בעולם, כאשר מרביתו מגיע מן המזה"ת. סין אמורה להקים עד סוף 2017 בסיס ימי ראשון הרחק מגבולה, בג'יבוטי, שיסייע בהבטחת נתיבי השַיִט באזור קריטי לסחר הסיני, בהיותו חולש על הכניסה לים סוף ולתעלת סואץ. סין היא שותפת הסחר הגדול ביותר של אפריקה והיא רואה במזה"ת שוק מבטיח לסחורותיה, (בעשור שבין 2004 ו- 2014 הסחר של סין עם המזה"ת גדל פי 6). לא בכְדי סין מכלילה את האזור במסגרת יוזמתה "חגורה אחת ודרך אחת" שאמורה לחבר את סין עם אירופה ואסיה ולהקיף שוק ענק של כ- 4.4 מיליארד איש ב-26 מדינות. "בנק ההשקעות האסייתי לתשתיות" שהקימה סין נועד אף הוא לסייע לתוכנית התערותה באזור.

במקביל לפעילות זו, סין מעוררת דאגות קשות אצל שכנותיה ומאתגרת את החוק הבינ"ל בפעילותה הנמרצת לממש תביעותיה לריבונות על איים שבמחלוקת בים סין הדרומי. סין בונה באזור איים מלאכותיים וממקמת בהם טילים וכוחות צבא (ים סין הדרומי עשיר במחצבים ודגה ומהווה נתיב תחבורה לסחורות בשווי של 5 טריליון דולר בשנה). אם ב-1992 המנהיג הסיני דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג הבהיר כי ארצו צריכה "לשמור על פרופיל נמוך ולעולם לא להוביל", המנהיג כיום, שי ג'ינג פינג, שוב אינו בוחל באתגר ההובלה העולמית הכלכלית והוא מצהיר (17 ינואר 2017) שדווקא סין היא המדינה שצריכה "להוביל גלובליזציה כלכלית".

לישראל יש כמובן עניין לטפח יחסיה הן עם סין והן עם רוסיה, אלא שבשני המקרים עליה לנווט דרכה בזהירות נוכח היריבות הבין-מעצמתית והאינטרס העליון שלא לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם ארה"ב.

הקודם
הבא